מעבּד מזוֹן

(אוֹ אבנר מבקר)

חיפוש

עינב אזגורי כפול 3

אחרי שקראתי שהוא מצטרף ליוליה קפצתי מספר פעמים לבדוק מה התחדש בה. בין לבין קפצתי מתוך סקרנות גם לבושוויק, האקסית.

בתפריט:

לא קלה היא דרכו של השף. (ולכותב יש ניסיון בבישול ביתי בלבד, וגם זה במינונים נמוכים). קחו לדוגמה את עינב אזגורי. אחד השפים המוכשרים והמוערכים בארצנו. שף שהתמחה במסעדות בצרפת וספרד, התחיל במקום בצפון הארץ ובפחות מ-10 שנים בתל אביב הספיק להחליף לא מעט מקומות. ניהל טאפאס בר מושחת – הסרווסריה (מ-2013-2016). אחריה ב-2016 הוא פתח את בר א-וין, בר אוכל צרפתי משובח במיוחד וניהל גם המטבח של דא דא ודא הצמודה תחת אותה קבוצת ניהול. הן נסגרו ב-2019 בגלל ענייני נדל”ן. לפני סגירתן, ביוני 2018 הוא פתח את קפה נורדוי המדובר – מסעדה צרפתית-אירופאית במלון בוטיק בנחלת בנימין (ובהמשך את נורדיניו הצמודה שעדיין פעילה כבית קפה וקונדיטוריה. למיטב ידיעתי אין לו קשר למקום). קפה נורדוי נסגרה במרץ 2020 והיה מהמקומות הראשונים שנכנעו לקורונה, אם כי לפי ראיונות עם אזגורי הסיבות היו גם אישיות (ענייני משפחה ודיכאון הוזכרו). במאי 2021 הפתיע כשהצטרף כשף של בר הקוקטיילים והאוכל בושוויק של קבוצת האימפריאל ובאוגוסט השנה הוא הפתיע שוב כשפורסם שהוא עוזב את הבושוויק. ואולי ההפתעה הגדולה באמת היא המקום החדש שאת מטבחו הוא החל לנהל החל מחודש ספטמבר – מסעדת יוליה בנמל, מסעדה שונה בתכלית השינוי מכל המקומות אותם ניהל לפני כן בתל אביב. המקומות הקודמים היו טרנדיים, קטנים יחסית, מתוחכמים במידה ועם דגש על אלכוהול לצד האוכל. מקומות של קהל תל אביבי בלייני ויחסית “מבין עניין”. יוליה היא מסעדת חוף לכל המשפחה. סועדים מכל הגילאים מזקנים ועד טף, תל אביבים ולא תל אביבים. קהל שונה לגמרי, מגוון בהרבה וגדול משמעותית מזה שאזגורי התרגל אליו במקומותיו הקודמים.

בקיצור – הבנתם את הנקודה. להיות שף זה עסק מייגע, שוחק ולא ממש יציב. אני מניח שיציבות זה גם עניין של אישיות. יש שפים סולידיים ויציבים שמנהלים מקום אחד שנים רבות ולא משחקים יותר מדי בסגנון ובמטבח (למשל אייל מרמלשטיין מטשרניחובסקי 6 שבשנה הבאה תחגוג 20). יש שפים שבמסעדה שלהם מצליחים להמציא את עצמם מחדש בזכות תפריטים מתחלפים ושינויי סגנון קולינריים (למשל דיויד פרנקל שמבשל בפרונטו כבר כ-13 שנים ושינה אותה לגמרי במשך השנים, מאיטלקית קלאסית, לאיטלקית חדשנית, לפרונטו הנוכחית שהיא הרבה יותר מקומית והרבה פחות איטלקית). יש שפים תזזיתיים שכל הזמן מחפשים, מחדשים, פותחים וסוגרים מקומות, מצטרפים ועוזבים – כמו אזגורי. לתחושתי – אם אני הייתי שף כנראה שהייתי מישהו כמו פרנקל. כזה שמחזיק שנים באותו מקום אבל כל הזמן מנסה לחדש את התפריט.

בכל אופן, באזגורי עסקינן. אחרי שקראתי שהוא מצטרף ליוליה בנמל, מקום ותיק מאד בחוף הנמל בתל אביב, שלמיטב זכרוני ישבתי בו לפני כעשור או יותר פעם-פעמיים, והיה זכור לי כמקום לא מזיק ולא רע ודאי ביחס לממוצע של מסעדות החוף והנמל התל אביביות האחרות, תכננתי לקפוץ בהזדמנות ולבדוק מה מתחדש. ב-27 בספטמבר עשיתי זאת. זה היה ביום השני של ראש השנה. חודש אחרי כן ב-28 באוקטובר, צהרי שישי, חזרתי ליוליה שוב. בין לבין קפצתי מתוך סקרנות גם לבושוויק, האקסית. למעשה זה היה 3 ימים אחרי הביקור הראשון ביוליה, ב-30 בספטמבר, וגם זה היה בצהרי שישי.

 

יוליה TLV – ארוחת צהריים קיצית בראש השנה ב’:

יוליה או יוליה בנמל היא מסעדה וותיקה שפועלת כבר 16 שנים. היא נפתחה ע”י מיכה סול ודני איתן, הבעלים של מסעדת בויה המיתולוגית שנסגרה ב-2015 (גם היא שכנה בנמל. וגם של ים 7 בהרצליה) והשף שלה בפתיחה היה שף בשם אילן פנחס שהיה השף של בויה. השף אותו החליף עכשיו אזגורי הוא רומן דימנט שהיה השף של יוליה מ-2012 (התחיל בבויה ב-2006). המסעדה שוכנת בחלקו הדרומי של מתחם נמל תל אביב.

זה היה יום החג השני של ראש השנה. אחרי ארוחות משפחתיות בערב החג ובצהריים למחרת, חזרתי הבייתה למקרר ריק למדי. טיול רגלי לאזור נמל תל אביב הביא אותי לא רחוק ליוליה ובלי תכנון מוקדם נכנסתי ב-12:45. ישבתי בפנים. זה היה יום חם ולכן מזגן הוא נדרש עם כל הכבוד לבריזה הקלה מהים. רוב מוחלט של סועדים ישב בחוץ, ברחבת המרפסת הגדולה המקורה ובבר הלא גדול שלצדה. זו מסעדה שפועלת משעות הבוקר עד שעות הלילה ברציפות אבל מטבח הצהריים מתחיל רק בשעה 13:00.

בזמן שישבתי גם החלל הפנימי התמלא כמעט לחלוטין. יוליה היא מסעדה פופולרית כבר שנים רבות. בשולחן המצולם ישבו בהמשך גרושתו השנייה של זמר מפורסם, 2 ילדיהם המשותפים ומישהי שנראתה כמו אחותה של הסלב. בואו נאמר שנקי במיוחד לא נשאר אחריהם. המלצרית אמרה לי שהם קבועים במסעדה אבל בדר”כ העסק נקי יותר. אולי זו רוח החג…

תפריטי המסעדה. נכון לאותה ארוחה אזגורי רק הצטרף אז התפריט ברובו המוחלט היה התפריט הרגיל. היו ספיישלים יומיים שאני מניח שהם יצירי השף ולכן התמקדתי בהם. לפי הכתוב באתר המסעדה ל”יוליה” התמחות בדגים ופירות-ים ותפריט ים-תיכוני יצירתי, שמצטיין בשילובי טעמים, צבעים ומרקמים ובאוכל טוב ומשמח. תפריט שנשען על תוצרת טרייה ומקומית לסוגיה, שכוללת בשרים, דגים, גבינות, ירקות ופירות ישראלים ואיכותיים. אני מעריך שהתפריט בחלקו יישאר ובחלקו ישתנה. מצד אחד יש כאן בעלים וותיקים ומנוסים שסביר להניח שיש להם מה לומר והם כן רוצים לשמר את הבסיס, שמתאים ללקוחות הקבועים של המקום. מצד שני יש כאן שף מוערך ובעל יכולות שמן הסתם רוצה להכניס חידושים ולרענן ולמשוך למסעדה קהל חדש (למשל אני ושכמותי שסביר שלא היו נכנסים בשגרה למסעדת חוף כמו יוליה). בכל מקרה יש כאן אתגר מעניין לשני הצדדים. אזגורי נכח במסעדה. המטבח אמנם יושב מאחור ולא ניתן לראות מה מתרחש בו אבל הוא יצא ממנו פעם-פעמיים ונתן הוראות לאחמ”ש כזה או אחר.

קוקטייל. מסתבר שיש אנשי צוות שהגיעו עם עינב מהבושוויק, כולל הברמנית נועה. בלאדי מרי זה קוקטייל אהוב שהרבה זמן לא שתיתי. בבושוויק מציעים את אחת הגרסאות הטובות ששתיתי בארץ. קיוויתי שהרמה תתקרב לזו של בושוויק אבל זה היה רחוק מאד. הברמנית אמרה לי שהיא כרגע מחוייבת למתכונים המקוריים של המסעדה. אם מה שקיבלתי זה המתכון הרגיל שלהם לבלאדי מרי עדיף שיחליפו מתכון. הם שמים כאן סריראצ’ה לחריפות שזה לא רע אבל הקוקטייל כולו היה מאד לא מאוזן. לא מספיק חריף, לא מספיק עגבנייתי, לא מספיק אלכוהולי. מדולל ואנמי. ניסיון לחיזוק חריפות ואלכוהול לא צלח. בצער החזרתי והזמנתי קוקטייל אחר שאמרו לי שהוא מומלץ.

התחלתי עם מנה מהספיישלים. אינטיאס בכבישה ביתית עם פלפל חריף, בצל סגול ועלי שומר. 68 ש”ח. לא זול. מצד שני יש מסעדות שמתמחרות מנה כזו של אינטיאס ונותנות כמות דג קטנה משמעותית אז זה לא נורא. מנה פשוטה וטעימה. דג איכותי וכבוש קלות. תיבול פשוט ומוצלח של שמ”ז, צ’ילי ומלח. עלי שומר טרי הוסיפו אניסיות רעננה. את הבצל האדום צריך היה לטעמי לפרוס דק יותר ואולי גם לשים תלולית קטנה של יוגורט טוב. סה”כ מנת דג כבוש טובה ואיכותית אבל לא כזו שמרגישים בה טביעת יד של שף מוערך.

זה הקוקטייל השני. קוקטייל צ’ילי וליצ’י. חששותיי מפירותיות ומתיקות יתר הופגו ע”י המלצרית והברמן השני שהבטיחו שהליצ’י לא מאד מורגש. צדקו. קוקטייל חביב ולא רע בכלל עם חריפות טובה וחוזק טוב. נדמה לי שהבסיס האלכוהולי הוא וודקה. העלות לא נמוכה. 58 ש”ח.

מנה נוספת מהספיישלים: ביסק שרימפס וסרטנים עם שרימפס בלאק טייגר מקומי. 68 ש”ח. זו כבר מנה ב-level אחר לגמרי. מנת שף של ממש. היו כאן 3-4 בלאק טייגר גדולים ואיכותיים מאד שבושלו/נצרבו בצורה מושלמת ושכשכו בביסק שרימפס וסרטנים על בסיס ציר ים ועגבניות. השרימפס היה טעים ביותר. הביסק היה נהדר. סמיך, חלק, ימי, מתקתק-חרפרף ועשיר מאד. פרוסת הפוקאצ’ה נוצלה עד תום לספיגת שאריות הביסק. אני מניח שבמקום כמו קפה נורדוי או בר א-וין אזגורי היה מוסיף כאן איזו קציפת יוגורט או מסקרפונה כדי לתת עוד רובד ולהפגין עוד טכניקה. כאן לא צריך. מנה מצוינת.

מנה עיקרית. מהתפריט הרגיל. קציצות דגים עם סטייק חציל, לאבנה, פלפל אורפלי, עשבי תיבול וצ’ילי. 88 ש”ח. קציצות הדגים כללו אם זכורני נכון לוקוס ומוסר. לא יודע אם זו מנה שמוגשת בצורתה המקורית מימי השף הקודם או שאזגורי ערך בה שינויים כאלה ואחרים. בכל מקרה זו מנה טובה. הקציצות היו מצוינות גם במרקמן הרך וגם בטעמן. התיבול הכולל היה מדויק. הלאבנה, החצילים, הצ’ילי והירוקים השתלבו היטב. מנת קציצות דגים קיצית מוצלחת וטעימה מאד.

קינוח. עינב אזגורי הפך לאיש המזוהה עם עוגת גבינה באסקית. את הטובות מכולן בארץ עד לא מזמן אכלתי בקפה נורדוי. בהמשך בבושוויק היה ביצוע מעט פחות מוצלח וכך גם בנורדיניו. יצא לי לאכול באסקיות בשנה האחרונה גם בוינונה פוראבר ובאלכסנדר פטיסרי שהיו טובות אבל גם נפלו מאלה של קפה נורדוי. עד שבאה הבאסקית של דל מאר החיפאית שתיארתי החודש בפוסט כאן וטרפה את הקלפים. אז עוד לפני דל מאר אכלתי כאן את הבאסקית של אזגורי בגרסת יוליה. 46 ש”ח. האמת שהיא הוגשה off the record. הטעם היה שם, כמו בבושוויק. המרקם הקרמי המנצח המופלא לא. טעים אבל…

החשבון שלי הסתכם ב-342 ש”ח. כולל 14 ש”ח לאספרסו ששתיתי. אכלתי הרבה. באתי ליוליה בלי יותר מדי ציפיות בגלל המוניטין הפחות טוב שיש למסעדות חוף ונמל בתל אביב. גם כניסתו של עינב אזגורי למטבח לא יצרה אצלי ציפיות בגלל שעם כל כישרונו הוא נמצא במטבח זמן קצר והוא עדיין לא הכניס את השינויים והעדכונים שהוא מן הסתם רוצה להכניס (בטח נכון לארוחה הזו שהתרחשה זמן קצר אחרי כניסתו). לא הייתי ביוליה שנים רבות אבל נראה שהבסיס שהשאיר השף רומן דימנט הוא בסה”כ בסיס איכותי וטוב. השירות, כצפוי ממקום גדול והומה, היה טוב ומשתדל לפרקים ופחות טוב לפרקים. האווירה אף היא תואמת את הלוקיישן עם קהל מגוון מאד, רועש למדי ונוכחות של לא מעט ילדים בשטח. מקום מהסוג הזה כנראה לעולם לא יהיה פייבוריט שלי, גם אם מנהל אותו שף מצטיין אבל השורה התחתונה חיובית בהחלט. כל מה שאכלתי היה איכותי וטעים ובהחלט סיקרן אותי לחזור שוב רק כדי לראות מה נשתנה.

עוד מעט אחזור.
לפני כן, גם כן מתוך סקרנות גרידא, קפצתי לאקסית הטרייה של אזגורי הלא היא בושוויק כדי לבדוק האם שם היו כבר מהפכות מלבד חילופי השף.

3 ימים אחרי אותה ארוחה ביוליה עשיתי סיבוב צהריים שגרתי בתל אביב. לא תכננתי מראש איפה לאכול. חשבתי על משהו בכרמל או על שיינע שפתוחה גם בשישי צהריים. מפה לשם עברתי ליד בושוויק שלא ישבתי בה להערכתי למעלה משנה. בשישי צהריים יש תפריט בראנץ’ וכמובן שכל האלכוהול המשובח מבית האימפריאל זמין. נכנסתי וישבתי על הבר.

 

בושוויק – מנות בראנץ’ שישי על הבר, עדיין של עינב אזגורי:

בר האוכל-קוקטיילים מבית האימפריאל כבר פועל יותר מ-4 שנים במלון פבריק, ברחוב הטרנדי ביותר היום בתל אביב הלא הוא נחלת בנימין. הקוקטיילים המשובחים שומרים בזמן הזה על יציבות אבל במטבח העסק יותר דינאמי. התחיל עם תפריט אוכל של אביבית פריאל. המשיך עם עינב אזגורי למשך קצת פחות משנה וחצי ועכשיו אחרי שאזגורי עזב ליוליה הנ”ל יש שף חדש העונה לשם און משען. לא מכיר את פועלו באופן אישי אבל כתבות מספרות שהוא היה השף של המונדו ובר הפנטסטיק וברזומה יש לו סטאז’ים במסעדות בעולם (בין השאר אצל הסטון בלומנטל), תקופה קצרה בכתית, סטודיו קולינרי שבו ערך ארוחות מולקולריות לאלפיון העליון תחת השם אורבנו, מיזם קולינרי תחת השם “משוגע” בו אירח ארוחות ששחזרו מתכונים עתיקים שהוא אסף וברא מחדש בתצורה ובטכניקות מודרניות. גם יצירת הבורגרים של The Little Burger Shop או TLBS רשומה על שמו ועוד. תזזיתי אף יותר מעינב אזגורי הבחור, שאם חישבתי נכון אמור להיות בן 36 פלוס מינוס. אני מחבב מאד את בושוויק. כיף לשבת שם. האלכוהול הוא מהמשובחים בעיר. פחות צפוף וקצת יותר מרווח שם מאחיו הגדולים – האימפריאל ולה אוטרה. בערב קצת רועש והאקוסטיקה לא משהו אבל בצהריים רגוע יותר (צהרי שישי בלבד נכון להיום. הייתה תקופה קצרה שהם פתחו גם בצהרי אמצע שבוע). ישבתי שם כמה וכמה וכמה פעמים, גם בתחילת הדרך וגם תחת אזגורי. האלכוהול היה מצוין תמיד. האוכל היה טוב פלוס.

חזרתי עכשיו שוב, כאמור בשישי צהריים. השף החדש נכח במקום. התפריט כך נאמר לי עדיין לא השתנה. משמע – המנות היו עדיין מנותיו של עינב אזגורי. את השינויים בתפריט אמורים לראות בהמשך. התפריט בשישי צהריים היה תפריט בראנץ’, שונה מתפריט הערב, אבל גם הוא שמר על הקו הקולינרי של תפריט ברים ניו-יורקי מושחת אך מוקפד. נכון לכתיבת שורות אלה אני מעריך שכבר יש תפריט חדש לגמרי של און משען.

התחלתי עם בלאדי מרי. נו מה. אחרי האכזבה מההיא של יוליה הייתי חייב תיקון. הוא הגיע גם הגיע. אחלה מרי מדממת יש כאן. 58 ש”ח היא עולה. הרבה. אני מניח שמחירה עלה במשך השנים. אבל היא עשויה מעולה. חרפרפה, עוקצנית, חזקה. יש כאן רוטב צדפות שנותן קיק וחזרת טריה מגוררת שבועטת גם כן.

נאגטס בייקון ודלעת: קוביות בייקון מטוגנות עם דלעת יפנית בגלייז תה, פלפל שחור וג’ק דניאלס. 38 ש”ח. זה טעים ומושחת כמו שזה נשמע. בייקון (אמיתי ולא פייקון) פריך עם דלעת יפנית בגלייז חרפרף-מתקתק וסטיקי. זה שמנוני, מעושן וטעים. קשה לטעות אלא אם שורפים את הרכיבים או מפריזים במלח. כאן העסק היה מדויק. הסלרי הטרי שפוזר בשטח כאלמנט הבריא והירוק לא הפריע לחגיגה.

קוקטייל מספר שניים. Holy Guacamole הוא שמו. מכיל פטרון סילבר, מזקל, ליים, אננס, כוסברה טריה וריבת עגבניות שרי.‏ 56 ש”ח מהמוצדקים בז’אנר. קוקטייל בועט, אלכוהולי, מעושן, עשבוני. מצוין.

מקפיש: דג ים מטוגן בציפוי קורנפלקס פיקנטי, רוטב טרטר, חסה, חמוצים וגבינת צ’דר. 52 ש”ח. מנה חביבה ולא יותר. הלחמניה סבבה. הדג המטוגן היה טעים (דג לבן. אולי מוסר. לא זוכר). היה פריך מבחוץ עם ציפוי קורנפלקס פיקנטי ושמר על עסיסיות. רוטב הטרטר היה מוצלח. הצ’דר אולי מתאימה לסליידר בשרי אבל לטעמי פחות לדג מטוגן. במקומה אפשר לשלב משהו פלפלי-מעושן לקצת פיקנטריה (מי אמר צ’יפוטלה). מנה קטנה וטעימה אבל יכולה להיות טובה יותר.

שישי צהריים. קרוב לשעה 14:00. ציפיתי לקהל סועדים הרבה יותר גדול. יש כאן מקום אורבני ומגניב למדי, אלכוהול משובח ואוכל בראנץ’ מושחת מבית היוצר של האימפריאל. לכאורה זה מתכון לבראנץ’ שישי הומה אדם. בפועל נכון לאותו יום היה די שקט ורגוע וזה ממש לא הפריע לי.

הבחור הממושקף בקצה הבר הוא השף החדש בשכונה.

עוגה באסקית. היוצר כבר לא שם. העוגה עדיין כן. אני מעריך שהיא תצא מתישהו מהתפריט. עלותה כאן – 54 ש”ח. הייתי חייב להזמין אותה גם אם עברו רק 3 ימים מאחותה קודמתה שנאכלה ביוליה. הביצוע די זהה. הטעם שם. המרקם פחות. משום מה לא מצליחים לשחזר את הקרמיות המלבבת שאכלתי בבאסקיות הראשונות ההן מקפה נורדוי.

יצאתי מבושוויק בנזק כספי של 258 ש”ח עם 2 דרינקים משובחים, 2 מנות מזון מושחתות אבל לא גדולות וקינוח מושחת. בושוויק המשיכה לספק סחורה ראויה כבר אוכל-קוקטיילים איכותי ומושחת גם בארוחה הזו, עדיין עם תפריט הבראנץ’ שרקח עינב אזגורי. אני אחזור בהזדמנות כדי לבדוק מה נשתנה תחת השף החדש.

וחזרה לעינב אזגורי.
עבר בדיוק חודש. שישי צהריים. הפעם הזדמנתי לאזור הנמל, רכשתי נעליים וקפצתי על הדרך לשוק הנמל לקנות קצת שורשים ושאר ירקות. במקרה פגשתי ידידה מהחבר’ה של חבורת הפודיז הוותיקה שלי שהסתובבה במתחם הנמל עם חברה נוספת ודיברנו קצת. כשעברתי בהמשך ליד יוליה וחשבתי אם לקפוץ אליה שוב לטעימות צהריים הבחינו עיניי שהשתיים יושבות בחוץ על הבר ושיש שפע של מקום. באתי לומר שוב שלום והוזמנתי להצטרף. אז למה לא?

יוליה TLV – ארוחת צהרי שישי על הבר ברציף:

צהריים שמשיים אז אפרול שפריץ התאים לסיפתח. המסעדה הייתה מלאה למדי גם בחוץ וגם בפנים.
תפריט הספיישלים של היום.
היינו שלושה. שני אוכלי כל שחלקנו את מנותינו וצמחונית.
שתי מנות ספיישל.
סיגר של בשר ראש לוקוס עם טחינה וסחוג. 56 ש”ח.
בוקרונס – פילה אנשובי כבוש. 46 ש”ח.
האנשובי הכבוש היה טעים וחביב אבל איכשהו קצת מעודן מדי בטעמו לדעתי. התיבול היה פשוט – שמן זית, לימון, מלח ופטרוזיליה. כמו האינטיאס הכבוש מהארוחה הקודמת שלי – זו מנה מאד בייסיק, בלי טאץ’ מיוחד של שף. משהו בטעמי הכבישה/דג היה מעט חסר kick.

סיגר ראש לוקוס. כוווולם עושים סיגרים. ההגשה כאן היא לא מהמושקעות. אכלתי מנות סיגר (בשרי או ימי) שנראו טוב יותר. הביצוע טוב אבל יכול להיות טוב יותר. הסיגרים היו בהחלט טעימים וכך גם המילוי אבל הייתה חסרה לי מעט יותר פריכות של טיגון. הטחינה-סחוג הייתה טובה אבל הייתי מעדיף יוגורט-סחוג או איולי עם סחוג ולא טחינה. בעיניי זה מתאים יותר למנה דגית. אבל סה”כ נהנינו.

זו מנה שהצמחונית אכלה. מהתפריט הרגיל. גבינת ג’יבנה אפויה על פרוסת חציל, שמן זית, רוזמרין ורוטב דבש-שום. 52 ש”ח. מנה טובה. טעמנו ואהבנו. את הג’יבנה עצמה אפשר היה לטעמי לתבל יותר לפני הטיגון (כי בשורה תחתונה ג’יבנה היא גבינה די אנמית). התיבול מסביב והחציל היו טובים מאד. הוסיפו כאן עלי שומר שאני לא בטוח שתרמו הרבה אבל גם לא הפריעו יותר מדי.

עוד מנה צמחונית מהתפריט הרגיל. ארטישוק אלה-רומנה על צזיקי וסומאק. 48 ש”ח. מנה צמחונית טובה נוספת. אישית מהטעימה שאני נתתי היא מוצלחת יותר בעיניי מקודמתה. ארטישוק – צזיקי – סומאק. פשוט אבל מבוצע היטב וטעים.

מנה נוספת מהספיישלים שאוכלי הכל חלקו. שיפוד לוקוס לבן בתבשיל “חורשט סבזי” של עשבים ותפוח אדמה. 118 ש”ח. טייק אוף ימי למנה פרסית-מזרח תיכונית. בקלות אפשר היה לפגוש מנה דומה באנימאר למשל או באריא ושם אני מניח שהיו גם משקיעים קצת יותר בנראות ובצלחות. אנחנו במסעדת חוף גדולת מימדים ומלאת סועדים ולכן אין כאן יותר מדי זמן לקשקושי הגשה. התבשיל היה מוצלח וטעים בעיניי. שיפוד הלוקוס הצטיין. דג איכותי וטעים מאד שקיבל טעמי גריל טובים ושמר על עסיסיות. החורשט סבזי היה עשבוני, חמצמץ, נעים ולא השתלט על הדג. תפוחי האדמה היו רכים וטעימים. מנה טובה שהייתה יכולה להיות מצוינת אם הרוטב/תבשיל העשבים היה מקבל ליטוף של ציר לוקוס למשל (ואולי חמאה שבטח לא הייתה מזיקה).
קינוח. אף הוא מהספיישלים. עוגת סולת עם גלידת חלב עיזים ופיסטוק. 52 ש”ח. עוגה טעימה עם מרקם מוצלח – כלומר לא עוגת חנק ולא עוגה דחוסה מדי כמו שאפשר למצוא לא מעט בעוגות סולת. גלידה טעימה שמשום מה יותר הזכירה מלבי ולא הרגישה עיזתית במיוחד. פיסטוקים זה תמיד טעים. המינוס כאן היה שהקינוח נטה מעט למתיקות יתר. אפשר היה לעדן אותה קצת ורוטב הדבש שהעוגה הונחה עליו היה מיותר ורק הוסיף למתיקות. סה”כ קינוח חביב.
שתיתי עוד קוקטייל עשבוני כלשהו שהיה חמצמץ וטוב שאני לא ממש זוכר את זהותו וגם לא תיעדתי אז הוא בעצם לא ממש קיים (או כמו שסחרוף אמר “ואולי היה זה רק חלום”?). אני מניח שהוא עלה כ-50 ש”ח. הצמחונית שבחבורה אכלה/שתתה גם אפוגאטו. בשורה התחתונה היה לנו חביב וטעים ביוליה, אבל כל מה שאכלתי בארוחה הראשונה שלי חודש לפני כן היה מוצלח וטעים יותר. השירות על הבר היה בסה”כ נעים וטוב אבל נראה שהקשר למטבח די נתקע לפרקים. למשל את הפוקאצ’ה שהוזמנה לא קיבלנו כלל. היא נשכחה וויתרנו עליה (כמובן שלא חויבנו עליה). את עוגת הסולת לקח יחסית המון זמן להוציא. להערכתי חיכינו קרוב ל-30 דקות עד שקיבלנו אותה. מזל שהיה נעים יחסית. בגלל העיכוב נועה הברמנית אמרה שהקינוח הוא על חשבונם. תודעת שירות טובה ואקט נחמד.
בשורה התחתונה – יוליה תחת עינב אזגורי מצטיירת כמקום איכותי, נעים וטעים, כאמור ודאי ביחס לז’אנר מסעדות החופים בתל אביב. היד הטובה ניכרת, הביצועים טובים, חומרי הגלם איכותיים, המנות טעימות ותודעת השירות אף היא טובה עם הרבה רצון טוב. אני מניח שעם הזמן התפריט יעבור שינויים ושדרוגים וגם תפקוד המטבח ישתפר. מן הסתם ייקח עוד קצת זמן לצוות החדש והישן ללמוד זה את זה ולתפקד בצורה מיטבית. נשאר רק לאחל לעינב אזגורי (שאיני מכיר אותו אישית ומעולם לא החלפתי איתו מילה, אבל את פועלו הקולינרי אני מכיר לא רע ומחבב בהחלט) שימצא ביוליה בית קבע לפחות לכמה שנים, שייאתגר אותו ויגרום לו להנאה, כי אני מניח שהנאתו תבטיח גם הנאת המבקרים ביוליה.

יוליה בנמל, 28 באפריל:

עדכון זריז של ארוחה מיום שישי. צהריים קיציים של אביב. על הבר בחוץ.

קוקטייל Smokey Golani. טוב. יקר.

תפריט הספיישלים והתפריט הרגיל.

מהספיישלים:

3 יחידות סקומברי על הפלנצ’ה. 78 ש”ח. עשוי מעולה וטעים מאד. פשוט, טרי ואיכותי.
עוד ספיישל. סלט קר עם מולים חלוטים ושרימפס קריסטל טרי עם זיתים, צ’ילי ופטרוזיליה. נזרקתי לספרד. היה טעים ומשובח. חומרי גלם טובים מאד וטעמים מדויקים.

מהתפריט הרגיל. סלט תפוחי אדמה עם אנשובי, בוטארגה וצלפים. 36 ש”ח. מנה שביאסה אותי. הבוטארגה אמנם נראתה לעין אבל לא הורגשה כלל. האנשובי לא הורגש כלל. אפילו הצלפים בקושי. וכל אלה רכיבים שהם בדר”כ עזי טעם. כולם נכנעו לטעמי השמיר המוגזמים. הרבה יותר מדי שמיר שחיסל כאן כל חלקה טובה. החזרתי את המנה.

שפירא חיטה. 42 ש”ח.

נשנוש אחרון מהתפריט הרגיל. פריטו מיסטו. שרימפס וקלמרי מטוגן בציפוי פריך עם איולי. 92 ש”ח. לא זול כלל וכלל. פירות הים המטוגנים היו טעימים, פריכים ומטוגנים היטב. האיולי היה גס ופחות מוצלח.
הארוחה הזו ביוליה הייתה בסה”כ טובה, למעט מנה אחת. הספיישלים גם בה היו המנות המוצלחות יותר. ניכר שדווקא אלה המנות שאזגורי מצליח להטביע בהן את חותמו.
(*) בתחילת ינואר 2024 ראיתי פוסט של יוליה בנמל שדיווח על שף חדש בשם נועם ברכל. בפוסט הודו לעינב על התקופה. מישהו מופתע?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מוזמנים לשתף:

האלבום המלא: