מעבּד מזוֹן

(אוֹ אבנר מבקר)

חיפוש

וינה, ספטמבר 2018 – חלק ג’

קצת מכל הבא ליד - המבורגר, נקניקייה, כריכים, זאכר טורט ואפילו פירות ים.

בתפריט:

חלק ג’ בטיולנו לוינה.
יהיה גם רביעי שיוקדש לערב האחרון. בחלק הנוכחי אני דוחס מיני מאכלים שנאכלו מערב היום השני של הטיול עד צהרי היום הרביעי של הטיול.
ביום השני בו אכלנו את הארוחה הבלתי נשכחת ב-Steirereck המשכנו לטייל בוינה. בין השאר בכנסיית קרל היא Karlskirche המרשימה ואחריה בשוק Naschmarkt הצבעוני (ביקרתי במרשימים ומגניבים יותר).
בערב אימא שלי הסתפקה בכריך שקניתי לה בסופר לא רחוק מהמלון. אני יצאתי בסביבות שעה 20:30 לחפש אחד משניים: נקניקייה טובה או בורגר טוב. עברתי ליד דוכן נקניקיות שסמוך למלון והחלטתי שבא לי מקום יותר מסודר בו אוכל לשבת ולשתות גם בירה תחת קורת גג. שמתי פעמיי לא רחוק למסעדת המבורגרים בשם Rinderwahn.

Rinderwahn – המבורגר וינאי:

פירוש השם בעברית: הפרה המשוגעת.
מדובר במסעדת המבורגרים צעירה ומודרנית בעלת שני סניפים. האחד, ב-Innere Stadt, במרכז העיר, לא רחוק מקתדרלת סטפנוס הקדוש. השני, ב-Naschmarkt. אני הגעתי לסניף הראשון, הגדול יותר במרכז העיר לקראת שעה 21:00. יש מקומות ישיבה בחוץ ובפנים. היה מקום בפנים אז ישבתי. רוב הסועדים, כמצופה, צעירים. מקומיים ותיירים.
זה תפריט הבורגרים. בין 13.90 ל-14.90 יורו. אזור ה-60 ש”ח להמבורגר של 220 גרם. כבר אמרנו שוינה ממש לא זולה.
יש גם אופציות שהן לא בקר (עוף, חזיר), אבל הבקר הוא העניין המרכזי כאן.

בירה כמתחייב. חצי ליטר של IPA שמיוצר עבור המסעדה. עלה 6.90 יורו.

ההמבורגר שהזמנתי – Bacon Charlie Burger. בורגר בקר בלחמניית בריוש עם בייקון, צ’דר, מיונז ביתי, חרדל, חמוצים, עגבנייה, חסה. העלות: 14.30 יורו. בצד- צ’יפס שעלה 3.30 יורו והמיונז הביתי. הסה”כ – טעים ומשביע רצון. בשר איכותי וטעים שהוכן לדרגת מדיום טובה. שילוב טוב ולא מוגזם של הבייקון והצ’דר. נהניתי מהבליסה הזריזה.

 

 

חזרתי למלון שמנמן ומבסוט אחרי סיבוב לילי בשכונה.

ביום הטיול השלישי הזמנתי מבעוד מועד טיול מאורגן של כ-8 שעות מחוץ לעיר, לעמק הווכאו (Wachau Valley) ולמנזר Melk, כולל שייט מתבקש בדנובה. מקום המפגש של הקבוצה בבוקר הטיול (שעה 08:45) היה בניין האופרה.
ניצלנו את הקרבה הפיזית לאופרה (מעבר לכביש) וסימנו V על מוסד וינאי תיירותי מתבקש, קפה Sacher במלון Sacher המפורסם, שרשם על שמו בטאבו את אחד הקינוחים המפורסמים של וינה: הזאכר טורט, Sachertorte.

יש כמה וכמה בתי קפה ו/או קונדיטוריות שהפכו למוסד וינאי שהוא בגדר must לתיירים. קפה זאכר הוא אחד מהם. יש גם את Demel שהוא יותר חנות עוגות, קפה מוצארט או Café Central. להערכתי רובם ככולם מקומות עם מהות ורוח דומה. מקומות מצועצעים, טרקליניים ומאד מאד מתוירים. אני מניח שהתייר הממוצע יסתפק באחד מהם כמו שאנחנו עשינו.

Café Sacher Wien – מוסד וינאי מצועצע מתויר ומיותר:


בית הקפה הצמוד למלון נפתח בדיוק בשעה 08:00 אז גם נכנסנו. הזאכרטורטה המפורסם נאפה לראשונה ב-1832. בית הקפה עדיין מכין את העוגה על פי המתכון המקורי. כמובן ששאר היושבים בקפה המפונפן היו תיירים כמונו. רובם אסייתים. קשה לי להאמין שיש וינאי מקומי שייכנס דווקא לקפה הזה. זה מקום שמיועד לתיירים שרוצים לטעום קצת אסקפיזם אירופאי של ימים עברו. האסייתים, כך נראה, הזמינו ארוחת בוקר וינאית מלאה. אנחנו הסתפקנו בקפה ומאפה של בוקר.

זה הטרקלין. מכוער להפליא בעיניי.

 

התפריט הממותג.

הזמנו קפה. אימא שלי הפוך (קפוצ’ינו) ואני איזשהו אספרסו עם קצפת. יחד אתם כמובן שני מאפים. אחד היה הזאכרטורטה האוריגינל המהולל לאימא שלי. אני הזמנתי שטרודל גבינה ווניל, Topfenstrudel. עוד קלאסיקה אוסטרו-הונגרית.

זה הזאכרטורטה במלוא הדרו עם הלוגו המוטבע של המלון. פרוסה עולה משהו כמו 6.50 יורו. אני שנמנע משוקולד לא טעמתי. אימא שלי הייתה רחוקה מלהתרשם ואמרה שזו עוגת שוקולד בינונית ומתוקה מדי. בקיצור – לא משהו.

זה ה- Topfenstrudel שלי. בינוני ומתוק מדי אף הוא. שטרודל כבד ודחוס. פרוסה של זה עלתה 5.50 יורו.

הקפה עצמו היה טוב למדי, אבל המחיר שלו מופקע לחלוטין. 5.30 יורו לכוס. בבתי קפה אחרים המחיר נע בסביבות 3.50 עד 3.70 יורו. לעתים אפילו פחות. בקיצור יש לנו כאן עסק עם מוסד וינאי שבעיניי עבר זמנו ושמרגיש לי קצת כמו מלכודת תיירים. אפשר בהחלט לוותר.

קצת ירוק ומים. תמונות מעמק הווכאו, הדנובה והמנזר.
התחלנו בעיירה חביבה בשם Krems.

מ-Krems עשינו שייט של כשעה בדנובה.

 

היעד של השייט: מנזר בנדיקטיני מרשים בשם Melk Abbey. במנזר אכלנו ארוחת צהריים בינונית ואחריה היה סיור מודרך מעניין מאד. לגבי האוכל שם – מי שמזמין את הטיול, יכול להצטייד מראש בסנדוויצ’ים טובים מוינה ולהסתפק בקפה ומאפה במסעדת המנזר. האזור עצמו יפה מאד והמנזר מרשים.

חזרנו לוינה בסביבות 17:30 אחה”צ. שתינו קפה של אחה”צ בבית קפה בשם Café Museum לא רחוק מהאופרה. בערב אימא שלי הסתפקה בנקניקיה לארוחת ערב אותה קנינו בדוכן לא רחוק מהמלון והיא חזרה לחדר.

נקניקייה ב- Würstelstand am Hohen Markt:

רשת של דוכני נקניקיות שנחשבים לאיכותיים (יש 4-5 בוינה). אחד הדוכנים היה 180 מטר מהמלון שלנו. רוב הנקניקיות הן מבקר. יש גם מחזיר. הסתפקתי בלצלם את המוצר המוגמר: נקניקיית בקר עם גבינה וחרדל בצד. קלאסי וטעים. אפשר בלחמנייה ואפשר בלי, כמו שאימא שלי העדיפה.

אני שאכלתי יום לפני המבורגר מושחת ויתרתי על נקניקייה והלכתי מאוחר יותר לחפש מסעדה ראויה. מכל האופציות שסימנתי מראש ב-Google Maps נשאו אותי רגליי למקום בשם Kussmaul.

Kussmaul – אוכל אוסטרי-בינלאומי מודרני:

מסעדה שנפתחה בשנת 2014 ע”י שף בשם Mario Bernatovic בשכונת Spittelberg ובשנת 2016 עקרה ללוקיישן חדש במרכז וינה, לא רחוק אזור קתדרלת סטפנוס הקדוש. השנה זכתה המסעדה לקבל עיטור Bib Gourmand של מישלן.
השף מגדיר אותה כמסעדה בינלאומי, ים תיכונית, עירונית – עם השפעות וינאיות.

החלל ארוך וצר יחסית, עם מעברים קשתיים ובר מושקע. ניכר שהשקיעו כאן לא מעט בעיצוב. בשעה שנכנסתי, קצת לפני 21:00 המקום היה כמעט ריק. לא הרבה השתנה בשעה וקצת שישבתי שם. קצת מדכא.

הזמנתי שתי מנות שמוגדרות כמנות ראשונות או ביניים.
הראשונה – Octopus Facon Kussmaul: סלט תמנון קר עם סלרי, שומר, עגבניות וכוסברה. סלט חביב וטעים אבל לא הרבה מעבר לזה. עלה 13 יורו.

 

למנה השנייה רציתי להזמין מנת מוח עגל, אבל היא לא הייתה זמינה. הזמנתי פסטה שהיוותה חלופה למנת פסטה שהופיעה בתפריט. פסטה עם סקאלופס, אפונה וציר בקר וחמאה. היא עלתה משהו כמו 14 או 15 יורו. המנה הייתה לא רעה אבל קצת לא מאוזנת. היא נטתה לטעמים מתקתקים שלטעמי פחות מחמיאים לפסטה. הסקאלופס היו טעימים ועשויים היטב לכשעצמם. הייתי מוסיף כאן אישהו טעם מעושן, אולי איזו סלסיצ’ה או נקניק חריף אחר.

 

פחות נהניתי ב-Kussmaul. האוכל היה לא רע אבל ממסעדה מומלצת מישלן אפשר לצפות ליותר עניין וחדות טעמים. גם השירות היה די חסר אנרגיות והתאים את עצמו לריקנות היחסית של המסעדה. במסעדה היה חם ומעט מחניק והיה נראה שהצוות לא ממש מרוכז בענייני המסעדה והשירות. משהו היה קצת מוזר באווירה שם.

על קינוח ויתרתי. הלכתי לאכול גלידה בגלידרייה מוצלחת בשם, Eis Greissler. זו גלידרייה שביקרתי בה 3 פעמים בטיול, היות והיא לא הייתה רחוקה מהמלון והיא סיפקה את הסחורה. יש להם 6 סניפים מהם 3 בוינה. בין הטעמים שניסיתי – גלידת גבינת עזים, סורבה אפרסק, סורבה שזיף וגלידה עשויה משמן גרעיני דלעת שהייתה מעניינת ומוצלחת במיוחד.
לצערי לא צילמתי אף אחת מהגלידות.

עוברים ליום הטיול האחרון. בערב הזמנתי מקום מראש במסעדת כוכב מישלן מגניבה (כך קיוויתי) לסיום מוצלח של הטיול. בבוקר אותו יום עשינו סיבוב ברובע המוזיאונים וביקרנו במוזיאון לאמנות מודרנית, Mumok. היה מעניין. אח”כ טיילנו בכיכר Maria-Theresien-Platz ובכיכר הלדנפלאץ (Heldenplatz) הצמוד. ביקרנו במוזיאון הפרפרים הסמוך,  Schmetterlinghaus. היה צבעוני ונחמד. בצהריים סימנתי כמה מקומות שאפשר לאכול בהם סנדוויצ’ים איכותיים. ב-Trzesniewski, מוסד כריכים וינאי מוכר ונחשב עם כמה סניפים, לא היה מקום. במסעדת הגמל השחור, גם היא מוסד וינאי מוכר, היה מקום כמעט יחיד בפנים. (וזה מקום גדול מאד).

Zum Schwarzen Kameel – מעדנייה-מסעדה וינאית קלאסית:

מסעדה שהיא מהוותיקות בוינה. מאז 1618, אז היא החלה לפעול כחנות תבלינים. במאה ה-19 היא התפתחה לכדי מסעדה. בינואר-פברואר האחרון חגגו במסעדה 400 שנות פעילות. מטורף. העיצוב הנוכחי של המקום, בסגנון ארט נובו הוא משנת 1901. האמת שרק עכשיו בעת כתיבות שורות אלה קלטתי שמדובר במוסד קולינרי של ממש. היא לא ממש הייתה על הרדאר שלי, אבל כשחיפשתי מקום שמציע סנדוויצ’ים היא כיכבה בכל רשימת מומלצים. היי – למסעדה אפילו יש ערך בויקיפדיה…

המסעדה משמשת כמעדנייה, כמזנון בופה, כבר יין וכבית קפה ומאפה. אנחנו ישבנו בה ביום שישי בצהריים והמקום המה אנשים. לא רק תיירים, גם לא מעט מקומיים דוברי גרמנית. ישבנו במזל באחד השולחנות האחרונים שהיו פנויים בפנים. הגענו כאמור רק לנשנש כריכים. בתמונות הבאות אפשר לראות חלק מהמבחר. צריך לבוא לויטרינה, לבחור ולשבת לאכול. רוב הכריכים הם כריכים פתוחים או בגרמנית, Belegte Brote.

 

אלה הכריכים שהזמנתי תחילה. יש כאן שינקן עם חזרת, הרינג, לקס ועוד ממרח פיקנטי ששכחתי את זהותו. מחיר של פרוסה אחת עולה בין 1.15 יורו ל-2.60 (למשל לפרוסת רוסטביף). הכל היה טעים מאד. הלקס הצטיין במיוחד.

 

אלה חלק ממוצרי המעדנייה. הכל מאד ממותג ומסודר יפה יפה, כמו שניתן לצפות ממעדנייה אוסטרית.

ועוד כמה תמונות מחלל המסעדה ומהמוצרים על המדפים.

 

 

 

כדי לסגור את הפינה הזמנתי לעצמי עוד שתי פרוסות. אחת עם נקניק סלמי ועוד אחת עם רוסטביף. אף הן טעימות ואיכותיות.

 

בשורה התחתונה – הגמל השחור היא מסעדה מעדנייה תיירותית מאד אבל איכותית. בניגוד לזאכר שם העסק יקר מאד ללא הצדקה (על סמך המעט ששתינו ואכלנו), כאן העסק לא זול (יותר מ-10 ש”ח לפרוסת הרוסטביף הנ”ל זה הרבה) אבל טעים ואיכותי.

 

עד כאן החלק השלישי של טעימות וינה. עוד אחד יגיע בקרוב. הוא יפרט את קורותינו בערב האחרון של הטיול.
הזמנתי אז מקום מראש למסעדת כוכב מישלן במיקום מגניב במיוחד, כזה שאמור לספק לנו חווית סיום ראויה לטיול בוינה. לצערנו המסעדה הזו לא סיפקה לנו את החוויה לה ציפינו. יהיה מעניין.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מוזמנים לשתף:

האלבום המלא: