מעבּד מזוֹן

(אוֹ אבנר מבקר)

חיפוש

חול מועד חיפאי – חלק א’

חיפה. חול המועד סוכות 2022. 11 באוקטובר. עם ארוחת צהריים מפוצצת בראסיף 33, ארוחת ערב קלה בבר ים וירוק עולה.

בתפריט:

חיפה. חול המועד סוכות 2022. 11 באוקטובר.

בהחלטה די ספונטנית נהייתי תייר של יומיים בעיר הכרמל. ביום ג’, 11 באוקטובר, אירחה מכבי חיפה קבוצתי (בשנה הבאה אחגוג 40 שנות אהדה!) את יובנטוס בסמי עופר בליגת האלופות. אני אוהד כורסה, להשיג כרטיס זו משימה בלתי אפשרית, אבל החלטתי לקפוץ לעיר לספוג אווירת ליגת אלופות במקום עצמו ולתפוס שידור מסך גדול באיזה בר/פאב מקומי עם כוס בירה בצד. יומיים לפני כן חשבתי לעצמי – למה לא להישאר לילה, להמשיך להסתובב ביום המחרת, לאכול דבר מה או שניים במסעדה אחת או שתיים ובערב לחזור לת”א. בקיצור, להיות תייר תל אביבי בחיפה. כך עשיתי. מצאתי מלון/אכסניה זול ובינוני בעיר התחתית (דרך יפו) והגעתי לעיר ברכבת בצהריים.

אפשר לומר שזו מעין הכנה בקטנה לטיול שהוזמן למארסיי בעוד כחודש. יש דימיון לא קטן בין שתי הערים: שתי ערי נמל וחוף, שתי ערים עם חלק עתיק (בחיפה מהתקופה העות’מנית, מהמאה -18 וה-19, במארסיי עוד מהתקופה הפיניקית ואחריה הרומאית, בואך ימי הביניים), אוכלוסיה קוסמופוליטית ומגוונת. ים תיכון במלוא גווניו. כמובן שעניין האוכל הוא מהותי ולכן הן יעד מתבקש עבורי. אלה שתי ערים קולינריות (כן כן חיפה של ימינו היא אימפריה לא רק בכדורגל, גם באוכל) עם התבססות משמחת על מאכלי ים בזכות הנמל.

יצא שכל המסעדות בהן ביקרתי הן תוצרת 2022. חדשות דנדשות. ואלה שמות: הראשונה היא ראסיף 33 של חמודי עוקלה שנפתחה במרץ. אחריה בערב ביקרתי בבר ים שנפתחה בסוף יולי-תחילת אוגוסט ע”י שף צעיר בשם יהל אברהמס. לשתיהן הזמנתי מקום מראש ועל שתיהן ארחיב בפוסט הזה. למחרת ביקרתי כנדרש בשוק תלפיות ונשנשתי נשנושי לפני צהריים במקום שנפתח בינואר בשם זית זיתון. בצהריים קפצתי ספונטנית לקרודו החדשה של עלאא מוסא (לשעבר אל מרסא, לוקס בהווה) שנפתחה ביוני. בערב הזמנתי מראש למסעדה חדשה נוספת בשם דל מאר שנפתחה באוגוסט במרכז הכרמל, ע”י שף בשם עידו מלכין. על שלוש האחרונות ארחיב בפוסט נפרד. מה שבטוח – היו הספקים נאים לתייר התל אביבי.

ההתפחות הקולינרית בחיפה בשנה-שנתיים האחרונות מרשימה. מקומות חדשים צצים כמעט בתדירות תל אביבית. מלבד המסעדות בהן ביקרתי יש עוד כמה וכמה מקומות מעניינים על הנייר. אולי לא כולם הם לטעמי כי חלקם הם מקומות גדולים וקצת “שופוני”, למשל אוניקס של שף ארמני בשם ג’וני גוריק, זוס – יוונית מושקעת במרכז הכרמל, סינמה פרדיסו ונג’מה הערבית בבת גלים. גם מקומות קטנים יותר כמו ריב ווסט ועראבסקה המוצלחות עליהן כתבתי בבלוג, Milè Mala – מעדניה בשוק תלפיות, ורניקס, בר יין של פו 26, בר אוכל חדש לגמרי מבית מסעדת תלפיות בשם חמרמורת, Kesar ההודית הצמחונית. זו רשימה חלקית.

היות וזה חול מועד, פסטיבל הסרטים וכו’, הזמנתי מקום מראש ל-3 מסעדות. ליתר ביטחון. תכלס למעט זו של הערב השני שהייתה כמעט מלאה, בשאר היה שפע של מקום ויכולתי להגיע ספונטנית. כנהוג בחול המועד גם מסעדות שלרוב פועלות רק בערבים פותחות את שעריהן גם בצהריים וניצלתי את זה בשתיים כאלה – ראסיף 33 וקרודו. הגעתי כאמור בצהריים היישר מרציף רכבת חיפה מרכז השמונה למסעדת ראסיף 33 (רציף בעברית). הזמנתי מקום לשעה 13:00. גוגל מפות בכלל ציין כתובת שגויה – דרך העצמאות 34 שזה בית המפרש. הלכתי לשם ולא מצאתי מסעדה. טלפון זריז למסעדה ציין את דרך העצמאות 33 (או הנמל 33 בצד השני) שזו הכתובת הנכונה (בינתיים החבר’ה תיקנו גם בגוגל). צד אחד של המסעדה פונה לדרך העצמאות (צמוד לכנאפה דה לוקס) והצד השני לרחוב הנמל, ממש מול רולא. הכניסה היא מהצד של רחוב הנמל. זה רחוב שהפך אולי למרכז העניינים הקולינרי בחיפה עם מקומות כמו רוקו, לוקס, קרודו, ברדא, בר ים, צ’אנג בה, רולא, ובצדו השני שמות כמו מורל, נאפוליטן פיצה, ליבירה ואחרים.

 

ראסיף 33 – ארוחת צהריים מפנקת במיוחד מבית היוצר של חמודי עוקלה:

המקום מוגדר כבר אוכל באתר שלהם אבל בעיניי זו מסעדה עם בר. ראסיף בערבית זה מדרכה או רציף. הגיוני. בערבית – رصيف. למעשה עם מתכתבים לעברית זה אמור להירשם רסיף אבל לא אתווכח עם הבעלים (האחים מרוואן וחמודי ברגות מעכו שבבעלותם גם בר האוכל סאמא ומסעדת אל מרסא בעכו שבעבר ניהל עלאא מוסא מלוקס וקרודו. כיום עוקלה אחראי גם עליה). נכנסתי באיחור קל בגלל התעייה בדרך. המסעדה הייתה ריקה למעט משפחה אחת שישבה בפנים. בהמשך הגיעה עוד תיירת ובחוץ ישב עוד זוג. המקום כאמור לא פעיל בשעות הצהריים ברגיל והעובדה שמלבד הפייסבוק שלהם לא פורסם שהם פותחים כנראה לא יצר מספיק הדים. בכלל ביומיים שהייתי בעיר לא היו המוני אדם. ציפיתי שלנוכח חוה”מ, המשחק ופסטיבל הסרטים יהיו הרבה יותר אנשים בעיר. יש לציין שכשחזרתי למתחם בערב היו כבר הרבה יותר אנשים מבצהריים, כולל בראסיף.

מי שמוביל את המסעדה הוא כאמור חמודי עוקלה (בן 33) שצבר ניסיון רב במסעדות. עשה סטאז’ים בת”א (גם בכתית), למד בביה”ס בישולים ואחריו שימש שף תפעולי במגדלנה. אח”כ הגיע למשחקי השף בעונה הראשונה (בקבוצה של מאיר אדוני) ומשם המשיך לאיטליאנו דה לה קוסטה שם היה השף הראשי מספר שנים עד לפני כשנה. הוא עזב אותה לטובת סאמא בעכו (שנכתבו עליה דברים טובים) וכאמור במרץ הוא פתח עם אותה קבוצת ניהול של האחים ברגות את ראסיף 33. בקבוצות האוכל כתבו טובות. שגיא כהן התלהב מאד במאי: “ראסיף 33 מוכיחה שבקושי התחלנו לגרד את הפוטנציאל של המטבח הערבי החדש. בראסיף 33, המסעדה החיפאית החדשה והנהדרת שלו, השף חמודי עוקלה מגשים סוף סוף את ההבטחה שהיתה גלומה בו”. אבי אפרתי הרבה פחות: “גם אחד השפים הטובים בארץ לא יכול לרקוד על שתי חתונות. נכון לכרגע, ראסיף 33 יומרנית מדי, רחוקה מלהיות איכותית ומשקפת קפיצה מעל ומעבר לפופיק של השף המוכשר חמודי עוקלה”.

די בדומה ללוקס השכנה, המבנה של המסעדה מאורך וכולל חלק לא קטן של בר ארוך שמאחוריו מטבח פתוח. העיצוב נקי, מודרני ופשוט. יש כ-60 מקומות ישיבה. אני ישבתי באחד השולחנות בצד. ההכנה של חלק מהמנות הוא במטבח שמאחורי הבר שכולל טאבון איטלקי כנדרש. בקומה למטה יש מטבח נפרד לתבשילים ולקינוחים.

התפריט. אחרי שבאיטליאנו הוא בישל אוכל איטלקי עם טאץ’ ערבי, עוקלה חוזר כאן למקורות, לבישול של אוכל ערבי-גלילי עם טאץ’ חיפאי. התפריט מבוסס על פרשנותו האישית של עוקלה לפסיפס הצבעוני של חיפה. ככתוב באתרם: “המטבח הוא כור היתוך קולינארי של העיר חיפה, עם מגוון מנות מהמטבח הערבי הגלילי והשפעות מוואדי ניסנס והאזור”. תפריט שמבוסס על חומרי גלם טריים ואיכותיים משווקי חיפה ומהנמל. זה מסוג התפריטים שגורמים לי להצטער לפעמים שאני יושב לבד במסעדה כי הכל כמעט נראה טעים לאללה. היה לי ברור שאתמקד במנות ראשונות ובמנות ביניים ואוותר על העיקריות.

המנה הראשונה שהזמנתי – קובה נייה. קלאסיקה. קובה נייה טלה, רכז רימונים, בהרט, שמן בצלים, תבשיל טלה, צנוברים וטחינה גולמית. 67 ש”ח. מנה מכובדת. בת”א יש מסעדות שקוראים לזה מנה עיקרית. הייתה כאן קובה נייה של בורגול וטלה עם תבשיל של טלה קצוץ מתובל בבהרט וצנוברים. טחינה טובה, רכז רימונים, קצת חריף, לימון צרוב לסחיטה. מצוין. טעים ביותר. זו מנה שהכין לי אחד הטבחים מאחורי הבר. חמודי עוקלה הגיע קצת אחרי שסיימתי את המנה. איכשהו תוך כדי שיחה הוא זיהה אותי כבלוגר שכותב על אוכל. אין לי מושג מאיפה. אולי הוא קורא קבוצות אוכל (?). הוא חשב שישבתי כבר בסאמא ואמרתי לו שלצערי לא יצא עדיין אבל הוא זכר שישבתי באיטליאנו והזמנתי בין היתר ברוסקטה אנשובי (אכן כך. אני לא זכרתי עד שפשפשתי בין דפי הבלוג והגעתי לפוסט מיולי 2016). אני רק יכול לחשוד שהוא נתקל בשם שלי בהזמנה ואיכשהו פשפש בזכרונו והגיע לביקורת שלי בבלוג או שיש לו זיכרון מטורף. טוב – אחזור למנה. היא הייתה כאמור משובחת מכל הבחינות.

המנה השנייה שהזמנתי הייתה השושברק. קשה לי לעמוד בפני המנה האייקונית הזו במסעדות ערביות, ודאי כאלה שמנוהלות ע”י שפים מוכשרים. אבל לפני השושברק, בלי שהזמנתי, נחתה מנת הלחם מהטאבון, שמן זית, זעתר ירוק, מסבחה שעועית (אדומה) וזיתים כבושים. מנה שלמזמינים עולה 29 ש”ח. הלחם – דמוי פיתה עם קראסט קל ותווך אוורירי היה לוהט וטעים. המסבחה – מעולה. רציתי לשמור מקום לשושברק (וגם בניתי על מנה שלישית אחריו) אבל היה קשה לעמוד בפני הניגוב.

זה השושברק. שושברק בטאבון, יוגורט עיזים, צנוברים ושמן זית. 82 ש”ח. מנה נהדרת. הבחירה ביוגורט עיזים נותנת טאץ’ מצוין. הכיסונים הדקים במילוי בשר טלה מעולה (מניח שדי זהה להוא מהקובנייה) עוברים כאן השחמה/צריבה קלה בטאבון מה שנותן להם צבע ומרקם מעט קראסטי לא שגרתי. זה לתת טאץ’ מודרני של שף למנה קלאסית. התיבול של כלל המרכיבים היה מדויק. אחלה אחלה שושברק.

הגעתי לראסיף בלי שהכנסתי פירור כל הבוקר ולכן היה לי מקום לעוד מנה. לא מנה עיקרית אלא מנת ביניים נוספת.
שף בפעולה. מתרכז בהרכבת המנה העיקרית שלי. אחרי 2 מנות בשריות הכיוון היה ימי. התלבטתי בין אחת משתי מנות השרימפס ולבסוף בחרתי במנת שיפוד השרימפס המעושן.

שיפוד שרימפס בעשן זרעי שומר, עלי דפנה, סלט משויה לימוני. 105 ש”ח העלות. המנה היקרה ביותר בין מנות הביניים. טקס השריפה/עישון נעשה מול הסועד. מנה של אפקטים מיוחדים. השרימפס הטריים והשמנמנים (קריסטלים. עם ראשיהם כמו שצריך) עברו בישול/צריבה לפני כן יחד עם תפו”א בגריל והם מקבלים את הצריבה הסופית יחד עם העישון על השולחן. אבי אפרתי בביקורת שלו קיבל שרימפסים אובר שהיו צמיגיים והתבאס (בצדק). אני קיבלתי אותם בול במידה. רוטב המשויה הלימוני שנמזג עליהם היה מצוין ולא אגרסיבי מדי. תפוחי האדמה היו מצוינים אף הם עם קראנץ’ נהדר ותווך רך. והקריסטלים עצמם היו תענוג, מהאיכות הכי טובה שאפשר למצוא בארצנו. טריים, מלאי טעם, עסיסיים ועם טעם צרוב ומעושן קלות. תכלס זמן העישון כאן הוא מועט ביותר אז אפקט העישון בטעם לא חזק במיוחד (בארומה בהחלט כן). כחובב טעמים מעושנים הייתי מחזק יותר את העניין. בצד הוגש מטבל של יוגורט וקישואים שרופים שהיה מעולה ועוד שמן מתובל כלשהו. תענוג של מנה.

אחרי כל הנ”ל הייתי מפוצץ. בעודי מעכל הבחנתי שחמודי עוקלה יצא החוצה והסתודד עם צוות צילום טלוויזיה. לצדו נכח בחור שאח”כ התברר לי ששמו פיראס נפאע והוא הקונדיטור של קבוצת איטליאנו (כולל מסעדת נג’מה). נפאע התלווה בכתבה לצוות של כאן 11 “כמדריך” לקינוחי חיפה לכתבה שצולמה למהדורת החדשות של יום ה’, תחת הכותרת – “לא רק כנאפה: השפים החיפאים ממציאים מחדש את הקינוחים הערביים”. גם את עלאא מוסא מלוקס וקרודו (בה אבקר למחרת) צילמו לכתבה.
כאדם צנוע ונחבא אל הכלים ביקשתי בנחמדות שלא יצלמו אותי, למרות שהייתי בדיוק לפני קבלת הקינוח (שהתברר כקינוחים). הצוות ירד לקומת המטבח התחתונה כדי לצלם את הקינוח הנבחר. מי שהכתבה מסקרנת אותו שיכתוב בגוגל “כאן 11 קינוחים בחיפה” (כתבה בינונית ודי מביכה בעיניי. לייאלי ביירות היה קינוח לא מוכר וחדש שהוצג). לשמחתי אני אכן לא מציץ שם אבל אחרי צפייה נוספת בכתבה הבחנתי ששני הקינוחים שקיבלתי קיבלו במה ראויה לפני שהוגשו לשולחני. גם זה סוג של פרסום. הנה הצצה.
חמודי עוקלה דיבר איתי לא מעט במהלך הארוחה, שאל איך המנות ודיברנו גם קצת על מסעדות בחיפה ובתל אביב וההבדלים ביניהן. אחרי השרימפס, כשהגיע השלב המתוק, הוא ציין 3 קינוחים. אום עלי שזו מעין גרסה ערבית-מצרית של ברד פודינג, ברולה טחינה, וכנאפה שלהם. אני הייתי למעשה די גמור מכל האוכל שאכלתי לפני כן ורק ציינתי שכנאפה אכלתי המון פעמים ולכן רק שני הקינוחים האחרים נשמעים מסקרנים. אמרתי לו שאני מתלבט בין אחד מהשניים והוא אמר שהוא ידאג לי. דאג עד הסוף. הקונדיטורית/טבחית שצולמה למעלה הגישה לי את שניהם במלואם. אומרים שלמתוק יש קיבה נפרד ובעיקרון זה נכון, אבל זה נכון לגבי קינוח אחד ולא לגבי שניים. ועוד גדולים בהרבה מהמקובל בז’אנר התל אביבי למשל. אזרתי את כוחותיי האחרונים וצללתי. מימין ברולה טחינה ומשמאל קינוח אום עלי (ואי ואי ואי, זה נראה מעניין).

זה “אום עלי המפורסם”. מאפה ערבי-מצרי של לחם מתוק (נגיד מעין בריוש) עם חלב מתובל, מחלב ופיצוחים (פיסטוקים, צנוברים, שקדים, משמש אוזבקי). הגלידה הוגשה אצלי בצד. גלידת מלבי עם נוכחות מי ורדים. הלחם מגיע לוהט מהתנור. החלב/מחלב המתובל מגיע חם ונמזג על הלחם. זה לוהט, זה מתובל (אבל במדויק), זה מתוק (אבל לא מדי. אם כי אפשר למתן קצת), זה מלא מרקמים. הגלידה – מושלמת. מאוזנת טעמים ובמרקם חלק ומושלם שלא היה מבייש שום שף גלידה איטלקי. ברד פודינג משובח ומיוחד בגרסת ערב. תכלס יותר מעניין מכל ברד פודינג מערבי.

ברולה טחינה, עם קרמו יוגורט עיזים, קראמבל פיסטוק, גלידת טחינה, מי ורדים וטוויל שומשום. הברולה הוא לא ברולה כי אין את החלק של הסוכר השרוף, רק את הקרם. מעין אנגלז מטחינה לבנה. הגלידה היא גם גלידת טחינה. בקיצור – יש כאן טחיגורט בגירסת הקינוח. בסיס הקרם היה חלק ונעים וטעמו היה יחסית עדין ובמתיקות מעודנת במיוחד. קרם יוגורט העיזים היה חד ומתוק יותר. על קראמבל פיסטוק אי אפשר לומר מילה רעה. טוויל השומשום היה מעט מתוק מדי (הזכיר חטיף שומשום). השיחוק כאן זו הגלידה שהייתה מושלמת במרקמה ובטעמה ונוכחות הטחינה בה הייתה מורגשת. זו גם גלידה ברמה של ג’לטריה איטלקית איכותית. ככלל הקינוח מפתיע, עם שילובי טעמים מעניינים שנשמעים מוזרים אבל עובדים היטב. אמרתי לחבר’ה שהם צריכים לפתוח גלידרייה כסייד קיק. אם ללוקס יש את כנאפה דה לוקס, ובהנחה וזו רמת הגלידות שיודעים לייצר בראסיף, אז ראסיף ג’לטריה זה מתבקש.

בארוחה שתיתי גם כוס יין לבן איטלקי טימו – מסן מרזנו בחבל פוליה. 42 ש”ח עלתה הכוס. על הקינוחים לא שילמתי. חמודי החמוד כנראה רצה לפנק אותי (אולי כי אני בלוגר. אם כי אני רוצה להניח שסתם בגלל שאני נחמד). בביקורת של אבי אפרתי מסוף מאי צוינו מחירים של 48 ש”ח לאום עלי ו-49 ש”ח לברולה טחינה. אני מניח שאלה המחירים גם היום. בקיצור – צ’ופרתי יפה. רק חבל שהשארתי 1/3 אום עלי ו-1/4 ברולה כי הוכרעתי מרוב אוכל. הארוחה עלתה לי 296 ש”ח. גם אם מוסיפים 50 ש”ח לקינוח שהייתי משלם מדובר בכ-350 ש”ח ואכלתי כמות של אוכל שגם זוג יכול להסתפק בה. אני מעריך שזוג יוסיף עוד 2 מנות וייצא מכאן עם חשבון באזור 500-550 ש”ח. אולי לא זול במדד מחירי חיפה אבל בהחלט סביר ביחס למחירי תל אביב, וודאי סביר ביחס לעניין הקולינרי ולאיכות המנות. השארתי 370 ש”ח אחרי טיפ כי בכל זאת רציתי לכסות אחוז מסוים מהקינוחים.

זה היה הסיפתח לתיורי בחיפה. הואבסתי ע”י שף חמוד ומוכשר ביותר. היה לי טעים וכיף. גם אם הצ’ופרים הנדיבים במיוחד ניתנו לי בשל זיהויי כבלוגר שכותב על מסעדות (פעם ראשונה שזה קורה לי תוך כדי סעודה במסעדה. היו פעמים בודדות שחזרתי למסעדה שכתבתי עליה ושפים ציינו שהם קראו/נתקלו בביקורת שלי) אני מבטיח שהביקורת הזו לא מוטה. טוב יש לי את הגיבוי של שגיא כהן. ראסיף 33 היא מסעדה ערבית מצוינת. בעצם לא. היא מסעדה מצוינת. נקודה. אשכרה טעים כאן מאד ואני מעריך שבביקור עתידי בעיר הנמל הצפונית אחזור אליה.
יצאתי מראסיף מפוצץ מרוב אוכל ודידיתי לאיטי לדרך יפו הלא רחוקה לצ’ק אין באכסנייה שהזמנתי בה לילה.
באכסניה נפלתי לקומה קצרה של שעה וחצי ואחרי התאוששות קלה, שלחתי כמה מיילים של עבודה, התקלחתי והכנתי את עצמי לערב של עוד קצת אוכל והרבה כדורגל. לפני המשחק הזמנתי מקום מראש בבר אוכל חדש ממש לא רחוק מראסיף. בר ים שמו. זה היה לשעה 7 בערב. כשהזמנתי הייתי בטוח שהמשחק של מכבי חיפה-יובה מתחיל כרגיל בשעה 22:00 ורק אח”כ בדקתי וראיתי שמדובר במשחק מוקדם שמתחיל ב-19:45. בסופו של דבר זה הסתדר. היות והייתי עדיין ב-over dose מראסיף הסתפקתי בנשנושים קלים בבר ים והפסדתי רק כ-15 דקות ראשונות של משחק (את הגול הראשון ראיתי בנייד).

בר ים – ארוחת ערב קלילה על הבר (*):

בר ים כשמו הוא בר אוכל שמציע בעיקר מנות מהים. גם הוא יושב ברחוב הנמל, מספר 21. הוא נפתח באוגוסט ע”י שף צעיר בשם יהל אברהמס. שכחתי לשאול אם יש קשר משפחתי למתן. הבחור צעיר, הצוות צעיר. מסעדונת קטנה וחמודה שעיקרה בר עם מטבח פתוח. אני ישבתי בקצה – ממש מול המטבח ויכולתי להציק בשאלות.
זו הכניסה האחורית בצד של דרך העצמאות. הכניסה הראשית היא מסביב מרחוב הנמל.
המקום קטן, אורבני, מינימליסטי, קז’ואלי ואינטימי. מרפסת חביבה בכניסה, בר לא גדול וכמה מושבים מסביבו. מקום נעים וחמוד, קליל אך מוקפד.
הבחור שמציץ משמאל הוא יהל אברהמס הצעיר. לא סגור מה גילו. אם יש לו יותר מ-25 זה לא נראה. הוא סיפר לי שהוא עבד תחת מושיקו גמליאלי במונא ובהמשך הספיק להיות בעלים של מאפייה בעין הוד. לא אופתע אם לבר 51 של גמליאלי יש השפעה מסוימת על בר ים ועל הקונספט שלה. לשותף/מנהל המסעדה קוראים יהל אגמון. זה התברר בתחקיר אינסטגרם קצר שעשיתי. אגמון סיפר לי שהוא עבד לפני כן בתל אביב, לאחרונה בווסט סייד הכשרה היוקרתית במלון רויאל ביץ’ בתל אביב. יחי ההבדל הקטן בין שני המקומות. שם נוסף שעלה באינסטגרם כמעורב בעסק/שותף הוא של בחור בשם גיא רבינוביץ’.
תפריט האוכל והיין. למרות הגיל הצעיר של הצוות גם תפריט האוכל המהודק והמצומצם וגם תפריט היין שכולל לא מעט אופציות של יינות בוטיק ישראלים, נראים מחושבים ובוגרים. נראה שלחבר’ה כאן יש קונספט חד וברור לגבי בר האוכל והיין שהם מנהלים. המנות הן מנות קטנות ובינוניות שילכו טוב עם כוס יין או שתיים. כשם המסעדה – בעיקר מנות של יצורי ים טריים, שמשתנות תדיר לפי היצע חומרי הגלם. המנות שומרות על הקן המנחה של המקום. פשטות, מינימליזם ואיכות גבוהה.
יין אדום דווקא. יד אדם (*), The Human Touch, של יעקב אוריה. היינן עם שמות היינות המעניינים ביותר בישראל כנראה ואחד האהובים על מסעדני צמרת. את היינות שלו הוא מיישן בין היתר ביקב ליבנה בשדה משה, שמשמש ככרם מארח, אצל יורם ליבנה שהוא אח של עדי ליבנה, שהוא גיסי ואבא של 2 אחיינים אהובים שלי – יותם ונועה. בקיצור – כבוד למגזר. אישית אני לא מכיר את האיש אבל טעמתי לא מעט מיינותיו בעבר. את יד אדם בציר 2019, שהוא בלנד של מרלו 24%, גרנאש 24%, סירה 18%, מורבד 17%, סינסו 17% לא יצא לי לנסות. אז עכשיו יצא. כרגיל היינות של אוריה מורכבים, מעניינים והולכים טוב עם אוכל. גם עם דגים ופירות ים במקרה הזה. כוס לא זולה כלל. 59 ש”ח. (*) הרחבה מפיו של יעקב אוריה על היין הספציפי הזה והסיפור מאחורי שמו בסוף הפוסט (ציטוט מהפייסבוק שלו).
באתי כאמור חצי שבע זכר לארוחה המוגזמת בראסיף 33 והסתפקתי ב-2 מנות בלבד.
להתחלה – דג ים נא, חריף, אגס, כוסברה ושמן זית. 67 ש”ח. הדג – פלמידה לבנה טריה ומשובחת. הטיפול – מינימליסטי. אגס למתקתקות, קצת צ’ילי אדום לחריף, כוסברה לרעננות, שמן זית ללחלוח ומלח גס. פשוט ביותר. התפלק להם קצת יותר מדי מלח גס והיו ביסים מעט מלוחים מדי. חוץ מזה – מנת דג ים נא איכותית וטעימה, בלי סיפורים ובלי רעשי רקע מיותרים. עם דג משובח לא צריך לקשקש.
בחיפה כך הסתבר לי ביומיים הללו לא שואלים, פשוט נותנים. לחם על חשבון הבית (23 ש”ח זה עולה למי שמזמין). “ציפורים וחמאה”. לחם שפיתח אברהמס במאפייתו בעין הוד המכונה ציפורים. רעיון חמוד. ביצוע טוב מאד.
התלבטתי להמשך בין 3 מנות (ביום רגיל הייתי מזמין ללא היסוס שתיים). התמנון הצרוב, הפסטה הממולאת בבצל מטוגן (דווקא מנה צמחונית) והפטוצ’יני וונגולי. הסתפקתי בתמנון וויתרתי על הפחמימות. היו לי מספיק מאלה בראסיף. המנה – תמנון צרוב, ציר ים וחמאה. מוגש עם חסה לאליק חלוטה קלות וצרובה. 82 ש”ח. תמחור גבוה לטעמי ביחס לגודל המנה וכמות השרץ שבה (למרות שלאליק היא חסה יוקרתית). כאן התיבול היה spot on. מליחות מדויקת, טעמי ים טובים, שום וחמאה מלטפת. החסה הצרובה סיפקה מעט מרירות טובה וטעמי חריכה קלים. התמנון היה עשוי כמעט מושלם. רק כמעט כי עדיין היה בו חלק טיפ-טיפה לא מספיק מרוכך. אבל זה בפרומיל. בסה”כ הוא בושל היטב ונצרב היטב כמעט לכל אורכו והיה טעים מאד. זו מנת תמנון טובה ואיכותית שמראה שיש כאן שף שיודע לטפל ביצורי ים. ותמנון הוא אחד הטריקיים שבהם (בפאסטל החזרתי בצער מנת תמנון שהיה עשוי אובר והיה צמיגי לגמרי וזה תחת הסו שף המנוסה של גל בן משה, אוהד גור הרץ, שניהל את הסרוויס).
על קינוח ויתרתי. ראשית לא היה מקום. שנית – מיהרתי לתפוס שידור נורמלי של המשחק שכבר התחיל בבר מזדמן באזור.
קיבלתי טראפלס שוקולד הום מייד על חשבון הבית עם החשבון. מוגש בקונכייה. חמוד.
עם החשבון שהסתכם כאן ב-210 ש”ח הגיע גם שיר של חבר משורר של השף, בחור בשם דורון דונין. גם אוכל טוב וגם תרבות ושירה על הדרך. זו חיפה. חמוד ונעים כאן על הבר בבר ים.
יצאתי שבע רצון מבר ים. מקום צעיר אך בוגר ואיכותי שלבטח יקסום לחובבי ברים שחובבים מנות מהים. דגים, פירות ים, יין טוב, חבר’ה חמודים ואיכותיים. לא צריך יותר בשביל להעביר ערב בכיף.
(*) פוסט של השף יהל אברהמס דיווח שהמסעדה נסגרת בסוף דצמבר 2023.
בכל זאת קינוח.
אני מסיים בקינוח המתוק מכולם. אחד שלא קשור לאוכל. כדורגל. מכבי חיפה – יובנטוס.
Obviously אוכל טוב ואלכוהול טוב זו שמחה גדולה. Life is Food זה מוטו עבורי. אבל יש ספורט שנקרא כדורגל שמוציא מאנשים מבוגרים אמוציות שאי אפשר להסביר. לחיפה הגעתי ביומיים האלה קודם כל בשביל לחוות את המשחק המדובר מהעיר עצמה אפילו אם זה לא מהמגרש (כי זה חסר סיכוי למי שאין מנוי). מכבי חיפה-יובנטוס. מחזור 4 של שלב הבתים של ליגת האלופות 2022. חלום של כל אוהד. אני אמנם אוהד כורסה, אבל עדיין שרוף. הרבה שנים. 39 שנים ליתר דיוק. משנת 83 שזה אומר גיל 8 שלי.
למה מכבי חיפה? כך רצה הגורל כנראה. אני ילד בן 8 מקרית גת שלא ינק מבית אהדה לקבוצה (אבי נפטר בשנת 79 אז הוא לא הספיק לטעת בי מורשת ספורטיבית. מצד שני הוא במקור מנשר ולמד בחיפה אז אולי השורשים הם בכלל בדם, למרות שלמיטב הבנתי הוא לא היה אוהד כדורגל שרוף ואם הייתה לו קבוצה מועדפת זו דווקא הפועל ת”א לא עלינו). בשנת 83 אני מתחיל עצמונית להתעניין בספורט, כמובן שבראש ובראשונה זה כדורגל, ובוחר את הקבוצה הירוקה שרצה לאליפות בשנה הזו. למה היא הנבחרת ולא בית”ר (שרוב החבר’ה בשכונה אהדו) או הפועל ת”א? אין לי מושג. שידורים חיים בטלוויזיה לא היו. מבט ספורט, או איך שלא קראו לתכנית סיכום המחזור, שודרה אחת לשבוע ונדמה לי שצפיתי בזה (יורם ארבל אורלי יניב. זוכרים? והאמת ריספקט לאיש שעדיין משדר). המעקב הראשוני ככל הנראה היה בעיקר בזכות שירים ושערים ברשת ב’ והשידורים של חיפה כנראה נשמעו לי הכי מרגשים (זוהיר בהלול שידר הרבה את הירוקים ועשה כנראה את העבודה בזכות ההתלהבות היתרה). מכבי חיפה אז תחת שלמה שרף כמאמן ועם עם שחקנים אגדיים כמו ארמלי, סלקטר, רוזנטל, ממן, אבוקרט, מרילי, אהרוני ואבי רן ז”ל. זה חלק מהשמות הגדולים. אליפות ראשונה. אחריה באה אחת נוספת. שנות ה-90, שנות האלפיים. שתי הופעות בליגת האלופות בין לבין. עשור יבש, נטול אליפויות ואפרורי בין 2010-2020 ואז הגיע בכר. ברק בכר. האיש ה-cool הזה הוא תותח. לטעמי כבר עכשיו הוא המאמן הכי טוב בכל הזמנים בכדורגל הישראלי, עם כל הכבוד לקשטן או לגרנט האופורטוניסט. הקבוצה הנוכחית של ברק בכר היא אולי לא הכי מלהיבה ומוכשרת בתולדות המועדון. היא איכותית, חזקה ומצוינת, אבל היו מלהיבות וטכניות ממנה. מה שיש בה שעולה על כל היתר זה השילוב של איכות עם אופי ווינריות. את זה יש בכמויות וזה בא לידי ביטוי בדיוק ברגעי האמת.
חלפו להן 39 שנים. נותרתי אוהד ירוק. עוקב מרחוק אחרי כל משחק, גם אלה המדכאים של אותו עשור שחון. אז באותו ערב חול-מועדי לפחות הייתי קרוב פיזית, בעיר עצמה. להשיג כרטיס לליגת האלופות, גם אם היו 50,000 מושבים בסמי עופר ולא 30,000 זו כנראה משימה בלתי אפשרית. אז אחרי שהשלמתי את חובתי הקולינרית בערב, שבגללה ראיתי את השער הראשון מהנייד, אצתי רצתי לחפש שידור בבר באזור. הגעתי אקראית למקום בשם מלביר. בר בירות בהנגאר לא קטן ברחוב הנמל 32. ראיתי קהל. ראיתי מסך גדול. נכנסתי. במקרה אפילו שמרו לי מקום VIP ב-Front Row ממש מאחורי המקרן. כאילו חיכו לי. תענוג. 1/2 מלכה בהירה הוזמנה ואת השער השני כבר ראיתי כמו שצריך. הסוף ידוע. מכבי חיפה 2. יובנטוס 0. מחצית ראשונה התקפית כמעט מושלמת (תכלס היה יכול להיות גם 3). מחצית שנייה הגנתית מושלמת (לחימה, הקרבה ואנרגיות, ובעיקר ארגון וסדר מופתיים, שקט נפשי וחוסר לחץ מהלחץ הצפוי של יובנטוס). לטעמי הניצחון הגדול ביותר של קבוצה ישראלית במפעל אירופאי, גם בגלל המעמד, גם בגלל היריבה, גם בגלל הקהל ובעיקר בגלל מה שהיה על המגרש. קבוצה ישראלית ששולטת על אימפרייה איטלקית עם שמות גדולים ותקציב עצום. אושר גדול.

אז אחרי האושר והאופוריה של ערב ה-11 באוקטובר חזרתי למלון מבסוט, מפוטם ומבוסם קלות. היה ברור ששנת לילה נורמלית עם כל האדרנלין לא תהיה. לא נורא. למחרת חיכה לי יום תיירותי קולינרי נוסף בחיפה ועל כך בפוסט הבא.

ירוק עולה.
(*) יד אדם. יעקב אוריה.
“כשהבציר הסתיים לו, ושנה חדשה בפתח, מתחילה תקופת מעבר העונות המביאה איתה מזג האוויר חם ביום ונעים בערב. זו הדמנות טובה לספר לכם על יין מתאים לה הנקרא “יד אדם”.
עולם היין מלא בכל כך הרבה שיח וכבוד לטרואר, זכר לימים בהם כולם לא ידעו לעשות יין באופן שווה, ומה שבאמת הגדיר איכות היה בעיקר הטרואר. אך מלבד ללמוד לעשות יין, למדנו גם משהו על ממשקי הגידול. ומזמן הבנתי שמגדל טוב, עדיף בהרבה על טרואר טוב. ובשני המקרים בהם התחלתי לרכז לי חלקות, היה זה בגלל, ורק בגלל, הערכתי למגדל שפגשתי. בשנת 2009 היה זה יורם ליבנה, וב-2017 היה זה עידו בר. בשני המקרים היה זה האדם, הממשק האנושי, שגרם לי לבחור ולהשתקע בכרמים, ולא איזור הגידול, הטרואר, לכשעצמו. ב-2019 חיברתי ליין אחד את מעשה ידיהם של שני הכורמים – שידרגתי את עין הסערה שלי משדה משה, עם מרלו ממרום גולן. ואת היין המשולב, המופלא בעיני, הקדשתי ליד האדם המיוחדת של שני כורמים מדהימים אלה. תודה גדולה לכם שניכם”.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מוזמנים לשתף:

האלבום המלא: