מעבּד מזוֹן

(אוֹ אבנר מבקר)

חיפוש

שתי ארוחות של ~400 ₪: משייה vs מלגו ומלבר

ארוחת סיום תשפ"ב במשייה שלא עמדה בציפיות וארוחה במלגו ומלבר שסיפקה את הסחורה בגדול.

בתפריט:

פוסט אחד על שתי ארוחות בשתי מסעדות שף מושקעות ובעלות מוניטין שמדורגות בטופ של הטופ בין מסעדות ארצנו. בשתיהן אכלתי ערב ארוחות מלאות ויקרות במיוחד. אחת חצתה את רף 400 השקלים. השנייה התקרבה אליו. לשתיהן הגעתי עם ציפיות גבוהות: האחת – משייה בגלגולה החדש תחת השף החדש והמוכשר גיא אריש, שבזכות שלל ביקורות נלהבות במיוחד במדורי ובקבוצות ותפריט שעל הנייר נראה בדיוק לטעמי, הייתה גם המסעדה הראשונה ברשימת ה-to do list שלי בעיר בשנה ומשהו האחרונות. השנייה – מלגו ומלבר של השף מוטי טיטמן, בזכות היכרותי הקודמת הטובה עם המסעדה ואיכותה, דירוגה בטופ 50 של מסעדות אזור צפון אפריקה והמזה”ת ותפריט חדש בחלקו שיודעי דבר טענו בפניי שהוא הטוב ביותר שהיה להם.

אתחיל במשייה ואקנח במלגו ומלבר.

באוקטובר 2019 רעדו אמות הסיפין הקולינריות של הביצה המקומית כשפורסם שהשף יוסי שטרית עוזב את קבוצת Baraka House ואת המסעדות אותן ניהל – בראש ובראשונה קיטשן מרקט ומשייה המשובחות. קיטשן מרקט המצוינת לא שרדה את הקורונה שהפציעה כמה חודשים אחרי ומשייה ששרדה איכשהו קיבלה לחיקה שף חדש ומוכשר במיוחד. גיא אריש (בן 33), שהחל לנהל את מטבחה באוגוסט 2021. אריש היה 7 שנים סו-שף של דיויד פרנקל בפרונטו ונשלח על-ידה גם לסטאז’ים יוקרתיים במסעדות עילית כמו מוגריץ הבאסקית ומעבדת ההתססות של נומה.

המבקרים עפו על משייה 2.0, אפילו יותר ממשייה המקורית תחת יוסי שטרית. “זאת הייתה אחת המסעדות הטובות בישראל. ואז היא השתפרה” כתב עודד קרמר בטיים אאוט. שגיא כהן התרגש והתפייט: “משייה: המסעדה הזאת כל כך טובה, שצריך להתאפק לא ללקק את הצלחת. משייה של גיא אריש היא מסעדה כל כך עכשווית, מפתיעה ומעולה, שמתחשק לבקש בה מקלט מדיני”. חיליק גורפינקל בכלכליסט קבע ש”משייה היא מסעדת גורמה מזהירה”. היחיד שהיה פחות נלהב הוא אבי אפרתי בוואלה שבעיקר ציין פוטנציאל גדול: “עוד קצת, והיא תהיה אחת המסעדות הכי טובות בישראל. גיא אריש הוא הבטחת ענק עם פוטנציאל בשמיים” והוסיף “כשאריש יצליח לזקק מתוך הפוטנציאל שלו את המיטב, משייה תוכל להיות מסעדה נהדרת, מהטובות בישראל. כרגע היא מה שנהוג לכנות באנגלית Pre-Mature”. תכלס אני לא זוכר שקראתי ביקורת לא טובה על משייה בגלגולה החדש תחת גיא אריש, גם לא של בלוגרים וכותבים בקבוצות אוכל בפייסבוק.

 

על הבר במשייה החדשה של גיא אריש – 24 בספטמבר – ערב ערב ראש השנה תשפ”ב:

משייה הייתה כאמור בראש ה-to visit list שלי של מסעדות בתל אביב. לקח לי קצת זמן אבל בסוף מימשתי את התוכנית והזמנתי מקום למסעדה. זה היה די באקראי. נדמה לי שיום לפני הארוחה שהייתה במוצ”ש של ה-24 בספטמבר, יום לפני ערב ראש השנה. התחשק לי לסיים שנה עברית בארוחה לפנתאון. אני מספיק מנוסה לא לפתח ציפיות גדולות גם ממסעדות שמפזרים עליהן שבח והלל בלי סוף ומכתירים אותן בכתרים, אבל למשייה בהחלט הגעתי עם ציפיות, פחות בזכות הביקורות אותן אני תמיד לוקח בערבון מוגבל, ויותר בגלל הרזומה של השף, סגנון הבישול ותיאורי המנות שנראו על הנייר תואמות לגמרי לטעמי. my cup of tea לפחות על הנייר. הזמנתי מקום לשעה מוקדמת יחסית – 18:30. המסעדה נפתחת בשבת בערב כבר ב-17:00 וכשנכנסתי היה כבר כמעט מלא. סחתיין עליהם.

המסעדה לא השתנתה מימיו של יוסי שטרית והעיצוב נותר זהה לפחות למראית עיניי/זכרוני. הקהל נראה מגוון. הברמנים/מלצרים על הבר היו חביבים והשתדלו אבל השירות ככללו לא תאם מסעדת שף/פיין דיינינג עם היומרה והמחירים של משייה. זה כלל בלבול שהיה בהוצאת מנות (גם לי, גם ליושבים לצדי) וחוסר שליטה יחסי בחומר של חלק מהצוות. הגדיל לעשות מלצר אחד שצ’יפר זוג צעיר שישב לצדי על הבר במנת דג נא ואוכמניות (כנראה הבחור מילצר או בירמן בעבר במסעדה כי נראה שהוא מכיר היטב את הצוות). המנה הונחה על ידי המלצר כשהזוג יצא לעשן ועמדה כך כ-7-8 דקות. כשהם חזרו הם אמרו שהם לא רוצים את המנה. מה עשה המלצר? הוא הגיש את אותה המנה לזוג סועדות שישב במרחק שני שולחנות (במקרה הן הזמינו את אותה מנה). אולי חשב לתומו שהוא יכול לחסוך מנה למטבח. אחת מהן קלטה את העניין, דחתה את המנה וביקשה שיגישו להן מנה כזו חדשה (בצדק מוחלט). אף אחד לא צריך לקבל מנה שהוגשה בטעות או לא בטעות לשולחן אחר, ודאי כשזה נעשה מול עיניי הסועדים. כמובן שהתנצלו בפניהן אבל זו דוגמה לבלבול היחסי ולחוסר האחידות שהיה בשירות באותו ערב.

תפריט היין בכוסות. בגלל שהתחשק לי יין “רציני” ומורכב נאלצתי לשלם לא פחות מ-66 ש”ח על כוס יין. המון.

זו הכוס. כוס ל’ספרי בלאן’, דומיין דה הוריזון, 2021, רוסיון (L’Esprit de L’Horizon). עלות הכוס כאמור 66 ש”ח. יין טוב מאד. מינרלי וחד. אבל אני לא חושב שמחירו מוצדק.

כנראה שמחקתי את צילום התפריט. בכל אופן, במשייה עושים אוכל ישראלי מודרני, שנע על ציר סיפור חייו של השף. זה תיאור התפריט באתר המסעדה: בתפריט של המשייה משתרגים זה בזה המטבח הבלאדי וטכניקות בישול עכשוויות, חומרי גלם טריים מרציפי הדייגים ומהשווקים התוססים עם מומחיות קולינרית מהשורה הראשונה. תבלינים מקומיים, ריחות ומרקמים שורשיים מתלכדים לכדי הניואנסים של ה-Fine Dining התל-אביבי, למסע גסטרונומי שיפתיע אתכם בכל צעד וצעד. מה שבטוח הוא שהמחירים יקרים. מאד. גם ביחס למסעדות שף בתל אביב. מנות דגים נאים (קטנות למדי) עולות 84 ש”ח, מנות דגים “עיקריות” מתומחרות ב-178 ש”ח ואף ב-204 ש”ח.
התחלה. לוקוס (בתפריט באתר), שויו חומוס ושמן הדרים. 84 ש”ח. נדמה לי שהדג במנה הספציפית הזו היה פלמידה. הזמנתי את המנה הזו ראשונה ואחרי 2-3 דקות שאלתי אם אפשר להמתין איתה כי רציתי את צלחת הפתיחים האישית לפניה. הברמן אמר שאין בעיה והוא יבקש מהמטבח להשהות את הכנתה. אחרי כמה דקות הגיעה המנה למרות שביקשתי לקבל אותה אחרי הפתיחים. הברמן אמר בהתנצלות שכבר הכינו אותה ואמרתי שזה בסדר. טעמתי. מלוח. מאד מלוח. השויו – על בסיס חומוס מותסס היה פשוט מלוח מדי. אני אוהב אוכל עם טעמים חזקים ובועטים. אני מחבב מאד התססות. אני גם מסתדר לא רע עם מלוח. אבל כאן זה היה מוגזם וחיסל את הדג הלבן הנהדר. לא הרגשתי שום טעם למעט מליחות. לא אומאמי ממכר כמצופה מרוטב מותסס ולא הדריות. בצער החזרתי את המנה. בשביל סשימי ב-84 ש”ח שלא כולל הרבה פרט לכמה פרוסות דג לא מאד נדיבות ורוטב מותסס אני מצפה לדיוק טעמים וכאן המליחות פשוט הרסה. לא חוייבתי על המנה. מישהו שהוא כנראה מנהל משמרת אמר לי שבמטבח נמסר לו שכך המנה יוצאת. אלה הטעמים. חבל. וכהערה כללית, אני חושב ש-84 ש”ח לצלחת שמצולמת למטה זו תמורה לא מספיקה לכסף, ביחס לגודל המנה ולצורת הגשתה, גם אם הטעמים שלה היו מדויקים.

צלחת פתיחים אישית. 49 ש”ח. כאן יש כבר השקעה ניכרת בהגשה. 4 ביסים קטנים שעל הנייר אמורים לספק פיצוץ של טעמים. ההגשה היא קצת גימיקית ואינסטגרמית אבל דווקא אהבתי אותה. כלי עץ קטן עם קומה נפרדת לכל פתיח. חמוד. ההמלצה היא להתחיל מהביס העדין ביותר ולסיים בביס הבועט ביותר. הביס הראשון: לחם שיפון קלוי עם חמאה מקרם פרש ודג כבוש (טונה אדומה במקרה הזה). הביס השני: קרקר מלחם מחמצת, קרם פרש, טבסקו אדום (מפלפלים מותססים) ופסטרמה לוקוס מיובש. השלישי: קרקר שיפון, איולי קימצ’י ומולים (כבוש ומעושן). האחרון – צ’דר וקוויאר ישראלי מונחים על בריוש.

זה השיפון והטונה הכבושה. אכן ביס עדין ואולי עדין מדי. הטונה כאן צריכה לככב. היא לא. היא קצת נעלמה לי בביס. זה טעים אבל לא wow.
קרקר מלחם מחמצת, קרם פרש, טבסקו אדום (מפלפלים מותססים) ופסטרמה לוקוס מיובש. כאן העסק היה קצת יותר “בועט” אבל גם לא סיפק עבורי את ה-wow factor המצופה ממנת ביס. הקרקר היה קצת אנמי והדג גם כאן לא היה מספיק נוכח. ביס טעים וחביב ולא יותר.
קרקר שיפון, איולי קימצ’י ומולים (כבוש ומעושן). סוף סוף ביס מעולה באמת. מולים מעולים שמקבלים שתי צורות הכנה עם טעמים מודגשים. טעים ביותר. האיולי והקרקר כאן גם מבוצעים מצוין. לרמה הזו ציפיתי לאורך כל הארוחה.

בריוש, צ’דר וקוויאר ישראלי. זה גם ביס שענה לחלוטין על הציפיות. לחם בריוש חמאתי מצוין, גבינה טובה וחזקה וקוויאר בועט שסיפק את האומאמי. ביס עם שילובי טעמים מפתיעים, מושחת וטעים מאד.

המנה הבאה. שרימפס קריסטל, רוטב XO ולחם מחמצת. 98 ש”ח. פרוסה עבה (אולי מעט עבה מדי) של לחם מחמצת קלוי (מצוין לכשעצמו). מעליו הונחה תלולית לא נדיבה מדי של שרימפס קריסטל מאיכות מעולה ורוטב XO מלא אומאמי על בסיס ציר שרימפס. ההברקה הייתה הוספת ראשי השרימפס הפריכים והמטוגנים שסיפקו פריכות שרימפסית מענגת. הלבן כאן אם אני זוכר נכון זה קרם פרש. אם כבר שחיתות שיהיה עד הסוף. זו הייתה מנה מעולה. טעימה ביותר ומדויקת על כל חלקיה. השרימפס כיכב ובגדול בשלל דרכים וטעמים, למרות שקצת יותר ממנו נדרש כאן כדי לספק תמורה ממש טובה לכסף. עוד מינוס קטנוני – ההגשה. שוב – המילה פיין דיינינג מופיעה באתר שלהם. יש כאן הגשה מעט מרושלת שמתאימה יותר לבר יין או לביסטרו ולא למסעדה עילית.

פארידה, תפו”א מותסס והולנדייז. מנה “עיקרית” שעולה לא פחות מ-168 ש”ח. ביחס למחירה זו מנה מאכזבת למדי. החלק הטוב בה היה רוטב ההולנדייז שהיה מצוין גם במרקמו וגם בטעמו. תפוחי האדמה הוגשו בשני אופנים – בנתחים גדולים וכמעין אטריות דקיקות ופריכות. הם היו בסה”כ טעימים ומוצלחים אבל את האומאמי של התססתם אפשר להדגיש כאן יותר. האכזבה הייתה הדג. פילה פארידה מאיכות טובה מאד שלמרבה הצער היה מעט over done וקצת יבשושי. אכלתי את המנה הזו למרות עשיית היתר. מבאס, אבל זו לא עילה בעיניי להחזרת מנה. במנה שעולה 168 ש”ח שהיא לא הנדיבה ביותר שנתקלתי בה אני מצפה לכל הפחות לדיוק בעשייה ובטעמים. כאן העסק, גם אם היה טעים, היה לא מדויק ולא מספיק חד ומיוחד.

קינוח. טארט דגנים. טייק אוף של אריש ל”רי אולה” – פודינג אורז בחלב צרפתי שסבתו הכינה לאמו, ואמו הכינה לו בילדותו. בגרסה של משייה, של הקונדיטורית גבי גרינברג, המנה מורכבת מבצק פריך קלאסי, מעליו שכבה של קרם קרמל ודגנים קלויים ותפוחים, בצק עוגיות, שכבה של קרם אורז, מעליו אורז תפוח – ומעל הכל גלידת חלב דגנים. 48 ש”ח. בצד קיבלתי גם עלי שוקולד מכמה סוגים תוצרת משייה. הקינוח נשמע על הנייר פיצוץ. בדיוק כזה שאני מפנטז עליו במסעדת שף. קינוח מושקע, מלא רבדים, מחומרי גלם שוברי שגרה. בפועל זה היה קינוח בסדר פלוס ולא יותר. העשייה הייתה מדויקת אבל הבעיה הייתה בטעמים שלא היו מספיק חדים. ציפיתי להרגיש טעם יותר דגני/אדמתי ויותר טעם קרמלי/אגוזי. העסק ככללו היה טעים ונעים אבל גם מעט אנמי.

הארוחה הזו במשייה לא סיפקה עבורי את הסחורה. היו בה כמה highlights של מנות וביסים מעולים שהראו כמה השף כאן מוכשר ולצדם מנות/ביסים לא מספיק חדים ולא מדויקים. על השירות החובבני לפרקים הרחבתי למעלה. שילמתי 427 ש”ח לפני שירות כולל צ’ייסר טקילה צ’ופר שקיבלתי (כל הסועדים על הבר קיבלו צ’ייסר). במחיר כזה של ארוחה אני מצפה ליותר. בשורה תחתונה הארוחה הזו במשייה איכזבה אותי ולא עמדה בציפיות הגבוהות שלי. ככה לא רציתי לסגור את שנת תשפ”ב אבל לפעמים זה מה יש.
וכעבור חודש וחצי קפצתי לעוד ארוחה מלאת ציפיות.. במלגו ומלבר.

על הבר במלגו ומלבר של מוטי טיטמן – 6 בנובמבר 2022:

מלגו ומלבר נפתחה בשנת 2013 ע”י הבעלים המסעדן בן רינג. השף מוטי טיטמן הצטרף אליה בשנת 2014 (תחילה יחד עם אור מיכאלי ובהמשך סולו). הוא הפך אותה במשך השנים לאחת המסעדות הטובות בתל אביב ובארץ. גם לדעתי. חותמת לאיכות ניתנה בפברואר השנה אז דורגה המסעדה במקום ה-40 בדירוג הטופ 50 של אזור המזה”ת וצפון אפריקה של סן פלגרינו. בעיניי מיקום ראוי ומוצדק אבל גם מעט מפתיע היות ומלגו ומלבר היא מסעדה שמתנהלת די בשקט ובלי יותר מדי רעש וצלצולי יח”צ (מסעדות מדוברות יותר לא נכנסו לדירוג. למשל משייה שלמעלה, טאיזו, a, היבה, פאסטל ועוד). לפני מלגו ומלבר טיטמן התמחה במסעדות מישלן באירופה והיה סו-שף ברפאל (לטעמי מלגו ומלבר טובה יותר משמעותית מרפאל שנחשבה בשעתו לאחת המסעדות הטובות בארץ).

הייתי במלגו ומלבר לא מעט פעמים, רובן לפני עידן הקורונה, אז היא הייתה פתוחה גם לעסקיות צהריים. למרבה הצער כעת היא פועלת רק בערבים, למעט תקופה קצרה בה היא כן נפתחה מחדש לארוחות צהריים, להערכתי מתישהו ב-2020 ואז גם ביקרתי בה פעם אחרונה. משהו כמו שנתיים חלפו. בהחלט יותר מדי זמן. הזמנתי מקום ליום א’ ב-19:00, שעת הפתיחה. על הבר. טיטמן לא נכח באותה שעה. כשהשף הראשי לא נוכח זה תמיד מעלה חשש מה לירידת איכות. תכף נראה אם החשש התאמת או התפוגג.

תפריט הערב. התאורה לטעמי לא מספיקה. אפלולי מדי שם. נכון שיש בר במסעדה אבל זו עדיין מסעדת פיין דיינינג כך שנדרשת קצת יותר תאורה. אני רוצה לראות יותר טוב את התפריט ובטח את המנות שאני אוכל. בכל אופן, התפריט כולל פתיחים, ראשונות, מנות ביניים ועיקריות. על עיקריות פסחתי. את מנת פילה הדג והארטישוק ירושלמי אכלתי בעבר. גם את הפטוצ’יני פירות ים ואת נתח הקצבים. כולן זכורות לי כמשובחות מאד. התרכזתי במנות הקטנות יותר, כאלה שלא אכלתי בעבר, חלקן מנות שנוספו כנראה לתפריט בשנה האחרונה. תכלס הכל נראה כאן מזמין וטעים. יש כאן מנות לא שגרתיות, יצירתיות, עם חומרי גלם משובחים. ככתוב באתר המסעדה: סגנון בישול אקלקטי אך קוהרנטי ועם צורות הגשה מוקפדות אך ללא יומרות.

היו גם כמה ספיישלים שעל הנייר נראו מצוין. ויתרתי עליהם.
תפריט כוסות היין. אין יותר מדי (צריך לטעמי 2-3 אופציות נוספות) אבל לפחות האופציות נראות מעניינות ולא בנאליות. שתיתי מוסקדה צרפתי טוב ב-49 ש”ח לכוס (במזיגה נדיבה מהממוצע) ובהמשך במקום צ’ייסר שהוצע לי צ’ופרתי ב-1/2 כוס של סמיון של יקב ישראלי בשם קנאטיר שזו פעם ראשונה שאני נתקל בשמו. יין מצוין לטעמי. על תפריט היין אחראי נווה סולומון שגדל במסעדה, הפך ממלצר לסומליה וכעת למנהל המסעדה.
על הבר. על המטבח.
פתיח. קרוקט לבן ודג נא, איולי לימון כבוש ותחמיץ סלרי. 49 ש”ח. שילוב מעניין של ים-יבשה. הדג – מוסר ים. השילוב היה מצוין ועבד היטב על כל חלקיו. קרוקט טעים מאד, עז טעם, עם מילוי מצוין, דג טוב מאד, איולי חמצמץ ועוקצני ותחמיץ סלרי מוצלח מאד אף הוא. המינוס היחיד כאן הוא שהקרוקט יכול היה להיות טיפ-טיפה יותר קראנצ’י במידת הטיגון שלו. אבל חוץ מזה היו כאן 3-4 ביסים מצוינים שפתחו ארוחה כמו שצריך. התחלה אופטימית.
ראשונה. קרפצ’יו דג ים וקריספי ג’ינג’ר, פלחי הדרים, כפיר ליים וצ’ילי ירוק. 68 ש”ח. הדג היה לוקוס. קרפצ’יו ללא דופי. דג, לוקוס במקרה הזה, באיכות מעולה (מנות דגים תמיד זהרו במלגו ומלבר. גם באיכותן וגם בטעמן). שילוב טעמים נהדר. קצת חמצמצות ומתקתקות הדרית, קצת חריפות של צ’ילי, קצת עוקצנות של ג’ינג’ר. הקריספי ג’ינג’ר זו יופי של יציאה. בדיוק כזו שרוצים לקבל ממנת קרודו דג ים במסעדת שף. משהו שיספק טוויסט. אחלה מנה.
מנת ביניים. אניולוטי בצל שרוף, מסקרפונה ומוח עגל, ציר עוף חום וסחוג. מנה שנתקלתי בתיאור שלה בביקורת של חיליק גורפינקל מיוני השנה בכלכליסט (זה הסיפא שלו על הארוחה במלגו ומלבר: “אוכל מבריק, מתוחכם במידה ובעיקר סקסי, טעים רצח וכזה ששווה לחזור לכאן בשבילו שוב ושוב”. כנראה שהוא נהנה מאד…). על המנה הזו הוא כתב שהיא מופלאה. אני מאד מאד אוהב מוח. עגל. טלה. לא חשוב. כאן כל השילוב על הנייר הצטייר בעיניי כמגרה במיוחד. אשכרה חלמתי על המנה הזו באחד הלילות. זו מנה שהיה לי ברור שאזמין אותה. מנה wow ועוד wow. הכל במנה היה עשוי לתפארת. המוח היה צרוב מבחוץ ונימוח בפנים והיה טעים לאללה. הציר היה פשוט משגע. חד טעמים ומדויק. העדינות של המוח השתלבה נהדר עם הציר. הפסטה הייתה עשויה נהדר והמילוי שלה היה טעים ביותר. הסחוג הירוק סיפק עוקץ ופיקנטריה. הרבה זמן לא הגעתי למסעדה עם ציפיות גבוהות מראש למנה ספציפית כמו המנה הזו. כיף שלפעמים הציפיות מתגשמות במלואן. טוב אני חייב: זו מנה שהעיפה לי את המוח.

עוד מנת ביניים. בטן חזיר, רוטב צ’יפוטלה חריף, פלפל פדרון שרוף וכוסברה. 88 ש”ח. עוד מעט יאסרו אולי להגיש חזיר עם חזרת החרדים לממשלה אז כל עוד יש חזיר במסעדות שף כדאי לנצל את זה. חזיר זה בעל חיים פשוט טעים. אין מה לעשות. עוד מנה נהדרת. בטן החזיר הוכנה לשלמות, עם קראסט חיצוני ובשר רך, עסיסי ונימוח שהתמסר יפה למזלג (נתח לא גדול אבל יחסית כלל הרבה בשר ומעט שומן). הרוטב היה חריף-מתקתק ומענג. פלפלי פדרון מטוגנים לא חריפים נתנו מפלפליותם השרופה הטובה ונכח שם גם איזשהו פייסט עשבוני ירקרק רענן ועוקצני. המלצר/ברמן הטוב סיפק לי מנת לחם מחמצת טוב עוד למנת המוח כדי לספוג כיאה את שאריות הרוטב. זה לחלוטין נדרש כאן. זה רוטב ממכר שדורש חיסול עד תום.

קינוח. עוגת אגס וריקוטה עם רוטב שוקולד לבן וגלידת קמומיל. 52 ש”ח. קינוח מעולה. מפתיע מאד לטובה. העוגה הייתה מעולה. גם במרקם וגם בטעם. בלי טיפת מתיקות מיותרת. הגלידה הייתה יוצאת מן הכלל אף היא, גם במרקם וגם בטעם, והשתלבה מצוין עם העוגה. האלמנט היחסית מיותר היה רוטב השוקולד הלבן שבעיניי הוא חומר גלם מיותר בכל מקום. הוא היה טעים אבל כרגיל בשוקולד לבן זה מתוק מדי לטעמי. בביסים משותפים עם העוגה והגלידה זה השתלב היטב אבל אפשר לוותר עליו. אם רוצים אלמנט מתוק נוסף אפשר לתת אקסטרה אגסיות עם איזשהו רוטב/סירופ אגסי מתובל (ולא עם קינמון כמובן). בכל מקרה למרות ההסתייגות האישית שלי מהשוקולד הלבן – קינוח מצוין וטעים ביותר.

זו הייתה ארוחה פשוט מעולה במלגו ומלבר. שמחתי מאד להיווכח שהמסעדה שומרת על איכותה הגבוהה מהשנים הקודמות ואולי אפילו עולה עליה היום. כל המנות היו עשויות לעילא עם טעמים מדויקים. מנות שעושות חשק ללקק את הצלחת. והאניולוטי מוח. כאמור mind blower. הארוחה הזו עלתה לי 399 ש”ח. זה גם המון כמובן, אבל בניגוד למשייה מלמעלה שם המנות והטעמים לא הצדיקו את מחירם בעיניי ולא הגשימו את ציפיותיי, אלה במלגו ומלבר סיפקו עבורי את הסחורה ובגדול.

שתי ארוחות ערב תל אביביות של הביוקר עם שתי רמות ביצוע שונות לחלוטין. למלגו ומלבר אשמח לחזור במהרה (ולא עוד שנתיים). אני מניח שלמשייה גם אחזור מתישהו ב-2023. אני מקווה ומעריך שנפלתי על ערב פחות מוצלח ואני רוצה להאמין שהמנות היותר טובות שאכלתי שם הן אלה שמעידות על הכלל. על סמך אותן מנות אין ספק שלשף יש המון כשרון ופוטנציאל ולכן אני אתן לה צ’אנס נוסף. מלגו ומלבר אולי פחות מדוברת ופחות טרנדית ממשייה היום והיא גם מעט פחות יומרנית, אבל על סמך שתי הארוחות שהרגע תיארתי, כרגע היא פשוט טובה יותר מכל הבחינות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מוזמנים לשתף:

האלבום המלא: