מעבּד מזוֹן

(אוֹ אבנר מבקר)

חיפוש

סון רון ומונאר – ההודיות של יהודה הלוי פינת נחלת בנימין

אפשר למצוא אוכל הודי או בהשראה הודית שהוא מוצלח בהחלט בתל אביב. נותר לקוות ששף צעיר ואמיץ יעז לפתוח גם מסעדת שף הודית יצירתית שיוצאת מהקופסה.

בתפריט:

פינת הרחובות יהודה הלוי ונחלת בנימין מפגישה (במרחק 40-50 מטר זו מזו) שני מקומות חביבים ואיכותיים עם אוריינטציה הודית: סון רון (Saône Rhône) ומונאר. למעשה היו שם שלושה, ואחד – הוותיק מכולם – סאלם בומביי, לא שרד את הקורונה ונסגר ביולי 2021. אוכל הודי בישראל הוא לא ז’אנר מהמפותחים וכבר הרחבתי על העניין הזה פה ושם בין דפי בלוג זה. המסעדות הקיימות הן או מיושנות מאד ובינוניות ע”ע אינדירה וטנדורי או סתם בינוניות וחסרות השראה למשל מא פאו. יש פה ושם מקומות נוספים כמו דוסה בר או ראג’ מהאל שגם הם לא מהווים בשורה קולינרית. סון רון ומונאר על סמך לא מעט ביקורים שלי בשניהם הן יוצאות דופן בזכות איכותן והאווירה בהן. אלה מקומות צעירים וכיפיים מחד ואיכותיים מאידך. בפברואר החברה בה אני עובד עברה זמנית לחלל עבודה ברחוב יהודה הלוי (עד שיסיימו לשפץ משרד חדש) והזדמן לי לחזור כמה פעמים לנשנושי צהריים בשני המקומות הנ”ל. שני המקומות פועלים רק בשעות הצהריים.

טעימות מסון רון של אופיר גוטמן – אוכל רחוב הודי-ישראלי:

סון רון התחילה כדוכן הודי קטן אי שם ביוני 2019. הוא נפתח ע”י אופיר גוטמן, אקס משחקי השף ושפית צעירה (28-29) שצברה ניסיון לא מבוטל במטבחי גורמה צרפתיים דווקא (לימודי קולינריה בליון אצל פול בוקוז ועבודה במסעדותיו, עבודה במשייה והנמל 24). את סון רון היא פתחה יחד עם אחיה רתם שאחראי על הצד הניהולי ובא עם ניסיון עבר כמנהל מסעדת שילה. השם של המסעדה הוא דווקא זכר לשנים שבילתה גוטמן בעיר ליון בצרפת ששוכנת על צומת הנהרות סון ורון. במהלך 2021 המקום הורחב ויש בו ספסלי ישיבה גם בחוץ וגם בפנים – בשני חדרים. החבר’ה אמרו לי שיש כוונה גם להתחיל לפעול בשעות הערב במתכונת של מעין בר הודי עם קוקטיילים ומנות קטנות. בשעות הצהריים בהחלט יש במסעדה תנועה ערה גם של יושבים וגם של טייק אוויי. מתישהו ב-2019 יצא לי לבקר פעם-פעמיים בדוכן והוא זכור לי לטובה. בחודש פברואר, כאופציה קרובה, חביבה, מהירה וטעימה לצהריים, חזרתי כמה פעמים. יש לי אפילו כרטיסיית ניקוב לארוחה עשירית חינם. אני מניח שעד אז כבר אטעם כמעט את כל התפריט…

התפריט מבוסס על מנות נאן במילויים שונים שנאפה בתנור טנדור הודי (תנור עשוי חימר ומצופה נחושת שעובד בחום של 400-500 מעלות צלזיוס​). כמו המקום הפיזי גם התפריט הורחב. בתחילה היה היצע של 3 מנות נאן וכעת יש 7 מנות במילויים שונים עם אופציה להגשה בנאן מגולגל או כסלט. יש גם כמה תוספות אפשריות. באתר שלהם מודגש שכל חומרי הגלם הם טריים ותוצרת כחול-לבן. עוד מצוין שאת האוכל “לא מקפיצים ולא מטגנים. מכינים במקום​”. אין כאן גם יומרה להגיש אוכל רחוב הודי אותנטי. יש כאן אוכל בהשראה הודית עם התאמות לישראל.

את המנה הראשונה שטעמתי כאן בימים אלה לא צילמתי. זה היה סלט במילוי קבב (אונטריב) וליה (שומן כבש). זה הפירוט המלא באתר: קבב עשוי משייטל (כעת גם אונטריב) וליה, מוגש על סלט של בורגול, חסה, עגבניה, בצל סגול, כוסברה ופטרוזיליה. מגיע עם רוטב טחינה, צ׳ימיצ׳ורי, רוטב חריף ביתי וגרידת לימון. הקבב נטחן מנתח טרי ונצלה למידת עשיה M-MW. העסק היה טעים והאיכות הורגשה. הירקות טריים, הבשר טעים וכל האלמנטים תובלו היטב. זו מנה שהזמנתי אז כטייק אוויי ולקחתי למשרד. זה עלה 46 ש”ח. לקחתי גם נאן כתוספת צד (עוד 8 ש”ח). יצאתי שבע לחלוטין.
חזרתי אחרי כמה ימים לנאן מגולגל. הפעם ישבתי במקום. זה היה נאן במילוי פילה ברבוניות. ככתוב: פילה ברבוניה במרינדה של יוגורט ותבלינים מגולגל בתוך נאן (לאפה הודית אוורירית) מוגש עם חסה, עגבניה, בצל סגול, כוסברה ופטרוזיליה. רוטב יוגורט, חריף, גרידת לימון ואפונת וואסבי. 48 ש”ח. כשיושבים במקום מקבלים גם 2 סלטונים: חמוצים (כרוב מוחמץ פיקנטי) וסלק (עם גרגרי כוסברה ועוד תבלינים). שניהם טריים, רעננים וטעימים. (משום מה למי שמזמין טייק-אוויי תוספת הסלטונים כרוכה בתוספת של 4 ש”ח לכל סלטון. לא יודע למה).

הנאן המגולגל עם הברבוניות. מוצלח. הנאן טרי ונאפה במקום ומקבל חריכה משמחת מהטנדור. המילוי על שלל מרכיביו טעים מאד. אין כאן טעמים חזקים ובועטים של אוכל הודי אותנטי. יש כאן עדינות יחסית. לרוב כשמדובר באוכל הודי אני פחות אוהב עדינות ואני רוצה ש”יבעטו בי” ושיהיה פיצוץ של טעמים וחריפות  (כל עוד הטעמים מאוזנים). כאן זה עובד היטב והופך את העסק לקליל יחסית. מה גם שזה טעים ומתובל במדויק. מי שרוצה יכול לבקש אקסטרה חריף. עד כה לא הרגשתי צורך בכך.

עוד ביקור.
הפעם הזמנתי מנת צד של תפו”א טנדורי. 18 ש”ח. מנה טעימה עם תפוחי אדמה מתובלים שכמו הנאן קיבלו באהבה את חום הטנדור.

וזו הייתה המנה העיקרית של סלט סון רון עוף: פילה עוף במרינדה של יוגורט ותבלינים פיקנטים עם בורגול, חסה, עגבניה, בצל סגול, כוסברה ופטרוזיליה. מגיע עם רוטב יוגורט וטחינה, רוטב חריף ביתי וגרידת לימון. 42 ש”ח. גם זה מוצלח. שופע רעננות וטריות והכי חשוב – טעים. העוף שמר על עסיסיות והרגיש כמו עוף טרי. בכל מיני מנות מגולגלות בז’אנרים כאלה ואחרים הבשר/חלבון הרבה פעמים סובל מייבוש עד כדי הריגה ווידוא הריגה. כאן, בכל המנות שטעמתי, נשמרה עסיסיות והעסק שמר על פרשיות.

ועוד נאן מגולגל. הפעם עם שפונדרה: תבשיל של שפונדרה (אסאדו) בבישול ארוך מגולגל בתוך נאן, מוגש עם חסה, עגבניה, בצל סגול, כוסברה ופטרוזיליה. רוטב טחינה, צ׳ימיצ׳ורי, רוטב חריף ביתי, גרידת לימון וכרוב מוחמץ. 49 ש”ח. אני תקליט שבור אבל זה טעים מאד. הבשר רך, עסיסי וטעים מאד, ועל שאר הירקות כבר דיברתי.

מקום מוצלח, נעים וטעים הוא סון רון. כל המנות שניסיתי היו עשויות היטב ובמקצועיות. כמו כמעט כל המקומות של אוכל רחוב מלאומים שונים בת”א של ימינו אנו (בפיתה, לאפה, נאן, באן, בורקס, בריוש, פרנה, ג’בטה וכו’ וכו’ – הקוסם, שווארמיות, ג’סמינו, המזנון, רחל בן אלול וגו’) העסק לא זול. אבל בשורה התחתונה של סון ורון – יש כאן אוכל רחוב ישראלי-הודי או הודי-ישראלי משובח וכיפי. זה אולי לא הודי אותנטי אבל זה טעים וטוב וזה מה שחשוב.

 

מנות ממונאר – דאבה דרום הודית צמחונית:

מונאר נפתחה עוד בשלהי 2016 ע”י ענר הרקוב (לימים ענר בן רפאל פורמן) ותמיר מיכאלי שבהמשך פתחו את איגרא רמא ודרכם נפרדה. כעת בן רפאל אחראי כמובן על אלטער ברמה”ש. מונאר שלהם פעלה מראשיתה כדאבה שמציעה אוכל דרום הודי צמחוני (מונאר היא עיר בדרום הודו). ביולי 2019 הם הודיעו על סגירת המסעדה ובנובמבר 2019 היא נפתחה מחדש ע”י צוות בראשות הטבח גיל רפאל שעבד במסעדה המקורית והחליט להפעיל את המסעדה בלי שני המייסדים. יצא לי לבקר במונאר במקרה יום אחד אחרי שהיא נפתחה בסוף נובמבר 2016. חזרתי פה ושם פעמיים-שלוש עד סגירתה ותמיד היה נעים וטעים. תחת הבעלות החדשה יצא לי לשבת פעם אחת אי שם ב-2021. לא הרגשתי הבדל באיכות. כעת, במהלך פברואר, כשהמשרד הזמני שלי יושב לא רחוק יצא לי לשבת במסעדה הקטנה והחביבה הזו 3 פעמים.

התפריט. דרום הודי. צמחוני וטבעוני. יש כאן סימון חריפות אבל המנות החריפות שאכלתי הן יחסית מתונות. זה לא באמת הודי בועט ובוער (כמו שאר ההודיות בארץ שמותאמות לחך המקומי). אבל כמו סון רון – זה לפחות עשוי היטב וטעים.

מסאלה דוסה. בצק קריספי עשוי אורז ועדשים מותססות, במילוי תפוחי אדמה. מוגש עם 3 סוגי צ’אטני. אחד על בסיס קוקוס, השני על בסיס צ’ילי אדום והשלישי כמדומני עגבנייתי. 38 ש”ח. מנת נשנוש טעימה וכיפית. הבצק טעים וכך גם שלושת סוגי הצ’אטני. היה גם אופציה ל-refill למטבלים.

פאלק פאניר: תבשיל עדשים ותרד עם גבינת ברינזה צלוי (גבינת צאן). מוגש עם אורז. 50 ש”ח. יופי של מנה. בזכות התרד היא אפילו נראית טוב יחסית למנות הודיות ביתיות שמה לעשות – ברובן הן לא יפות תואר במיוחד. אהבתי מאד. עסק טעים. חרפרף במידה ומתובל היטב. היא גם הרגישה רעננה וטרייה, בניגוד ללא מעט אוכל הודי במסעדות וותיקות שמרגיש כאילו עמד יום-יומיים-שלושה. יופי של מנת פועלים דרום-הודית.

שותפי לארוחה ההיא אכל מירצ’ סבז’י: בטטה במסאלה של קשיו, אפויה בתנור אבן, עם סלט מתובל ברוטב זרעי כוסברה ויוגורט מנגו חריף. 30 ש”ח. הבחור נהנה.

קצת מוטיבים הודיים שנותנים, אני מניח, אווירה של דרום הודו (לא הייתי ולמען האמת – פחות מושכת אותי הודו).

מנה עיקרית מהארוחה השנייה שלי. מלאי כופתה: כופתאות ריקוטה, תפו”א, סולת ושקדים. ברוטב של עגבניות וקוקוס, מוגש עם אורז. 50 ש”ח. גם עסק מוצלח. חריפות מתונה ונעימה. תיבול טוב. לא הגשה ייצוגית במיוחד אבל זה עושה נעים לחך וזה מה שחשוב. הכופתאות עצמן היו רכות ונימוחות והרוטב טעים. זה אולי לא עשיר ומושחת כמו באטר צ’יקן שגם הוא על בסיס עגבניות, אבל זה לא נופל בהרבה.

קינוח. קרם הל וזעפרן עם חלווה הודית, קוקוס ופרי (תותים במקרה הזה). הקרם מזכיר במרקמו ומעט גם בטעמו מלבי אבל זה אפילו מוצלח יותר. קינוח חמוד, טעים ולא מתוק מדי. הופתעתי לטובה. 30 ש”ח.

בארוחה השלישית אכלתי את מנת הטאלי. טאלי מונאר: קארי ירקות משתנה (במקרה זה קארי כרובית ותפו”א עם קרם קשיו), תבשיל דאל (עדשים וחומוס), מוגש עם אורז, אוטאפם (הפנקייק הרך מבצק אורז), פאפאדם (הקרקר הקריספי שאף הוא מבצק אורז) וראיטה (שהייתה סתם יוגורט). 55 ש”ח. מנה בהפעלה. לקחת קצת מפה וקצת משם ולנשנש. גם כאן אין טענות. העסק טעים, משביע ומתובל היטב.
על סמך 3 ארוחות במונאר אני יכול לומר באחריות שמדובר במסעדה הודית איכותית, יציבה, נעימה וטעימה. התמחור הוגן. החבר’ה נחמדים. אין כאן ניסיון לתחכום ויצירתיות. יש כאן מקום פשוט שעושה את מה שהוא יודע היטב ולא מעבר לזה. בסצינה ההודית הלא מפותחת כאן זה הרבה.

סון רון ומונאר – אותנטיות או לא – השורה התחתונה היא בהחלט חיובית. אפשר למצוא אוכל הודי או בהשראה הודית שהוא מוצלח בהחלט בתל אביב. נותר לקוות ששף צעיר ואמיץ יעז לפתוח גם מסעדת שף הודית יצירתית שיוצאת מהקופסה (וכמובן לא תהיה צמחונית או תוקדש לסוג אחד של מנות). זה אמנם נחמד שיש בטאיזו מעט מנות הודיות וערב של תפריט הודי בימי ראשון. (את המנות ההודיות ניסיתי פה ושם מהתפריט הרגיל. זה טעים אבל יקרררר מאד וביחס למחיר אני לא משוכנע שזה שווה את הכסף. למעשה אני די משוכנע שזה לא. למשל באטר צ’יקן שעובר את רף 100 השקלים שאני נשבע שבבית הכנתי פעמיים-שלוש והיה לי לא פחות טעים ואולי יותר). לצערי איכשהו אני לא רואה את השף האמיץ הנ”ל באופק. אולי הפתרון הטוב ביותר כרגע הוא לשוב מתישהו ללונדון ולקפוץ לאחת ההודיות הממושלנות (ויש הרבה. את הארוחה שלי ב-Gymkhana הנפלאה אני לא אשכח). בינתיים אסתפק בנאנים בסון רון ובצמחוניות של מונאר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מוזמנים לשתף:

האלבום המלא: