מעבּד מזוֹן

(אוֹ אבנר מבקר)

חיפוש

רוברטה וינצ’י האיטלקית של עידו פיינר בפרדס חנה-כרכור – מסתבר שמדי פעם שווה לצאת מהעיר

זו כנראה אחת המסעדות האיטלקיות הטובות בארץ ואחת ששמה בכיס הקטן את רוב אחיותיה התל אביביות השחוקות לז'אנר. רוברטה וינצ'י - פרדס חנה-כרכור - פריפריה אימפריה.

בתפריט:

רוברטה וינצ’י למי שלא מכיר היא מסעדה איטלקית ששוכנת בבית בלב המושבה כרכור או בשמה הרשמי פרדס חנה-כרכור. המסעדה הכפרית המוקפת בחצר גדולה, עצי פרי וגינת תבלינים, נפתחה מתישהו בשנת 2016. היא בבעלות המסעדן רז אלמוג והשפים עידו פיינר וירון מלכה. תפריט המסעדה הוא איטלקי המבוסס על חומרי גלם מקומיים ועונתיים. עד 2019 המסעדה פעלה כמו רוב המסעדות בפריפריה בשקט יחסי. מתחילת 2019, התחיל באזז עם שלל ביקורות וכתבות בזכות השף החדש שלה עידו פיינר שנכנס לנהל את מטבחה אז. פיינר היה הבעלים של מסעדת גריג התל אביבית המוערכת והזכורה לטוב שפעלה פחות משנתיים ונסגרה בתחילת 2018 ולפני כן הוא היה סו-שף של יורם ניצן במול ים. שף תל אביבי מוערך שמגיע למסעדה בפריפריה זה מתכון אוטומטי ליתר תשומת לב שמסעדה כזו תקבל ביחס למה שמקובל בז’אנר הפריפריאלי. שתי דוגמאות חדשות יחסית הן פיגם בעין הוד של השף דן זוארץ (אקס דלידה) ונומי בכפר מונש של 2 שפים יוצאי כתית (גדי בור ויוני דנון). מבקרי האוכל בתקשורת מיד אצים רצים לכתוב עליהם.

קראתי ושמעתי דיווחים חיוביים ביותר על רוברטה וינצ’י מאז הצטרפותו של פיינר והמקום הפך לאחד ממוקדי העלייה לרגל באזור גם לפודיז מרימי אף תל אביבים. כשאחותי הציעה מפגש לחגוג סיום בגרויות בהצטיינות לאחיין שלי ואחרי שבחנו מספר אופציות תל אביביות שנפסלו הצעתי את רוברטה וינצ’י. לאחותי, גיסי ואחייני היה מסע ארוך למדי – מבאר שבע, והם אספו אותי על הדרך. זה היה בשבת בצהריים ב-13 באוגוסט. הזמנתי מקום לשעה 13:00 אבל הגענו 15 דקות מוקדם יותר והושיבו אותנו בלי שהיה ובלי בעיות.

מסתבר שהמסעדה נקראת בכלל על שם טניסאית איטלקיה שזהו שמה שהבעלים חובב הטניס ככל הנראה חיבב/העריץ (שכה יהיה לי טוב, אני לא זכרתי שהייתה קיימת טניסאית בשם הזה שאפילו דורגה בשיאה במקום ה-7 בעולם וגם הגיעה פעם אחת לגמר ה-US Open, ב-2015, שם הפסידה לסרינה ויליאמס).

מבט למסעדה. הטאבון של הפיצות הוא חלק מהחלל המרכזי של המסעדה. המטבח הוא בחדר אחורי (פיינר נכח. הבחנתי בו כשיצא במהלך הארוחה). החלל מרווח, מואר, כפרי ונעים. כמו שאפשר לקוות לו ממסעדה איטלקית במושבה שלווה. די מהר המסעדה הייתה מלאה כמעט לחלוטין, בשני חלליה הפנימיים, והיו גם כמה וכמה סועדים שישבו בחצר המוצלת שבחוץ.

תפריט המסעדה. יש כאן שילוב מעניין של מטבח מקומי-ערבי עם מטבח איטלקי קלאסי. זה הטאץ’ הייחודי שפיינר הכניס לתפריט. אפשר למצוא כאן גם מנות ראשונות, פיצות ופסטות קלאסיות (קרפצ’יו, פיצה מרגריטה או פפרוני, לזניה בקר, מק אנד צ’יז) וגם מנות עם טאץ’ ערבי-מזרח תיכוני כמו ריזוטו עלי גפן, ניוקי ברוטב יוגורט חם (“ניוקי שישברק”), אורקייטה מנסף וקינוח קאימק. בקיצור – תפריט שיכול לקרוץ גם למשפחות וילדים וגם לפודיז תל אביבים פלצנים כמוני.

מנות ראשונות

פוקאצ’ה, עגבניות מרוסקות, שמן זית ובלסמי. 23 ש”ח. סטנדרטי. טעים. שום דבר מעבר לזה. אני חושב שאפשר לייצר למנת הלחם איזשהו מטבל/פסטו קצת יותר מושקע ומעניין חוץ מהשמן זית-בלסמי. גם בתוספת עלות קלה.

הזמנו עוד שתי ראשונות שחלקנו.

האחת – ניוקי יוגורט חם, חסה צרובה, זעתר ושמן זית. 62 ש”ח. הטייק אוף האיטלקי של פיינר לשישברק ערבי. רק בלי מילוי ועם חסה צרובה. יופי של יציאה. מנה פשוט מצוינת. ניוקי רך אבל כזה שעדיין שומר על bite מסוים. רוטב יוגורט קרמי, חמים, עדין ונהדר שעוטף-מלטף את הניוקי, ויופי של טעמים שהוסיפו החסה הצרובה האיכותית והזעתר. אהבתי מאד.

השנייה – במיה צלויה, קרם תירס, פטה כבשים וגרעיני דלעת. 58 ש”ח. עוד מנה עם טאץ’ מזרח תיכוני של הבמיה והפטה ועוד מנה מצוינת. קרם תירס טרי עשוי מצוין, חלק ועשיר, ובמיה צרובה ששמרה על מרקם פריך וטוב ולא בושלה לרכרוכיות. גרעיני הדלעת נתנו עוד קצת קראנץ’. שילוב מוצלח של אלמנטים ומרקמים ומנה טעימה מאד.

עוברים לעיקריות

זו מנת הפסטה שאחותי אכלה: צ’נסי ריגטה – בשר מפורק בציר פרמזן שום ופטרוזיליה. 89 ש”ח. מנה מכובדת מאד. מידת עשייה טובה מאד. רוטב עשיר ובשר טעים ביותר.
האוסובוקו בקר לגיסי. פולנטה (בצד), ציר ירקות שורש, עגבניות, יין לבן וזעפרן. 98 ש”ח. גם זו מנה נדיבה. הפולנטה הקלאסית הוגשה בצד. הבשר היה עשוי מצוין, רך ומלא טעם. רוטב מצוין. קלאסיקה בשרית מבוצעת כמו שצריך.

הלזניה לצעיר שבחבורה. לזניה בקר, בשמל, מוצרלה, עגבניות ופרמזן. 79 ש”ח. במנה הזו אין שום התחכמות. “סתם” לזניה שעשויה בדיוק כמו שצריך. הנער נהנה.

לי היה ברור שהפסטה שאני אזמין תהיה האורקייטה מנסף טלה. רוטב יוגורט, סומאק, שקדים קלויים ועשבי תיבול. 89 ש”ח. אורקייטה – אותה קונכייה דמוית אוזן שמקורה בפוליה שבה אך ביקרתי באפריל. פסטה פולייזית-ערבית-כרכורית. מנת פסטה נהדרת. יציאה פשוט מעולה. פסטה מהטעימות שאכלתי במסעדות בארצנו. עשייה מצוינת, רוטב מיוחד עם בשר נהדר, עשיר וטעים לאללה. הברקה של פסטה.

טעמתי מכל העיקריות. כולן היו מצוינות ועשויות נהדר. לפיינר יש יד מעולה גם כשהוא מבשל אוכל איטלקי או איטלקי בגרסתו הערבית-מזרח תיכונית וגם באוכל אירופאי ויצירתי כמו בגריג. המינוס היחסי הוא שפיינר צריך ליישר כאן קו יחסי עם הרוח של מסעדה איטלקית לכל המשפחה שאמורה לספק את רצונות תושבי האזור (והאורחים המזדמנים שלא מהאזור כמונו). זה אומר שבאופן יחסי הוא צריך לשמור על פשטות ושאין לו צורך להפגיז בביצועים או בצלחותים ולתת מפגן פירוטכני כמו שהוא נתן בגריג (גם שם זה נעשה במתינות יחסית). זה אולי פחות אטרקטיבי לפודיז אבל זה ודאי מוכר טוב יותר. והראיה, רוברטה וינצ’י הייתה מלאה לגמרי ומדובר במסעדה לא קטנה. גריג שהייתה קטנה פיזית הרבה יותר לא שרדה הרבה זמן.

ולמתוקים

מבט על.
קאימק. 38 ש”ח. אנחנו בכלל בטורקיה. קנל קרמי, חלק ושמנתי במיוחד של קאימק. לטעמי מעט קשה מדי במרקמו אבל זה המינוס היחיד. פיסטוקים ואגוזים קלויים, בצד דלעת מקורמלת. שמן זית שהוזלף מלמעלה סיפק אווירת ים תיכון ונתן מעוקצו. הדלעת המקורמלת שהיה עליה איזשהו סירופ מתקתק נתנה מדובשה. קינוח טעים מאד. במתיקות מאד מעודנת. אהבנו.
קינוח לימונה. 45 ש”ח. שכבות של פנקוטה/קרם לימון, מוס לימון וקראמבל של גרניום. עוד קינוח עם איזון מתיקות מצוין. מתקתק-חמצמץ-עוקצני. מרקמים נעימים וטובים. קינוח פשוט, לימוני ומבוצע כמו שצריך. טעים מאד וכיפי.
פנקוטה וניל. עלתה גם סביב 40 ש”ח. הקינוח הפחות מוצלח מבין השלושה. המרקם היה מצוין אבל המתיקות הייתה מעט מודגשת מדי, וחסר לי כאן עוקץ שיספק טוויסט מעבר לפנקוטה סטנדרטית (היה כאן איזשהו סירופ הדרי או דבשי אבל לא משהו ייחודי). דווקא כאן יש בעיניי מקום לתת טוויסט ערבי-ים תיכוני מגניב כמו שעושים ועשו במסעדות שונות עם פנקוטות שונות כמו בדוק, וייס, שחקי שחקי ז”ל או וינונה פוראבר. הגרסה של רוברטה וינצ’י היא די בנאלית וחסרת ייחוד. לא רעה אבל גם לא מעניינת במיוחד.
השעה וחצי פלוס מינוס בה ישבנו ברוברטה וינצ’י הייתה נעימה במיוחד וטעימה מאד. יש כאן יופי של מסעדה איטלקית-כפרית עם כמה טוויסטים מעניינים של שף מוכשר ומצטיין. הצוות היה שירותי וחמוד. כיף של מקום. גם לתל אביבים, בטח אם הם בדרכם צפונה. וגם אם לא – היא שווה גיחה. השורה התחתונה של עלות ל-4 סועדים הייתה כ-185 ש”ח לסועד, כולל 2 כוסות יין, קוקטייל ומשקה קל. סביר בהחלט במונחי תל אביב וישראל 2022. באופן אישי הייתי שמח לקצת יותר מנות שוברות שגרה בתפריט, נגיד שחצי ממנו יכיל מנות כמו הניוקי ואורקייטת המנסף, אבל גם בלי זה, רוברטה וינצ’י היא עדיין מסעדה איטלקית משובחת ביותר. זו כנראה אחת המסעדות האיטלקיות הטובות בארץ ואחת ששמה בכיס הקטן את רוב אחיותיה התל אביביות השחוקות לז’אנר. רוברטה וינצ’י – פרדס חנה-כרכור – פריפריה אימפריה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מוזמנים לשתף:

האלבום המלא: