מעבּד מזוֹן

(אוֹ אבנר מבקר)

חיפוש

בית קנדינוף ביפו בשתי ארוחות בספטמבר

שישי ערב עם אחיינים וכעבור שבוע גם שישי צהריים סוליקו. שתי ארוחות באותו מקום תוך שבוע? כנראה שהיה לי טעים ונעים.

בתפריט:

מסעדת בית קנדינוף נפתחה ברחוב הצורפים בפאתי יפו העתיקה מתישהו בשנת 2018 ע”י אמיר ארליך, נדב רפפורט וליאור סדן, כמקום מפגש בין קולינריה, אלכוהול ואמנות. בנובמבר 2021 עברה המסעדה מיני מהפך בקונספט ובתפריט שהחל להתבסס על הגינה הקהילתית שלהם ועל חומרי גלם מקומיים. פארם טו טייבל או אם תרצו גארדן טו טייבל – מהגינה לשולחן. ככתוב באתר המסעדה: תפריט המסעדה מורכב מחומרי גלם מקומיים, עדכניים, אשר מגיעים מסביבתה הטבעית של המסעדה, מהגינה שלה, מהשווקים היפואיים ומהיצרנים המקומיים. על התפריט החדש אחראים השפים איתי קושמרו (*) ושמי גולומב. אם בעבר דיברו בעיקר על בית קנדינוף בזכות הלוקיישן המקסים, בבניין יפואי משומר מ-1909, שכולל חצר יפואית יפה ומספר חללי ישיבה מלאי אמנות, היום האוכל מקבל במה לא פחות מרכזית. כתבי ומבקרי אוכל שיבחו, חברי קבוצות אוכל בפייסבוק כתבו והמליצו. תפריט המנגו שלהם עם מנות מנגו שונות היה מכוכבי הקיץ באותן קבוצות אוכל.

ביקרתי בקנדינוף פעם אחת בעבר במרץ 2021. היה חביב אבל אז הגעתי ממש לנשנוש קל ולא ממצה. כעת חזרתי. תחילה ביום ו’ ה-16 בספטמבר, עם שניים מאחייניי, דנה ויותם ועם נועה זוגתו של יותם. כעבור שבוע, ב-23 לחודש, חזרתי שוב הפעם בגפי, למעין בראנץ’ שישי צהריים (לא בראנץ’ סטנדרטי ומשעמם עם מנות ביצים, גבינות ודגים כבושים). אתחיל בארוחה הקלה של צהרי שישי ואסיים בארוחת הערב.

 

בראנץ’ יפואי לשישי צהריים על הבר בקנדינוף:

סיבוב צהריים יפואי הביא אותי לאזור המסעדה והיות ושבוע לפני כן בארוחת הערב שתתואר עוד מעט היה לי ולשותפיי לארוחה טעים ונעים חזרתי בספונטניות. 12:30 בצהרי שישי. ישבתי על הבר. ברמן שלהערכתי שמו בן (זה השם שרשום על החשבונית) שירת אותי בהצטיינות יתרה.
קצת מאווירת המקום. הומה ושמח.
בשישי צהריים יש תפריט שונה מתפריט הערב. תפריט בראנץ’ עם כל מיני קומבינציות. חלק מהמנות נמצא גם בתפריט הערב. כמו שאפשר לראות יש כאן מגוון מעניין יחסית לז’אנר הבראנצ’ים ומי שרוצה יכול לבנות ארוחה ארוחה.

התחלתי עם פרימיטיבו רוזה ב-42 ש”ח לכוס. זכר לטיול שלי בפוליה באפריל. המזיגה הראשונית נדיבה מהממוצע התל אביבי לכוס ובהמשך אקבל refill ללא חיוב כמעט באותה כמות. מסתבר שיש עדיין כמה מקומות בעיר שלא מתקמצנים ומודדים יין במשורה.

אורבניות יפואית מחוספסת במבט מהבר.

בחרתי מנות שלא אכלתי בארוחת הערב שבוע לפני כן.
סלט ג’רג’יר פטרוזיליה, נענע, כוסברה ושקדים מעושנים. 25 ש”ח למנה שמוגדרת בתפריט כ”קטנה בודדת”. קטנה היא לא. אני מכיר מסעדות שיגישו 1/2 כמות באותו מחיר. ויופי של סלט יש כאן. ירוקים טריים ורעננים במיוחד. תיבול פשוט ומדויק והשוס – השקדים המעושנים שהם פשוט שיחוק. אחלה תוספת. בדיוק המשהו הקטן והפשוט לכאורה שמקפיץ סלט ירוקים טוב לדרגה של סלט ירוקים ממש טוב.
עוד מנה “קטנה בודדת” ב-25 ש”ח: סקורדליה. ממרח דלעת, שקדים ושום, שקדים קלויים. שוב אותם שקדים קלויים מעושנים מענגים. זו סקורדליה שוברת שגרה בזכות נוכחות הדלעת שמספקת גם את צבעה (דא) וגם את טעמה המתקתק. עם השקדים והשום יש כאן יופי של סקורדליה. מהמוצדקות שאכלתי כאן. ביקשתי וקיבלתי פרוסת לחם שתעזור לנגב את הממרח הכתום כתום המצוין הזה.

לעיקרית התלבטתי בין פילה הבר ים עם העמבה דלעת לבין הדגים המטוגנים. תכלס הכרעה קלה בשישי צהריים. דגים מטוגנים it is. זה פשוט יותר כיף. דגי רשת מטוגנים 200 גרם (בפועל כנראה שיותר), ‘קרם פרש עריסה’ (אולי התכוונו לאריסה או חריסה או הריסה. השד יודע איך באמת כותבים את זה בעברית. בערבית אגב זה בה’ – هَرِيسَة), סלסת שיפקה. 88 ש”ח. דגי הרשת היו ברבוניות יחסית גדולות ושמנמנות. מטוגנות בהצטיינות יתרה. פריכות בחוץ ועסיסיות בפנים. מטבלי הצד היו אף הם משובחים וטעימים. מנה שאכלתי ורסיות שלה המון פעמים, כולל לא מזמן אצל השכנים מלמעלה בכיכר קדומים ממסעדת קלמטה. הביצוע כאן טוב בהרבה.

צריך לסיים במתוק. את טארט המנגו והקראק פאיי אכלתי שבוע לפני ועוד מעט אספר עליהם. קינוחי טפיוקה טבעוניים ככלל הם עסק די סתמי ומיותר ולכן מוס שוקולד היה בחירה קלה.

לא סתם מוס שוקולד. מוס שוקולד עם כף זהב. מוס שוקולד ולרונה 70%, ברס אגוזי לוז. 44 ש”ח. נדמה לי שאפשר לתת קצת יותר מוס במחיר הזה. אבל בקטנה. המוס שוקולדי, מריר, חזק וטעים. המרקם יציב ולא מוקצף ואוורירי – יענו – לא התקמצנו בשוקולד ולא שמו יותר מדי שמנת מתוקה מוקצפת. אגוזי הלוז ודאי לא יכולים להזיק (אלא אם אתם אלרגנים). בקיצור – מוס שוקולד איכותי שמספק את הסחורה השוקולדית.

הארוחה הזו עלתה לי 224 ש”ח. ארוחות של 200 או 250 ש”ח ויותר הן סטנדרט תל אביבי. בטח כשאוכלים 2 מנות קטנות ועוד מנת ביניים/עיקרית ועוד קינוח ושותים כוס יין. 224 ש”ח זה אפילו סביר במחוזותינו היקרים להחריד. בפוסט הבא שלי אתאר 2 ארוחות ברדלר החדשה של מושיקו גמליאלי + ארוחה בבר 51 של אותו מושיקו. שילמתי שם הרבה יותר על לא הרבה יותר אוכל. בפוסט עתידי נוסף (איזה ספוילרים רצים כאן) אתאר גם ארוחה במשייה שעלתה לי 427 ש”ח. לא פחות. מה שהיה שם פחות בודאות הוא ההנאה שלי מהאוכל. בקנדינוף שהיא מסעדה הרבה פחות יומרנית ומתוחכמת היה פשוט יותר טעים ויותר מדויק.

אני חוזר שבוע בזמן. ארוחת ערב שהוזמנה לבית קנדינוף ע”י דנה אחייניתי. היינו ארבעה. עוד נכחו יותם אחייני ונועה זוגתו. אנשים יקרים ולכן ההנאה הייתה מובטחת בלי קשר למיקום. רדלר אגב הייתה אופציה למפגש הזה יחד עם עוד מסעדה או שתיים. בסוף הפור נפל על קנדינוף. הזוג הגיע מביתו במושב מבוא בית”ר בואך ירושלים ולכן כמובן שהם הגיעו עצבניים קמעה באיחור עצבני של כ-25 דקות (איזה סיוט זו הכניסה ליפו עם רכב בשישי בערב). דנה ואני התל אביבים התייצבנו בדיוק בזמן שהוזמן – 19:30. יש לציין שאף אחד לא האיץ בנו בשום שלב של הערב. הדבר היחיד שביקשנו בשלב מסוים אחרי הראשונות שהגיעו זה קצת “tranquillo”, טיפה להרגיע את הקצב של הוצאת המנות. שוויה שוויה.

ארוחת ערב שישי יפואית בחצר בקנדינוף:

ככה החצר נראית בשעת ערב. כמו בשישי צהריים – מלא ושמח. הקבל מגוון. צעירים, משפחות, מבוגרים, בליינים סטלנים, תיירים. הכל הולך. קז’ואל יפואי עם אווירה.

ספיישלים של אותו ערב. את סשימי האינטיאס הזמנו. על הפסטות והדובר סול פסחנו.

תפריט הערב הרגיל. היו עדיין מנות מנגו מאותו תפריט מנגו עונתי ששבר את הרשתות. ניסינו כמה וכמה מהן.

קוקטייל ראשון לדוד. Black Negroni. גרסה מחוזקת ומשובחת של נגרוני. 54 ש”ח. שלושת האחרים לגמו אף הם קוקטיילים כלשהם לסיפתח. בהמשך חלקנו בקבוק יין לבן יבש, ורדחו ברדוס, רואדה, ספרדי שעלה 164 ש”ח.

סיפתח. מנגו בוסר באופציה הטבעונית (בלי קלמרי מקומי), ויניגרט צ’ילי, מנגו בוסר, שימאג’י, בצל סגול, יוגורט-מנגו, צ’ילי. 58 ש”ח (78 ש”ח אם היה נוכח גם הקלמרי). אוכלי השרצים ויתרו באבירות למען זו שלא אוכלת אותם (לא מטעמי כשרות חלילה. סתם לא אוהבת). זה סוג של טייק אוף לסום טאם, סלט הפפאיה בוסר התאילנדי המפורסם, רק עם מנגו בוסר. היה חרפרף, נעים, טעים ופרשי. בלאנס מצוין של חריף-חמצמץ-מתקתק. אהבנו. לא צריך קלמרי.

לחם. לחמי מחמצת, חמאת שום שחור מוקצפת, ריבת כרישה ושמן זית. 22 ש”ח. לחם סטנדרטי וטוב. רק כאן צריך להיות נדיבים יותר במטבלים. שניהם ממש מעולים ומתבקש שהם יוגשו בכמות מעט יותר גדולה. ריבת הכרישה מזכירה ריבת בצל רק מעודנת יותר וחמאת השום השחור היא אחלה יציאה. עם מתקתקות מעושנת קלה של השום השחור. ביקשנו וקיבלנו עוד מהחמאה הזו בהמשך.
ברינזה צאן צלויה, חריף ירוק, קרם עגבניות, פיצוחים. 26 ש”ח. פשוט וטעים. גבינה איכותית וטעימה שנצלתה קלות. שלל פיצוחים ותבלינים שסיפקו טעם של מזרח תיכון. קצת מלוח, קצת חריף. אחלה שמן זית. טוב שהיה את הלחם הנ”ל לטבול.

גספצ’ו מנגו ושרימפס קוקטייל, עגבניות צהובות, מנגו מאיה, נקטרינה, פאקוס, שאלוט, שמן צ’ילי, פטרוזיליה. זו הטעימה הקטנה ב-38 ש”ח לכוסית. טעימת גספצ’ו. הייתה אופציה למנה גדולה יותר בתוספת עלות. הגספצ’ו חוץ מזה שהיה מעט דליל לטעמי (אני אוהב גספצ’ו יותר קרמי ובעל גוף) היה טעים מאד, חרפרף במידה ומרענן כמו שגספצ’ו אמור להיות. תיבול וטעמים מדויקים. השרימפס היחיד היה טעים ואיכותי (גם אם הוא מזן קפוא. לא ביררתי אם אכן כך הוא). שניים-שלושה שלוקים/ביסים חמודים ומהנים.

סשימי אינטיאס ותאנים, מנגו ליים קושו, גלייז תירס גילי ועלים צעירים. 72 ש”ח. זו המנה מהספיישלים. לשם שינוי פרי שהוא לא מנגו. אחלה מנה. אולי שישקלו אחרי המנגו לעבור לתפריט תאנים. דג נא מצוין. אפילו זו שלא אוהבת דגים טעמה ואולי לראשונה בחייה ציינה על מנת דג נא שזה לא רע בכלל. תיבול אסייתי (קושו – מתסיסים החבר’ה כמו כולם – במקרה הזה צ’ילי ומנגו כמובן) בועט ומוצלח מאד. תאנים וגלייז תירס מתקתק שאיזנו את האומאמי וחרפרפות הקושו. אחלה קרודו.

חציל אפוי בשמן זית, קרם עגבניות, גבינת טולום, גלדי בצל, פיסטוק. 48 ש”ח. מנה צמחונית מוצלחת מאד. חציל טעים ועשוי טוב שרוכך היטב (שילמד האיסלנדי מ-Souvenir הממושלנת בגנט עליה כתבתי בפוסט הקודם). גבינה טובה. פיסטוק קלוי לקראנץ’. גלדי בצל שרוף לטעם ולחריכה. תיבול טוב מאד של כל האלמנטים. ההערה היחידה שלי היא גם בעניין הרוטב. קטנוני אני. קרם העגבניות לא היה מספיק קרמי והיה יותר מדי רוטבי. כמו בגספצ’ו – צריך קצת יותר גוף.

רידיפיין פלאנק סטייק, גלייז מנגו ליים, סלסת תירס מתוק, קרם תירס, כוסברה. 98 ש”ח. זאת מנה ששחר המלצרית המעולה שלנו (הרחבה בהמשך) הייתה מסויגת לגביה. את שאר בחירותינו היא אישרה בהתלהבות. לגבי זאת היא נתנה רמזים שיש טובות ממנה. תכלס הזמנו אותה בעיקר מתוך סקרנות לטעום פעם ראשונה את הבשר הסטרטאפיסטי המהונדס הטבעוני של רידיפיין מיט. “בשר-חדש” שמיוצר על בסיס רכיבים צמחיים ואמור להיות כמו הדבר האמיתי או לפחות מאד קרוב לכך. החברה גייסה מאות מיליונים, המוצרים הושקו עם שפים מעוטרי מישלן (מרקו פייר-וייט ורון בלאו למשל) שבאו, בישלו, הצטלמו והיללו. יש המון באזז מאחורי המוצר הזה. אז הוא נראה כמו בשר. הוא לא רע. המרקם שלו סיבי וקצת נוקשה אבל זה לא ממש דומה לנתח המקורי. לטעמי זה רחוק מנתח פלאנק של פרה אמיתית, בעיקר בטעם. הרטבים והתירס היו חביבים ונטו למתקתקות. בקיצור – by far זו המנה הפחות מוצלחת של הערב. טעמנו. סימנו V לסיפוק הסקרנות. כנראה שלא נשוב לנסות “בשר-חדש” כזה בעתיד הקרוב, אלא אם ישבעו בפניי מביני עניין שהנוסחה השתנתה והם מייצרים משהו שהוא טוב בהרבה.

שישברק חצילים שרופים וריקוטה, רוטב יוגורט, נענע יבשה, חמאת שאטה. 74 ש”ח. מנת שישברק צמחונית ואחלה שישברק. בצק טעים ומוצלח (טיפה’לה עבה בחלקו אבל לא נורא) ששמר על יציבות מרקמית. מילוי מעולה וטעים ביותר עם אפקטי עישון וחריכה מבורכים. רוטב יוגורט חמצמץ מוצלח וטעים מאד, עם טאץ’ מצוין של הנענע היבשה והשאטה. אחת המנות הטובות של הארוחה.

ספריבס טלה בישול ארוך במנגו והדרים, שאטה, פלפלים מיובשים, סלט עלי חרדל. 108 ש”ח. מנגו וטלה. למה לא? זו המנה השנייה הכי יקרה בתפריט אחרי מנת שיפוד פילה בקר בחמאה מעושנת שעולה 178 ש”ח (יש גם גרסה ב-98 ש”ח. אני מניח שזו היקרה מכילה לא מעט בשר). בכל אופן מנת הטלה הייתה טובה מאד. בשר רך ומתמסר שבושל שעות ונשר לו מהעצם כמו שכתוב בספר. רוטב מתקתק-חרפרף טעים מאד. ירוקים טריים בצד ששמרו על רעננות והוסיפו מימד חרדלי, רענן ומקל למנה הבשרית. אהבנו מאד.

קינוחים. יש כאן 4 אופציות. את המוס שוקולד אכלתי למעלה.

בחרנו שני מתוקים לחלוקה.

טארט מנגו. קציפת רוויון, קשיו מקורמל במי זהר. 48 ש”ח. הגשה קצת מרושלת אבל אחלה יציאה. מנגו זה לא הפרי המיידי שחושבים עליו כתוספת פירותית לטארט. אבל אנחנו בתפריט מנגו אז הכל הולך. וזה הולך ממש טוב. זה טעים לאללה. בסיס טארט טוב. קרם מנגו טעים ביותר. (המרקם יכול היה להיות מעט יותר רך). הקשיו המקורמל במי זהר היווה אחלה תוספת וגם קציפת הריוויון מוצלחת מאד. מנגו הוא פרי מאד מתוק וקינוח של מנגו עלול לגלוש למחוזות אימה מתוקים להחריד. כאן העסק מדויק ומאוזן. קינוח מהנה מאד.
קראק פאיי, שמנת של פעם, רוטב קרמל מלוח. 48 ש”ח. קראק פאיי. הפעם אין נוכחות של מנגו. קראק פאיי מעט פחות מתוק מהמקובל בז’אנר וזה מצוין בעיניי. מרקם קרמלי ודחוס מעט, כמקובל. נוכחות השמנת והקרמל המלוח הייתה חביבה מאד. היד שמכינה את הקינוחים כאן עושה את עבודתה נאמנה גם כן.

בית קנדינוף. הייתה אחלה אחלה ארוחה. מקום כיפי עם המון אווירה וסטייל, שלא באים על חשבון האיכות. מקום שמח, תוסס וצבעוני שמשכיל לא להיות רועש מדי ולא לגלוש כלל לאווירת כפיים. יש כאן אשכרה קהל של אנשים שמחים ומרוצים וניכר שגם הצוות הוא כזה. והאוכל טעים מאד. איכות חומרי הגלם מורגשת. יש כאן שפים עם יד טובה ומדויקת ואיזשהו זיק של מקוריות וניסיון לתת טאץ’ לא שגרתי ברוב המנות. כיף כאן.

ומילה על השירות. תענוג של שירות. יום שישי בערב. מקום הומה. יש הרבה אנשים והרבה עבודה. ועדיין השירות היה מצוין. שחר המלצרית שלנו הייתה מהנחמדות והמוצלחות ביותר שנתקלנו בהן מזה הרבה זמן. לדנה אחייניתי כדבריה היא ממש החזירה את האמון בנותני שירות במסעדות אחרי סדרה של אכזבות במקומות נחשבים ומדוברים בהם ביקרה. מלצרית כיפית, נחמדה, חייכנית, קשובה, שולטת בחומר ומבינת עניין (ברור שזה כלל גם 2 סבבי צ’ייסרים). גם השירות שקיבלתי בשישי בצהריים על הבר אחרי שבוע היה בראש טוב מאד. שירות חברי, כיפי ונעים, אבל מקצועי לעילא.
החשבון של 4 אנשים שאפשר לראות שאכלו יפה מאד, שתו יפה לא פחות (כולל 4 קוקטיילים ובקבוק יין) הסתכם בכ-1300 ש”ח. כ-325 ש”ח לאדם. בהתחשב באוכל, באלכוהול ובכמות שלהם, במציאות הכלכלית הקודרת של ימינו, זה מחיר סביר בהחלט למסעדה תל אביבית, לא כל שכן מוצלחת, נעימה וטעימה כמו בית קנדינוף. השארנו בשמחה 20% שירות שזה משהו חריג אצלי (אני ככלל משאיר היום 15% במסעדות). כמו שאמרתי – כיף בקנדינוף.
(*) לאחרונה (מרץ-אפריל 2023) עבר איתי קושמרו להיות השף של a.k.a 44. מקום שטרם ניסיתי. ייבדק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מוזמנים לשתף:

האלבום המלא: