מעבּד מזוֹן

(אוֹ אבנר מבקר)

חיפוש

מושיקו גמליאלי ושות’ כפול שלוש: שני ביקורים ברדלר החדשה ואחד נוסף בבר 51

בר 51 הוא עדיין אחד המקומות האהובים עליי בעיר, גם אם נהיה שם יקר להחריד. רדלר החדשה מלאה כוונות טובות, אבל עדיין לא שם מבחינה קולינרית. 

בתפריט:

מושיקו גמליאלי הוא היום אחד מבכירי השפים בארץ. בגיל 36 הוא כבר לא רק שף צעיר ומבטיח אלא שף מנוסה שמנהל מסעדות מהבולטות בארץ. מונא הירושלמית שלו פועלת כבר למעלה מ-11 שנים אחרי שפרשה מחיקה החם של קבוצת מחניודה ונחשבת למסעדה בטופ של הטופ של בירתנו. אנה הכשרה החביבה בבית אנה טיכו בירושלים הייתה מיזם איכותי וראוי ונסגרה בימי הקורונה. לעיר הגדולה הוא הגיע לפני 3 וחצי שנים ופתח את בר 51 האיכותי, המצליח והפופולרי בקרב פודיזי ארצנו. כעת הגיעה רדלר או רדלר בראסרי ובר שנפתחה בתחילת ספטמבר במלון בוטיק חדש ומעוצב בשם אלברטו (של רשת ישרוטל) ברחוב נחלת בנימין 48 (היא נפתחה למעשה קצת לפני להרצה שקטה). היא יושבת ממש סמוך למתחם אוכל/בר/מסעדה חדש ומדובר אחר AKA44, מול מנטנטן ושיינע. אזור שהופך כעת להיות אחת הפינות הקולינריות הלוהטות בעיר, גם בזכות העובדה שהוא נסגר לתנועת רכבים בשעות הערב. בפעמיים שביקרתי ברדלר הייתה תנועה ערה של עוברים ושבים ברחוב גם בשעת ערב די מוקדמת ואני מניח שבשעות מאוחרות יותר האזור שוקק, שמח ומבדח.

תחילה ביקרתי בכלל בבר 51 ביקור אקראי בשבת בצהריים ב-27 באוגוסט. אז כבר הוזכרה רדלר ב-2-3 כתבות וראיונות יח”צ מקדימים. כשישבתי בבר 51 אמרו לי שרדלר אמורה להיפתח תוך כמה ימים להרצה לציבור הרחב וכך היה. ברדלר הספקתי לבקר פעמיים. שתיהן בימי שבת בערב, עם פתיחת המסעדה בשעה 18:30. בשתיהן ישבתי על הבר בחלל הצדדי של המסעדה. הראשונה הייתה שבוע לאחר הארוחה בבר 51, ב-3 בספטמבר. השנייה הייתה ב-1 באוקטובר. אתחיל בשורה התחתונה. בר 51 בגלל האוכל האיכותי והכיפי, הקונספט, הישיבה על המטבח והאינטראקציה עם הצוות, היא עדיין אחד המקומות האהובים עליי בעיר, גם אם נהיה שם יקר להחריד (ותמיד היה יקר. עכשיו יותר. מצד שני הכל יקר). רדלר החדשה מלאה כוונות טובות, אבל עדיין לא שם מבחינה קולינרית.

אני מתחיל בסדר יורד מהארוחה האחרונה ברדלר לראשונה בבר 51.

 

רדלר בראסרי ובר (Radler) – על הבר, 1 באוקטובר:

Radler Bar & Brasserie קרויה על שם יהושע רדלר הבעלים של הבניין המשומר (שנבנה ב-1904) בו שוכן המלון החדש (יהושע רדלר פלדמן הוא שמו המלא). שותפיו של גמליאלי ברדלר הם איתמר נבון ורועי צבאג (מקבוצת מונא ובר 51), נדב לאור (מבעלי צ’יקטי וקפה פופולר) ושותפו עומר כצמן (קפה פופולר ויאסו). יש כאן צוות עתיר ניסיון שמבין במסעדנות. מי שמוביל את המטבח (יענו השף התפעולי) הוא בחור בשם תומר רוזנפלד שהתחיל בלה רג’אנס, המשיך במונא, בדרך עבד גם במסעדת 2 כוכבים באיטליה ואף נשלח ע”י קבוצת מונא לסטאז’ ב-Lyle’s הלונדונית הממושלנת שגם מדורגת השנה במקום ה-54 בעולם ב- World’s 50 Best Restaurants. בקיצור – יש על מי לסמוך גם במטבח וגם מחוצה לו.

הכניסות של המלון ושל המסעדה נפרדות. רדלר מחולקת לחלל ראשי של מסעדה מעוצבת ואירופאית למראה (לא עיצוב מפונפן אבל אלגנטי ומוקפד) ולחלל נפרד קטן יותר של בר עם כמה שולחנות שמיועד לקהל מזדמן כמוני (שמגיע בלי הזמנה מראש) או לחבר’ה שמזמינים מראש דווקא לחלל הקטן והשקט יותר (אם כי גם נטול האווירה במקצת). בביקור הראשון, עדיין לפני שלל כתבות היח”צ רשמיות על הפתיחה והביקורות שמיהרו לבקר, הגעתי ב-18:30 עם הפתיחה בלי הזמנה והיה שפע של מקום במתחם הבר. בארוחה השנייה אחרי כחודש הגעתי ספונטנית גם כן קצת אחרי 18:30, אבל הפעם מתחם הבר היה כבר מלא בחלקו, והתמלא כמעט לגמרי בשעה ומשהו שישבתי שם.

רדלר מוגדרת כבראסרי ישראלי מודרני, מקום שמכוון גבוה ומשלב בין “אולד סקול” למודרניות. התפריט מציע שילוב של מנות בגדלים שונים, בהשפעות אירופאיות, ים-תיכוניות, מעט אסייתיות – והכל עם הטאץ’ הישראלי של גמליאלי ושות’. באחד האתרים נכתב על “תפריט שנע על הציר שבין כפרי לאורבני, אירופה הקלאסית ומודרנה ומתאפיין בהיצע רב של ירקות, דגים, בצקים שנאפים במקום ומנות לוהטות שיוצאות מתנור עשן”. התכנון היה שהתפריט המלא יוגש במסעדה, ובבר הצדדי היותר קז’ואלי יגישו רק מנות בר קטנות. בסוף הלכו על אותו תפריט בשני החללים. המחירים על הנייר לא נראים יקרים יותר מהממוצע לז’אנר, אבל המנות הן קטנות למדי. יש לציין שבשתי הארוחות ברדלר לא אכלתי מנות עיקריות שמוגדרות כ”מנות המשך” והתמקדתי במנות הפתיחים והביניים. חלק מהמנות נראות על הנייר כבדות למדי ואולי חורפיות יותר באופיין ובביקורות שפורסמו על המקום ציינו זאת המבקרים.
הביקורות עד כה ברובן לא היו רעות אבל גם לא נלהבות. הן ציינו אוכל טוב ואפילו טוב מאד, אבל מחירים גבוהים מדי, כבדות יחסית וצפיפות ורעש בחלל המרכזי (שאני כאמור הייתי מנוע מהם). היחיד שיצא מגדרו הוא דווקא שגיא כהן שכתב ביום שישי האחרון ביקורת חיובית ביותר: “יותר ביסטרו, פחות תל אביבי: רדלר של מושיקו גמליאלי היא המקום לבלות בו ערב נעים. עם דגים שמזמן לא הוגשו כאן טובים כמותם, טורטליני דגול, לוביה שובת לב ועוגת תמרים מעוררת התפעלות, “רדלר” הוא ביסטרו נכון עם מטבח אמיתי”. זה אגב אחרי שהוא קטל את בר 51 של אותו שף בתחילת יולי וניכר שהוא ממש אבל ממש לא נהנה שם אז: “בר 51 היה מתכון בטוח לארוחה מוצלחת. לא עוד. לא רק האוכל בבר 51 משאיר טעם רע. זה גם השירות, שגסות הרוח שלו ניצבת ברמה משל עצמה ומבריחה את הלקוחות”. ממש מאניה-דיפרסיה של מבקר על אותו שף. גמליאלי בראיון באותו עיתון הודה שאלה היו שבועות לא טובים של המסעדה ושלו אישית (בעיסוק בבניית רדלר ועניינים אישיים) ושהוא עצמו בהחלט הרגיש התרופפות כוללת בבר 51 באותו זמן. כנראה שהוידוי וההצטדקות שלו עשו את שלהם, מר כהן הרגיש שהוא קיבל גושפנקא כמבקר חשוב ומשפיע והגיע לרדלר מרוכך ובמצב רוח טוב. אצלי אין בעיה. אני תמיד מגיע במצב רוח טוב למסעדות בהן אני מבקר.

יין לבן צונן להתחלה. יין ספרדי מזנים מקומיים מגליסיה בצפון מערב ספרד Louro Godello (לורו גודיו). יין שכבר שתיתי לא מאד מזמן בתרצה שם הכרתי אותו לראשונה. אחלה יין. כוס עלתה 49 ש”ח (בתרצה 54 ש”ח). קיבלתי גם refill בהמשך מהברמן המצוין שנדמה לי ששמו תומר. בשלב מסוים דיברנו על מזקל ועל הדרך השקנו צ’ייסרים של הקסם הזה. אלה פריבילגיות של ישיבה על הבר כשלא עמוס מדי ואפשר לקשקש עם הברמנים על דא ועל הא.

מבט לשדרה. השולחנות הקטנים שהציבו בחוץ הם רעיון טוב. אני מניח שיש כאלה שאוהבים לשבת ולאכול בחוץ לעיני העוברים והשבים. זה גם מאפשר למעשנים לקחת את הסיגריה עם כוס המשקה, לעשן ולחזור פנימה.

שתי המנות הראשונות. אמרתי לברמן שמבחינתי הן יכולות להגיע יחד וכך היה.

טטאקי דג ים. קישואים. פסטו צ’ילי ירוק. 78 ש”ח. הדג – אינטיאס. זאת מנה שמוגדרת כמנת ביניים. היא איפשהו בתפר בין מנה ראשונה למנת ביניים. אחלה מנה של דג נא. דג איכותי. פסטו הצ’ילי הירוק לא היה חריף אבל נותן עוקץ מעניין. להערכתי הוא כלל גם זעתר. “ספגטיני” הקישואים הנאים היה מצוין והם תובלו נהדר. לא סגור מה יש בדיוק בויניגרט שמתבל את המנה אבל הוא היה נהדר לכשעצמו. מנה ים תיכונית טעימה ומוצלחת ביותר ואחת מ-2-3 המנות הכי טובות שאכלתי כאן בשתי ארוחותיי.

בריוש קלוי. חמאת מיסו. אבוקדו. דג ים. 52 ש”ח. היה גם סלטון של עלי ריג’לה, נענע ועגבניות. עסק שנשמע טעים והוא אכן כזה. בביס הראשון לא הרגשתי בטעם של חמאת המיסו. בהמשך זה הגיע. כנראה שמשיחת הלחם בחמאת המיסו לא הייתה אחידה. כביס אחד על כלל מרכיביו מדובר ביופי של ביס. דג טרי וטוב (אינטיאס שוב. קצת הולך כאן לאיבוד), סלט רענן, חמאת מיסו מושחתת ומלאת טעם, לחם חמאתי קלוי, אבוקדו נעים. מנת ברים כיפית אבל לא מבריקה. היות ויש בתפריט המסעדה כמה מנות של דג ים: טטאקי דג, סשימי דג ומנת דג ים כבוש אז אולי צריך בכלל לחשוב על אלמנט אחר במנה הזו. נגיד בשר סרטנים, שרימפס, מולים מעושנים. אלמנטים שפחות ילכו לאיבוד בין המרכיבים עזי הטעם האחרים. סתם זורק רעיונות… בכל אופן, הטטאקי מהמנה הראשונה מנצח בעיניי.

ספגטיני סרטנים. שאטה. פטרוזיליה. בוטרגה. 82 ש”ח. מנת ביניים די קטנה, ודאי ביחס למחירה. בעיניי גם אין בה מספיק בשר סרטנים. בונים את המנה הזו כמנת חובה במסעדה. אני לא סגור על זה. במנסורה זו מנת דגל מיום פתיחתה. אני חושב שגמליאלי יכול לייצר מנה מעט שונה מסרטנים שתהיה מנת דגל. העסק טעים כצפוי. ספגטיני עשוי אל-דנטה כמו שצריך, מתקתקות הסרטנים, רוטב אדמדם מעט פיקנטי וחד עם טעמי ים טובים. את הבוטרגה לא הרגשתי במיוחד. כאמור – יותר בשר סרטנים, קצת יותר טעמי ים וקצת יותר להרגיש בוטרגה ואז כנראה שהייתי מביע התלהבות יתרה.

שירותי המסעדה הם בקומה 1- של המלון. בין לובי המלון למסעדה ניצבת הדלת הזו.

מבט לחלל המרכזי של המסעדה. בארוחה הראשונה שלי הוא היה חצי מלא. התמונה הזו צולמה בערך בשעה 19:30. לא מלא לגמרי עדיין אבל התפוסה די יפה (התמונה משקרת כי כל השולחנות בצד השמאלי היו מלאים).

קינוחים. יש כאן 3 קינוחים מעניינים על הנייר שאחד אכלתי בארוחה הראשונה ברדלר (עוגת התמרים). התלבטתי בין פודינג האורז לפלאן הטונקה. הזמנתי את הפלאן. הקונדיטורית של רדלר (כמו גם של בר 51) היא דניאל הראל.

פלאן טונקה. קונסומה פטל ואוכמניות. פייטה. 52 ש”ח. קינוח טעים ומוצלח. שתי הערות – אני רוצה להרגיש קצת יותר חדות של טונקה. בנוסף – מרקם הפלאן יכול להיות חלק ונימוח יותר. קינוח לא מתוק מדי, מאוזן היטב, משולב מרקמים. הפלאן טעים מאד. הקונסומה חמצמץ וחד. הפייטה (שבבי קרמל. מניח שעם טונקה) דקיקה ומוסיפה קראנץ’. סה”כ אחלה קינוח עם טעמים מצוינים.

 

החשבון שלי הסתכם בארוחה הזו ב-313 ש”ח. לא מעט. המחירים גבוהים, כמו בבר 51 וכמו ברוב המסעדות ב-level ובסטייל הזה בעיר. זו הייתה ארוחה נעימה וטעימה, אבל בלי פיקים גדולים או מנות יוצאות דופן. הכל טעים מאד ומבוצע היטב, אבל נראה שזה שידור חוזר של דברים שכבר טעמתי ואכלתי דומים להם במקומות אחרים. בחלק מהמנות חסר איזה חידוד טעמים או תוספת שתספק את האקסטרה. הישיבה על הבר בחלל הקטן היא נעימה אם כי החלל כולו קצת נטול אווירה ומנותק. אישית אם ניצבים לפניי ברמנים מביני עניין ותקשורתיים כמו שהיו בשתי הארוחות שלי ברדלר, אז אין לי עם זה שום בעיה.

אני חוזר כחודש אחורה לארוחה הראשונה שלי ברדלר שזה אך נפתחה לציבור.

רדלר בראסרי ובר – על הבר, 3 בספטמבר:

הגעתי עם הפתיחה והייתי ממש הראשון לאייש את חלל הבר הצדדי. הבאזז והיח”צ עדיין לא הופעלו במלואם בימים הראשונים. שלל הכתבות התחילו לצוץ בשבוע-שבועיים שלאחר מכן.

תפריט עם נזם זהב. היות ואני משקיע בתחקיר עברתי מנה מנה בהשוואה לתפריט אוקטובר שתואר למעלה. לחם, חריפים ו-7 הפתיחים הם זהים. גם במחירים. בספטמבר היו 9 מנות ביניים. באוקטובר רק 7. השרימפס נעלם (טוב זה גם עניין של היצע) והקלמרי עבר לקטגורית מנות ההמשך. מנה אחת ויחידה ממנות הביניים התייקרה: הברוקומיני המעושן בויניגרט מיסו חריף, מ-46 ש”ח ל-52 ש”ח. למנות ההמשך נוספה כאמור מנת הקלמרי (באותו מחיר). מנת שקדי העגל התייקרה משמעותית – מ-84 ל-96 ש”ח. גם הסינטה קפצה מ-158 ל-168 ש”ח. 4 הקינוחים התייקרו כולם ב-4 ש”ח כל אחד. אני מקווה שזה עדכון מחירים אחרון אבל במציאות הכלכלית התל אביבית הכל אפשרי.

היין ששתיתי בערב הראשון: לאנגלואה שאטו, סומור לבן. שנין בלאן צרפתי מעמק הלואר. 42 ש”ח לכוס. יין קליל יחסית, מינרלי במידה, חמצמץ והדרי במידה.

קרוקט בייקון. איולי מעושן. 42 ש”ח. מנה שתהיה להיט הברים כאן. קרוקט זו מנת ברים אולטימטיבית. מטוגן, פריך, עם מילוי נימוח כלשהו. כאן המילוי הוא של תפו”א, מוצרלה ובייקון. על הנייר נשמע יאמי. בפועל זה היה טעים אבל ציפיתי ליותר חדות ונוכחות של טעמי בייקון מעושנים קלות. הטיגון והביצוע היו ללא דופי. האיולי היה מצוין במרקמו ובטעמיו. אבל הבייקון היה חייב להיות נדיב יותר בכמותו ומורגש יותר בטעמו כדי שהמנה תהיה ראויה לשמה – קרוקט בייקון.

חלל ריק למדי. קצת לפני שעה 19:00. בשעה ומשהו שישבתי כאן בארוחה הראשונה לא התמלא. גם לא בחלל המרכזי. כעבור חודש השולחן והבר הצדדי שמצולמים היו כבר מאוישים. כמו גם המקומות שלצדי על הבר שלא מצולמים.

מנה נוספת שתהיה כנראה להיט ירוק כאן. כי צריך קצת ירק לצרכי איזון ובריאות. הברוקומיני המעושן בויניגרט מיסו חריף. מנה שמוגדרת כמנת ביניים אבל היא גם די קטנה. עלתה אז 46 ש”ח. חודש אחרי כאמור קפצה ל-52. אחלה מנת ירק. אהבתי אותה מאד. הברוקומיני בושל לדרגת אל דנטה ולא עבר בישול וריכוך יתר, כלומר שמר על מרקם פריך וכך אני אוהב לקבל אותו. העישון הורגש אבל לא היה מוגזם. ויניגרט המיסו החריף הוא יופי של דבר. קרמי, פיקנטי-חרפרף-מיסואי מלא אומאמי. אחלה רוטב. תכלס הוא יכול ללוות בכיף גם את הקרוקטים מקודם ומנות אחרות.

אחרי התלבטות הזמנתי מנה נוספת: מולים. כרישה. חמאת לימון. טוב, אני לא יכול שלא להשוות למנת המולים מ-Noordzee בבריסל שאכלתי, עלתה 9 יורו והכילה כפול מולים. מחירי דגים ופירות ים כאן זה עניין כואב. גם לצרכן הביתי. זו גם מנת ביניים. ספרתי בה כ-12 מולים, לא ענקיים מסוגם אבל טובים ואיכותיים. הכרישה (צריכה להיות נוכחת יותר), תפוחי האדמה והברוקולי שהוסיפו למנה – כולם היו טעימים מאד ועשויים כמו שצריך. רוטב החמאה הלימוני היה טעים, חמצמץ ומלטף כמו שזה נשמע. עסק טעים אבל לא כזה שמעיף את הסכך. קצת יותר אפקט של טעמי עישון ויותר כרישה מקורמלת היו נותנים כאן יתר עניין.

הקינוחים. חודש אחרי נותרו זהים, למעט עדכון המחיר של כולם.

היות ואכלתי ארוחה קלילה יחסית אז בחרתי בקינוח הכבד ביותר, שנשמע גם כמעניין ביותר: עוגת תמרים חמה. גלידת פלפל שחור. טופי מזקל. 46 ש”ח הייתה העלות בספטמבר. כעת עיגלו ל-50. העוגה החמה הייתה טעימה ולא מתוקה מדי, אם כי מעט דחוסה במרקמה. צריך למצוא דרך להפוך אותה למעט קלילה יותר. היה פה שפע של קרמל/טופי מזקל שהיה מעושן קלות, מתוק במידה, סטיקי כנדרש. אבל המזקל צריך להיות מורגש יותר בעיניי. הוא קצת נעלם. גלידת הוניל עם הפלפל השחור טובה וטעימה. הפלפל השחור הורגש במידה טובה ונתן עוקץ נחמד. סה”כ קינוח קרמלי מוצלח, מאוזן וטעים מאד שעם קצת כיוונונים יכול להיות פנטסטי.

הארוחה הראשונה הזו ברדלר עלתה לי 258 ש”ח. קיבלתי איזשהו צ’ייסר על חשבון הבית וגם כאן היה refill קל של כוס היין ללא עלות, עניין שנעשה נדיר יותר ויותר ב-TLV. קיבלתי אגב גם פרוסת לחם נדיבה לניגוב שאריות רוטב המיסו של הברוקומיני בלי שהייתי צריך לבקש. הוד המלצר ראה שיש אקסטרה רוטב ושחבל עליו והציע מיוזמתו פרוסה. זה סממן לתודעת שירות טובה מאד ולנותני שירות, שגם בתחילת דרכה של מסעדה, גם אם לא הכל מתוקתק ומושלם, מבינים עניין.

אז אחרי 2 ארוחות ברדלר המדוברת השורה התחתונה שלי היא בסה”כ חיובית אבל עם כוכבית. הכוכבית היא למעשה כמה כוכביות: צריך כוונון ודיוק יתר בחלק מהמנות, כנ”ל נדיבות. כנ”ל טאץ’ יותר מובהק וחד של השף. הרמה טובה והאיכות ניכרת. רואים שיש כאן מקצוענים מהרגע הראשון. אבל ממושיקו גמליאלי ושות’ שמצטיינים בבר 51 ובמונא אני מצפה לקצת יותר ייחוד ומקוריות בכל מנה ומנה. בינתיים זה מורגש רק בחלק מהמנות.
מה שבטוח הוא שאשוב מתישהו כשקצת יתקרר בחוץ כדי לטעום כמה מהמנות היותר כבדות בתפריט כמו בטן החזיר, שקדי העגל, השורטריב טלה או טורטליני לחי ועשבים. או בקיצור – מנות הבשר. אני די בטוח שעוד חודשיים-שלושה הכל יהיה טוב יותר (כל עוד המחירים לא יעלו).
אני חוזר שבוע אחורה. הפעם לאחות התל אביבית הבכורה שחגגה כאמור לא מזמן 3 וחצי שנות קיום. אמנם בכורה אבל צעירה ברוחה ופרועה יותר בוודאות מהאחות המהוגנת והמעט שמרנית שזה אך נולדה. בר 51.

בר 51 – על הבר כמובן, 27 באוגוסט:

יום שבת. 12:30 בצהריים. קפיצה ספונטנית. בבר 51 ישבתי לא מעט מאז נפתח המקום במרץ-אפריל 2019. בעיניי זה מקום מהטובים, הכיפיים, המקצועיים והטעימים בעיר. לאחרונה חזרתי בסוף מרץ 2022 והיה לי טעים מאד ונעים כרגיל. אם אז התחילה אותה התרופפות שמושיקו גמליאלי הזכיר, לא הרגשתי אותה כלל. בכל אופן חזרתי כעת אחרי אותה ביקורת שלילית של שגיא כהן, ולנוכח איכות המנות והשירות שאני קיבלתי, כנראה שאם הייתה התרופפות והיו בעיות זמניות, הן טופלו. הגעתי כאמור בלי הזמנה מראש. לשמחתי היה מקום וכרגיל ישבתי על הבר שעל המטבח, פחות או יותר במרכזו.

התחלתי עם נשנוש של טרחון כבוש. 32 ש”ח. לא מעט למנה קטנה אבל גם לא המון. ברדלר יש גם כן מנה של דג ים כבוש שעולה 38 ש”ח. לא ניסיתי אותה ואני לא יודע איך היא מוגשת ואם היא כוללת קצת יותר דג. בכל אופן זו של בר 51 הכילה דג נהדר כמו טרחון, שאידיאלי למנות נאות או לכבישה קלה, המון שמן זית טוב, מלח גס וצ’ילי ירוק חריף. בייסיק. תכלס לדג טוב וטרי לא צריך יותר. זה טעים מאד. כמובן שקיבלתי פרוסת לחם מחמצת שמנמנה של שרויטמן.

היה זה יום חם ולח בחודש חם ולח בסטנדרט ולכן הפתעתי את עצמי עם בחירה לא שגרתית של סלט. טוב זה סלט עם דג. או דג עם סלט. קרודו מהאי מהאי. 75 ש”ח. לא מעט כלל וכלל. אני מניח שהתכוונו למאהי מאהי (mahi mahi, רעמתן כחלחל בשמו המקצועי, דוראדו בשמו הדייגי. דג טורף ששוחה גם בים התיכון אבל נדיר למצוא אותו במטבחי ארצנו). אז המנה היא קרודו מאהי מאהי, ירקות צלויים וקרם פרש. הירקות הצלויים היו קישוא, חציל ועגבניה (שהיא פרי בכלל). פטרוזליה וצ’ילי נכחו גם. קרם פרש, שמן זית, לימון, מלח ופלפל שחור תיבלו. ים תיכוני, קיצי, רענן, פשוט וטעים. קצת טעמי דג טובים מאד, קצת טעמי צלייה, קצת ירוק. מה רע? חיפשתי משהו רענן וקל ליום קיץ וקיבלתי את מבוקשי.

אחרי שהתרעננתי הפתעתי שוב את עצמי והזמנתי מנה בשרית שעד היום לא הזמנתי מסוגה בבר 51. סטייק וואסיו, פירה, ג’רג’יר. 94 ש”ח. שוב – זול זה לא. אני מניח שהיו כאן כ-180-200 גרם בשר. בארוחותיי בבר 51 התמקדתי במנות מהים ואולי קצת ירקות. אם הייתה מנת בשר היא בטח הייתה של בשר נא. לא ציפיתי שמנת “סטייק” כאן תהיה כל כך מוצלחת. היא הייתה כזו. הטעמים, איכות הבשר (שאלתי מה מקורו אבל הספקתי לשכוח) והעשייה שלו היו לתפארת. כאלה שלא היו מביישים מסעדות בשר מתמחות. הבשר היה מלא טעם, עסיסי ועם טעמי צריבה/גריל נהדרים. תכלס בשר כזה מוצלח לא צריך דמי-גלאסים או רטבים אחרים. הפירה היה משיי וחמאתי ועשוי כמו שצריך. העלים הירוקים וגזרי הגזר המוחמץ נתנו רעננות. הצ’ימיצ’ורי ג’רג’יר היה מוצלח וסיפק עניין בביסים. בקיצור אחלה מנת בשר.

מבט צד בחזרה מהשירותים. למי שלא מכיר. חלל בר צר וארוך. יש גם שולחנות צד למי שמחפש להתבודד, לנהל שיחה אישית או סתם לא נוח לו לשבת במושבי בר. בעיניי מי שיושב בצד מאבד לחלוטין את הפן הכיפי, השמח והאינטראקטיבי של בר 51. הישיבה מול הצוות, הטבחים/סו-שפים, הצפייה באקשן, השיח והיכולת לשאול שאלות ובתקווה לקבל תשובות, זה חלק לא מבוטל מהקסם של המקום, ודאי לחובבי קולינריה ופודיז. זה מעבר לאוכל עצמו שהוא משובח, מדויק, קליל וטעים (על סמך כלל ארוחותיי).

קוקטייל. נראה לי כמו נגרוני. אם זה הנגרוני הוא עולה כאן 51 ש”ח ומבוצע כמו שצריך. אני לא זוכר אם שתיתי לפניו משקה אלכוהולי אחר ששכחתי לצלם. אני מעריך שכן.

קינוח. התלבטתי בין שניים שלא ניסיתי לפני כן במקום. גלידת שיבולת שועל (32 ש”ח) או קרם גבינה אספרסו, פילו פיסטוק, גרניטה הל (36 ש”ח). הזמנתי את קרם הגבינה אספרסו. קיבלתי גם טעימה של קאנל גלידת שיבולת שועל. על חשבון הבית. חמודים כאן. הגלידה מוגשת עם שמן זית והיא פשוט מצוינת. מרקם נהדר, טעם מאלטי מעניין ומתיקות מאוזנת היטב. במשייה המהוללת אכלתי לאחרונה ארוחה בינונית לחלוטין ובן היתר קינוח של טארט דגנים עם גלידת חלב דגנים. הקינוח הזה במשייה למרות שנשמע מעולה היה אנמי למדי וגם הגלידה הייתה כזו. ההיא של בר 51 מאותו ז’אנר לטעמי מוצלחת בהרבה.

הקינוח הרשמי. קרם גבינה אספרסו, פילו פיסטוק, גרניטה הל (36 ש”ח). קינוח מעולה על כל רבדיו, טעמיו ושלל מרקמיו. קרם נעים, חלק וטעים ביותר של גבינה ואספרסו (באיזון מצוין של שניהם). פילו דקיק ומתפצח של פיסטוק שודאי לא יכול להזיק, וכדי להוסיף מימד מזרח תיכוני אז גרניטה הל מוצלחת שסיפקה עוקץ הלי. קפה עם הל רק בקינוח. מעודן יותר, פחות יצירתי ופחות בועט ועוצמתי מקינוח הקפה שחור המעולה של אנימאר, אבל מהנה לא פחות.

אם שתיתי כוס יין כלשהי אז אני מניח שהארוחה הזו עלתה כ-330 ש”ח. אם ויתרתי על יין אז יצאתי מכאן בנזק של כ-285 ש”ח. כרגיל אכלתי יפה מאד בבר 51 והיה לי טעים ומשובח מאד. לשמחתי לא הרגשתי שום התרופפות, ירידת איכות, חוסר דיוק או חיפוף מצד הצוות. להפך. בארוחה הזו שלי בבר 51 העסקים היו כרגיל: איכותיים, טעימים, כיפיים ויקרים..

עד כאן מושיקו גמליאלי ושות’ ב-3 פעימות. בר 51 ממשיכה לספק עבורי את הסחורה. רדלר החדשה מגלה סימני איכות אבל עדיין לא שם לגמרי. אני מניח שזה יקרה. עוד אחזור לשתיהן, למרות המחירים. ורק על הבר.

 

עוד בר 51 – 4 במרץ, שבת צהריים:

באתי כרגיל בלי הזמנה.

יין כלשהו. סביר שאחד היווניים שבתפריט.

ברוסקטה מרמיר. יחידה ב-34 ש”ח. קצת הרבה. טעים מאד. מרמיר זה אחלה דג. המטבל פלפלים או עגבניות היה סמוקי ופיקנטי. ים תיכון בועט.

שורש סלרי, חמאה חומה, טולום. 64 ש”ח. לפעמים אני מפתיע עם מנות ירק. אחלה מנה. שורש סלרי עשוי מעולה עם יופי של צריבה. גבינה טובה. רוטב נהדר ממש על בסיס חמאה חומה. טעים לאללה. אסף דוקטור היה גאה להגיש מנה כזו בדוק.

זה היה ספיישל של ברוסקטה דגית או שרצית כלשהי עם איולי כלשהו שלצערי שכחתי את זהותם בזמן עדכון הארוחה הזו. עבר זמן. היה טעים מאד.

שרימפס קריסטל, שושקה, חמאת שרימפס. 112 ש”ח. הרבה כסף אבל אחת ממנות השרימפס הכי מענגות שאכלתי בשנים האחרונות. קריסטלים סופר איכותיים. קראנצ’יים, עסיסיים ומפוצצים בטעם. תיבול אדיר של חמאת השרימפס שחיזקה עוד יותר את טעמי השרימפס הפנטסטיים. שאר הירקות והעלים והשושקה ליוו היטב את העסק.

גם הארוחה הזו במרץ הוכיחה לי שוב שבר 51 הוא פשוט אחלה אחלה אחלה מקום.

רדלר –  עוד ארוחה, 15 באפריל, שבת צהריים על הבר:

הגעתי ללא הזמנה.

תפריט רגיל ותפריט בר.

פיקניה כבושה, מוצרלה וג’רג’יר. 52 ש”ח. בזיליקום גם נכח כמו שאפשר לראות. טייק אוף לקרפצ’יו רק עם פיקניה כבושה במקום פרוסה דק. בשר טעים מאד. שילוב טוב עם המוצרלה. מנת בר מוצלחת ופשוטה.
שרימפס בטמפורה עם איולי רוזמרין מעושן. 58 ש”ח. מנת שרימפס נהדרת. השרימפס היה גדול, שמנמן ואיכותי מאד. קיבל קראסט טוב מבחוץ והיה עסיסי מבפנים. איולי הרוזמרין היה טוב מאד ואפשר לתת עוד קצת ב-smokiness. אחלה מנת בר נוספת.
קלמארי, פלפלים כבושים, דלעת, ציר ירקות מעושנים. 82 ש”ח. יופי של מנה מהתפריט הרגיל. קלמרי איכותיים שבושלו לתפארת. רוטב ים-תיכוני עז טעם, פיקנטי-מעושן, בוייאבזי מעט. טעים מאד. קיבלתי כמובן לחם לניגוב השאריות.

קינוח. פודינג אורז, ריבת חלב, שרבט ריוויון. 52 ש”ח. לא יודע למה אבל ממש התחלתי לחבב קינוחי אורז. אחלה קינוח. מתיקות מעודנת למרות ריבת החלב. מרקמים טובים מאד. אחלה שרבט ריוויון שירגיע.

שתיתי גם 2 כוסות יין אחד לבן – לורו ספרדי ב-49 ש”ח. שני אדום – ריוחה ב-55 ש”ח (פלוס צ’ייסר אחד או שניים על החשבון). סה”כ שילמתי 364 ש”ח על ארוחה עשירה, איכותית, טעימה ורוויית אלכוהול. טעים ומוצלח ברדלר גם בביקור חוזר שלישי. יש אפילו מגמת שיפור לא מפתיעה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מוזמנים לשתף:

האלבום המלא: