מעבּד מזוֹן

(אוֹ אבנר מבקר)

חיפוש

וינה, ספטמבר 2018 – חלק א’

וינה. Vienna. Wien. בירת אוסטריה. הכי אירופה הקלאסית שיש. היום הראשון עם שניצל וינאי ומישלן יפני. Stay Tuned. יש מה לצפות..

בתפריט:

וינה. Vienna. Wien. בירת אוסטריה. הכי אירופה הקלאסית שיש.
וינה לא הייתה הבחירה המידית שלי כיעד הבא לטיול עירוני באירופה. היו לפניה כמה וכמה ערים אחרות באירופה שאני צריך לבקר בהן קודם, אבל אימא שלי ואני ראינו מתישהו תכנית אוכל על וינה וציינתי שבטח אגיע גם אליה ביום מן הימים. אימא שלי אמרה משהו כמו – אולי תיקח אותי, לא הייתי בוינה, אז אמרתי – למה לא. והנה הגענו לוינה…
וינה – ערב יום כיפור, ספטמבר 2018:
טיסת בוקר מוקדמת בערב יום כיפור. דירה מ-Booking שהייתה לא משהו אבל המיקום שלה היה מצוין (ממש בלב הרובע היהודי שבמרכז ההיסטורי של וינה, ה-Innere Stadt). הזמנתי מקום מראש רק לשתי מסעדות ממושלנות, אחת לצהרי היום השני והשנייה לערב האחרון. סימנתי במפת גוגל עוד כמה וכמה מועמדות לארוחות מזדמנות. בצהריים הראשונים היה ברור שנסמן וי על שניצל וינאי. כך עשינו. בין השאר סימנתי כמה מקומות שמתמחים במטבח וינאי מסורתי שקרובים למלון ואחרי שהתמקמנו הלכנו לאחד מהם.

Lugeck – מטבח וינאי מסורתי ועכשווי בכיכר יפה:

Lugeck היא מסעדה די צעירה (מ-2014). מסעדת בת של מוסד השניצל-וינאי המפורסם ביותר בוינה, Figlmüller. היא ממוקמת בכיכר יפה בבניין היסטורי מרשים בשם Regensburger Hof. הגענו בלי הזמנה והיה מקום בחוץ. בניגוד למסעדת האם הוותיקה, ב-Lugeck מציעים מטבח וינאי מעט יותר עכשווי, אבל המנות הקלאסיות נמצאות. המסעדה היא מומלצת מישלן ומחזיקה בדירוג Bib Gourmand.

 

התחלתי כמובן בבירה צוננת שהתאימה נהדר למזג האוויר החמים למדי (27-28 מעלות בכל אחד מימי הטיול. 13-14 מעלות בלילה. בקיצור – תענוג של מזג אוויר). 1/2 ליטר של Lugeck Spezial, בירת בוטיק שמייצרים במיוחד למסעדה. 4 וחצי יורו לכוס. ממש לא זול בוינה מבחינה קולינרית, אבל לפחות הבירה יחסית זולה לזו של הארץ.

 

הזמנו 2 עיקריות שחלקנו. שתי מנות וינאיות קלאסיות: שניצל וינאי ו-Tafelspitz.

שניצל וינאי.
מוגש כאן בדרך כלל עם סלט תפוחי אדמה. אימא שלי העדיפה תוספת פירה. ביקשנו וקיבלנו. הפירה היה טעים וחלק ועוטר בצ’יפסים דקיקים של תפו”א. השניצל (עגל כמובן) היה דק וטעים מאד. קל לחיתוך, קראנצ’י ולא יבש. אבל בשורה התחתונה – זה שניצל וינאי ולא יותר. לא בטוח שזו מנה שמצדיקה 20.90 יורו, לא בוינה ולא בתל אביב.

 

המנה השנייה הייתה Tafelspitz. מנה וינאית מסורתית של קדרת בשר עגל (נתחי צלעות) מבושל ומוגש בציר בקר עם ירקות שורש. לתיבול: איולי עירית ומטבל תפוחי עץ וחזרת. לתוספת: קערת Semmelkren. מעין תבשיל של לחם וחזרת עם שמנת חמוצה. (יש אופציה לתוספת אחרת של תפוחי אדמה מושחמים). העסק כולו עלה 18.50 יורו והיה בהחלט טעים. מנה כבדה, חורפית, משביעה וטעימה. הבשר ה”מכובס” הוא אולי החלק הכי פחות מלהיב כאן. הוא היה רך וטעים, אבל בשר מבושל נשאר בשר מבושל. הציר עצמו ושאר התוספות היו טעימים מאד.

 

אז טעמנו קצת מטבח וינאי מסורתי בצהרי היום הראשון. יצאנו די מפוצצים. אני מניח ש-Lugeck, במנות המסורתיות שלה, מציעה לסועד בדיוק מה שעוד עשרות מסעדות וינאיות מציעות. אוכל וינאי כבד, מנחם וטעים. יחד עם כוס בירה קרה, זה נחמד גם כשמזג האוויר חם יחסית.

אחרי האוכל המשכנו לשוטט בלב ה-Innere Stadt, באזור Domkirche St. Stephan, קתדרלת סטפנוס הקדוש המפורסמת, והרחובות הצמודים לה. המשכנו משם לכיכר היהודים (Judenplatz) ואנדרטת השואה וחזרנו למלון למנוחה קצרה (אחרי לילה כמעט ללא שינה).

 

אחה”צ נסענו לאזור הפרלמנט ובית העירייה, Rathaus, והסתובבנו שם. בערב אימא שלי הסתפקה בכריך ונשארה בחדר לנוח. אני יצאתי באזור 20:30 להסתובב קצת ולחפש משהו קליל לנשנש לארוחת ערב. המשהו הקליל הזה, כך יצא, היה סושי במסעדת כוכב מישלן שסימנתי כאופציה מבעוד מועד. החלטתי לנסות את מזלי ולראות אם יש מקום. מסתבר שכולם בוינה מעדיפים ישיבה בחוץ, כך שבפנים היה שפע של מקום, כולל על הבר שמאחוריו עבדו המאסטר-סושים.

Shiki – מסעדת כוכב מישלן יפנית בוינה:

מסעדה יפנית שנפתחה בפברואר 2015 ע”י Joji Hattori שהוא מנצח וכנר יפני, יליד טוקיו, שגדל בוינה, וחלום חייו כחובב מילדות של קולינריה עילית, היה לפתוח מסעדת פיין-דיינינג. למילה Shiki יש משמעות כפולה ביפנית: ניצוח ו-4 עונות. Shiki היא מסעדה יפנית מודרנית עם ניחוחות וסטייל אירופאיים. המסעדה ממוקמת במרכז העיר, ברחוב לא רחוק מבניין האופרה של וינה. בשנת 2018, במדריך מישלן האחרון, היא הייתה אחת מ-4 מסעדות וינאיות שזכתה בכוכב מישלן ראשון. (למסעדה אחת נוספת נגיע ביום בערב האחרון).

 

הגעתי קצת אחרי שעה 20:30. בחוץ לא היה מקום פנוי ובפנים, כאמור, היה שפע של מקום. החלל מודרני, מינימליסטי ומאד נעים. הייתה אפשרות לשבת באחד השולחנות שבחללי המסעדה אבל העדפתי לשבת על הבר ולצפות במאסטר הסושי בפעולה (שמו Masahiro Yamada – בתמונה).

התפריט (המאד לא זול) כולל היצע רב של סוגי סושי, מנות ראשונות ועיקריות שהן לא סושי. יש אופציה לארוחות טעימות מתפריט Fine Dining (ארוחת 5 מנות ב-89 יורו וארוחת 7 מנות ב-106 יורו). אני קיבלתי את תפריט הבר, הפשוט יותר, ובחרתי ממנו כמה מנות. (המנה היקרה ביותר בו היא צלחת הסשימי הגדולה שעולה 32 יורו).

התחלתי בסאקה.
אני לא מבין גדול בתחום. שמעתי להמלצתו של המלצר ובחרתי בסאקה עם נוכחות וגוף (לא עדין מדי): Harushika Junmai Ginjo Shu. כוסית של 100 מ”ל עלתה לא פחות מ-12.50 יורו. אני מפחד לדעת בכמה תומחר כוסית מקבילה בארץ. אבל לפחות זה היה סאקה מעולה. כנראה הכי טעים ששתיתי עד היום. עמוק ומלא טעם.

כל סועד מקבל כאן אדממה. חוץ מזה שהיא הרגישה טרייה יותר ממקבילותיה הציוניות, זו הייתה אדממה.

עוזר המאסטר-סושי מחזיק כאן את המנה הראשונה שלי…

וזו המנה הראשונה: צלחת סשימי “קטנה”.
צלחת שכוללת 6 סוגי דגים/פירות ים נאים לפי היצע משתנה בעלות 22 יורו. אני קיבלתי סלמון, טונה אדומה, סי-בס, המאצ’י (= אינטיאס או Yellow Tail), שרימפס וסקאלופ. ההגשה הייתה מאד סטנדרטית. חומרי הגלם היו מעולים אחד אחד. טריים שבטריים. תענוג יקר.

 

נשנוש שני שהזמנתי: 2 סוגי “סושי ניגירי עכשווי” (Contemporary Nigiri Sushi). הזמנתי חתיכה אחת מכל סוג.
הימני – ניגירי סקאלופ צרוב (בברנר) עם חמאת סויה, חרדל יפני ובצל ירוק (6 יורו).
השמאלי – ניגירי צלופח (Seawater Eal) צרוב ברוטב אונאגי ופלפל סאנשו (5.50 יורו).
שניהם היו ניגירי של 2 ביסים מענגים ביותר. קטנים, יקרים לאללה, וטעימים מאד.

 

כאן מפדר הסו-מאסטר-סושי אבקת מאצ’ה על מנת הסושי שלי..

וזו מנת הסושי שבחרתי: מאקי של שרימפס טמפורה, עם שעועית ירוקה, אבקת מאצ’ה וג’לי פונזו. 8 חתיכות שעלו 18 יורו. היה מאקי מעולה. שרימפס שטוגן קצרצרות והיה פריך ונהדר. (כולל הזנבות). לא בטוח שזה שווה את המחיר, איכותי וטעים ככל שיהיה.

הסתפקתי במנות הנ”ל. יצאתי שבע כי לא הגעתי מורעב אחרי ארוחת הצהריים הכבדה. מטבע הדברים, אם הייתי עם תקציב בלתי מוגבל ומגיע רעב יותר, הייתי מנסה מנות נוספות פחות שגרתיות, אבל סקרן אותי לנסות דווקא מנות יפניות קלאסיות במסעדת מישלן יפנית.

לקינוח תמיד יש מקום.
הזמנתי קינוח שמכונה “קוקוס ואננס”. מכיל סורבה קוקוס עם קוביות אננס וצ’יפסים של אננס ומוגש עם יוגורט תוצרת בית לפי מתכון יפני. קינוח שעולה 14 יורו (כמו שאר הקינוחים). יקר מאד ביחס לגודל המנה. הקינוח היה נהדר. קליל, יפה לעין ונעים לחך. שילובי מרקמים מוצלחים וטעמים מרעננים. אבל מה – קטן.



החשבון שלי הסתכם בקצת יותר מ-80 יורו. יקר מאד. 16 יורו מתוכם היוותה השתייה (סאקה ומים מינרליים). נהניתי והיה לי טעים, נעים ומעניין לשבת על הבר ב-Shiki אבל אני לא בטוח שבשורה התחתונה המחיר מוצדק. הכל היה איכותי מאד. זה בהחלט מתחרה על הסושי הכי טוב שאכלתי, ודאי מבחינת איכות וטריות חומרי הגלם, אבל על סמך המנות הדי פשוטות שאכלתי, קשה לי להבין על מה קיבלה Shiki כוכב מישלן. אולי במנות הפיין דיינינג שאינן סושי מקבלים יותר יצירתיות וסטייל של כוכב מישלן.

למי שמחפש מסעדת מישלן אחת ויחידה בוינה, אולי כדאי לבחור במסעדה אחרת, מקורית ומעניינת יותר. על אחת כזו, מקורית ומעניינת במיוחד, שמבחינה קולינרית הייתה גולת הכותרת הבלתי מעורערת של הטיול שלנו, ארחיב בחלק ב’. שמה – Steirereck. מסעדת 2 כוכבי מישלן שגם מדורגת דרך קבע ברשימת 50 המסעדות הטובות בעולם.

Stay Tuned. יש מה לצפות..

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מוזמנים לשתף:

האלבום המלא: