מעבּד מזוֹן

(אוֹ אבנר מבקר)

חיפוש

סוף שבוע מופרע ופראי כאחד: שישי צהריים בקיצ’וקאי “מטבח בהפרעה” ושבת ערב בפרא

שתי מסעדות שאין ביניהן קשר קולינרי ישיר למעט הלוקיישן התל אביבי-יפואי והעובדה שהתפריט בשתיהן מתבסס על מנות קטנות ובינוניות, עם דגש על חומרי גלם איכותיים וגם על עניין האלכוהול (בשתיהן יש בר מרכזי).

בתפריט:

הראשונה היא קיצ’וקאי (Kichukai) של השף אור גינסברג (סלאס) שנפתחה בפברואר 2022 לא רחוק מסלאס האחות הגדולה, ברחוב עמיעד בשוק הפשפשים. השנייה היא פרא (Pereh בלעז), מסעדה שנפתחה כבר בתחילת אפריל 2021 ע”י שני בוגרי קבוצת R2M (הוטל מונטיפיורי של רותי ברודו), אביעד פלד ואורי שטיינברג, ויושבת בלוקיישן בו שכנה קפה נורדוי של עינב אזגורי בבניין מלון נורדוי, נחלת בנימין פינת גרוזנברג.

אז למה הן מככבות באותו פוסט? כי במקרה ביקרתי בשתיהן בסוף שבוע אחד. שתי ארוחות אקראיות לגמרי. ועוד קן מקשר הוא המוטיב הפראי/מופרע – או לפחות היומרה לכך. קיצ’וקאי מגדירה את עצמה כ”מטבח בהפרעה” וכ”אחות הקטנה והמשוגעת” של סלאס (מסעדת פיוז׳ן אסייתי בדגש על דגה טרייה). לא OCD אלא ADD. פרא רק נושאת שם פראי אבל הקונספט הוא של מטבח של חומרי גלם. מטבח גולמי, בסיסי, טבעי ודווקא “שקט” יחסית בניחוח אירופאי וים תיכוני. מה שעומד מאחורי השם הוא השימוש בחומרי גלם במצבם הטבעי והפשוט, בלי עיבודי יתר. פרא במובן של בר.

 

על הבר בקיצ’וקאי – שישי בצהריים:

התחלתי את הבוקר בכלל בשוק הכרמל והחלטתי לעשות משם טיול רגלי משוק לשוק – מהכרמל לפשפשים. סתם להסתובב ועל הדרך לנשנש משהו באזור השוק. להפתעתי בשעת צהריים קיצ’וקאי הייתה פתוחה. מסתבר שהם פתחו לראשונה לסרוויס צהריים באותו יום (ברגיל הם פתוחים בערבים החל מ-18:00). היה שפע של מקום יחסי, ודאי על הבר שם ישבתי. אם סלאס של אור גינסברג (זוכה עונה 2 של משחקי השף) היא מסעדת קונספט שהיום מציעה תפריטי טעימות יקרים של מנות פיוז’ן אסייתיות-יפניות-ים תיכוניות, קיצ’וקאי היא בר/מסעדה על בסיס אותו מנעד קולינרי אבל קליל, זמין ומשוחרר יותר. אפשר להגיע לא לארוחת קונספט מלאה אלא לסתם נשנוש (בעיקר דגים נאים אבל לא רק) ודרינק על הבר. קיצ’וקאי ביפנית זה ים תיכון. זה נכתב בשגיאת כתיב מכוונת וזה מוטיב חוזר גם בתפריט – שכולל שגיאות מכוונות ושימוש בפונטים שונים. העניין הוא להדגיש את ההפרעה – הפרעת הקשב והריכוז של השף.

את הכלים כך קראתי עיצב גינסברג בעצמו והם באופן מכוון לא מושלמים (עקומים, שבורים וכו’). לא יודע אם הכוונה לכלי ההגשה או לכלים שמקשטים את החלונות וצופים החוצה לרחוב.

תפריט האוכל. מנות קטנות ובינוניות. מוטיבים אסייתיים עם קריצות ים תיכוניות וגם דרום אמריקאיות. דגים נאים לרוב. גם מנות שונות שבאות בלחם כלשהו (ויתרתי. שעתיים לפני כן חיסלתי פיצה בשוק הכרמל. פוסט פיצות יגיע). התפריט כאמור מלא בשגיאות כתיב מכוונות ושימוש בפונטים שונים ומשונים. אני מניח שהרבה יחשבו שזה משעשע וחמוד אבל לטעמי יש כאן יתר התחכמות. זה נראה קצת ילדותי ומתאמץ מדי.
התחלתי עם קרפצ’יו דרגון – דג לבן (פלמידה – איכותית), סלסה של דרקונים, ליים, שמן סלרי, סאקורה, צ’ילי ירוק ועלים. 51 ש”ח. מנה יפה ומושקעת. הדג היה טרי וטעים מאד ונפרס לפרוסות בשרניות. שילוב הרטבים היה אמור על הנייר להיות פיקנטי ומפוצץ אבל היה דווקא די עדין, אולי עדין מדי. חסרה לי “הבעיטה” בטעמים. לא השתגעתי גם על השימוש בקיווי במנה. אני לא סגור מה היה בסלסה של הדרקונים אבל רק מהשם ציפיתי ל”אש ותימרות עשן”. הם לא הורגשו. סה”כ טעים ונעים אבל רציתי קצת יותר.
תפריט האלכוהול.
הזמנתי קוקטייל המכונה כאן ניקיי סאוור. גרסת הבית לפיסקו סאוור הפרואני שזה קוקטייל שאני מחבב. כאן יש פיסקו, חלבון, מחית חמצמצה של תפוח ירוק וקמוmיל (ה-m כאמור היא חלק משגיאות הכתיב המכוונות), אגבה ואורגנו. 43 ש”ח. קוקטייל חביב ולא יותר. צריך לחזק אותו גם באלכוהול וגם בטעמים. יותר פיסקו, יותר אגבה, אולי אלמנט מעושן כלשהו.
בלאק ממבה (2 יח’): טוויל בועות פריך, טרטר טונה קצוצה, ויניגרט ג’ינג’ר דבש וליים, איולי הבנרו ועלים. 62 ש”ח. ביחס לגודל ולכמות הדג כאן זה עסק לא זול. זו מנה שקצת קשה לאכול היות והטוויל השחור למרות שאינו גדול הוא לא מנה שאוכלים בביס אחד. מומלץ לאחוז את הטוויל, לשבור אותו מעט בעזרת היד ואז לתת ביסים. העסק מתפצח מאד וגם טעים מאד. יש כאן דג טוב מאד, טעמים נוכחים וחזקים ושילוב מרקמים מוצלח. הטוויל עצמו יכול להיות מעט יותר דקיק. בשביל נוחות האכילה אולי צריך לחשוב קונספטואלית להגיש כל טוויל לא כמעטפת אלא מחולק לשניים (כלומר 4 טווילים שטוחים) ועליהם תלולית הטונה ושאר הירקות. ואולי לא. מה אני מבין..
טאמאRי השף (1 יח’): עם דג משתנה, מה שבקריז של השף. 22 ש”ח. טמארי סושי זו צורת הגשה של מעין ניגירי סושי בצורת כדור שמדמה כדורי טמארי שזו אמנות יפנית עתיקה בה הכינו כדורי משחק משאריות בד המשי והחוטים של הקימונו. בטמארי השף במקרה הזה יש כדור אורז שמתובל בסויה, עליו דג לבן ועליו טונה אדומה. לא זוכר לגמרי מה כלל יתר התיבול. היה כמדומני משהו יוזואי, שומשום ואולי מעט פונזו. ההגשה מתחכמת למדי אבל הביצוע היה טוב מאד. דגים טובים מאד וטעמים מדויקים בלי חנופת יתר. ביס מוצלח בהחלט.
קינוח. מקטגוריית הקינוחין. הייתה לי התלבטות בין השניים בגלל הגלידות שתכלס נראו כמו האלמנטים המעניינים בשניהם: בומבלונה במילוי גלידת וניל מעושן או גלידת מאצ’ה (הוסבר לי שזו מעין לחמניית באן מתוק קליל במילוי הגלידה) או פונדנט חם של שוקולד מריר נמס ומיסו אדום עם גלידת חמאה חומה וקראמבל שומשום. אחרי שהתברר שאין היום גלידת חמאה חומה אבל אפשר לשלב במקומה את גלידת הוניל המעושן בפונדנט נגמרה ההתלבטות. שוקולד ווניל מעושן נשמע לי שילוב מצוין. כך היה. העלות – 42 ש”ח. הפונדנט עצמו היה עשוי נהדר עם מעטה מעט פריך ותווך מענג של שוקולד מריר מומס, חם ומפנק. אם היה מיסו אדום במסה הוא פחות הורגש. אפשר לחזק מעט את טעמיו. גלידת הוניל המעושן הייתה יציאה מצוינת. טעם ונילי מעושן מודגש אבל לא מוגזם, מוצלח ומדויק. אחלה קינוח. נהניתי מאד.
זו הייתה ארוחת נשנושים חביבה מאד ומוצלחת מכל הבחינות. קיצ’וקאי עושה רושם כמקום כיפי ובלייני, מעט מתחכם יתר על המידה, אבל כזה שגם מנסה לתת דגש על איכות חומרי הגלם והמנות ועל סמך רוב מה שאכלתי גם מצליח. נדרשים כמה שפצורים קטנים ופה ושם חיזוק טעמים, אבל הסה”כ חיובי. אני מניח שאשוב בהזדמנות בצהרי שישי מזדמנים לטעום מנות אחרות.

על הבר בפרא – שבת בערב:

פרא יושבת כאמור בחלל שהותירה מסעדת קפה נורדוי. העיצוב נותר די דומה אבל נדמה שהוא מעט מואר וקליל יותר.
הגעתי בלי הזמנה מראש באזור שעה 18:20 בשבת בערב אחרי שהייתי באזור. לא הייתה בעיית מקום באותה שעה. בהמשך המקום התמלא כמעט לגמרי, כולל המקומות בחוץ והבר. אני ישבתי כמובן בפנים על הבר. רוב הביקורות על פרא מהחודשים הראשונים לפתיחתה לפני כשנה הפגינו חיבה למקום ולאוכל מלבד שגיא כהן שכתב כך: “אין מלה אחרת: המסעדה הזאת היא מַכה יותר מאשר מסעדה, “פרא” היא מאותם מקומות שנראים כאילו הוקמו בחופזה כדי לעשות מכה”. אאוץ’. ספוילר – לא צודק האיש. בעיניי חוץ מעניין התמחור של חלק מהמנות ביחס לגודלן פרא דווקא מקום חביב ומוצלח.
תפריט האוכל כולל מנות קטנות ובינוניות ויש לצדו תפריט אלכוהול מושקע למדי. יש כאן מנות קבועות ויש לא מעט מנות משתנות לפי חומרי הגלם העונתיים. הקונספט מזכיר לא מעט ברי אוכל/מסעדות בתל אביב, חלקם הלא מבוטל הם מהשנתיים-שלוש האחרונות. כאלה שיש בהם אוכל עונתי שמבוסס על חומרי גלם איכותיים לצד מבחר יפה של אלכוהול. אלה מקומות שכשמנהלים אותם כמו שצריך ומי שנמצא במטבח הוא מוכשר הם אוטומטית חביבים עליי במיוחד (למשל 85/15, שחקי שחקי שהפכה לjus בו עוד לא הייתי, דוק/אייבי, ג’נגו, depi, שאראק, תרצה החדשה מבית OCD שאני מקווה לדגום בקרוב, בר 51, קאב קם. בקיצור – הבנתם). מה שכיף במקומות האלה שאפשר להזמין מגוון של נשנושים לצד 2-3 כוסות משקה וליהנות (בשאיפה) בלי צורך לשלם 170 או 180 ש”ח למנה עיקרית אחת שמתחילה לשעמם אחרי 4 ביסים. לא שהעסק במקומות האלה זול. רחוק מזה. אבל לפחות יש מגוון יפה ולרוב מעניין.
תפריט היין. התחלתי עם לבן יבש בשם פרא (נכתב PRA ומקורו בכלל בונטו איטליה). 42 ש”ח לכוס. האמת שביקשתי לטעום בגלל השם וכבר נשארתי לכוס שלמה. יין חביב בסה”כ.
מנה ראשונה: שרימפס אבוקדו. כך בתפריט. אין הרחבה. מינימליסטים כאן. 68 ש”ח. לטעמי תמחור מעט גבוה מדי. תנו עוד קצת שרימפס. יש כאן שרימפס חלוטים (טריים ואיכותיים אבל די קטנים. אני מעדיף את הבשרניים והשמנמנים יותר), קוביות אבוקדו, איולי/מטבל צ’ילי ביתי פיקנטי ושמן זית. מעין טייק אוף חביב לקוקטייל שרימפס. זה טעים, פרשי וקליל, אבל בלי wow פקטור שבעיניי אפשר להשיג בקלות ממנות שרימפס. למשל לנסות לנצל את הראשים והשריון ולייצר טעם שרימפסי מודגש יותר.
מנה שנייה: פלמידה כבושה, סלט שומר, ויניגרט הדרים. 68 ש”ח. גם כאן אין ניסיון להיות יצירתי ומתוחכם במיוחד. יש כאן שילוב מרכיבים קלאסי שעובד מצוין. דג טרי ואיכותי כמו פלמידה לא צריך הרבה. הכבישה של הדג הייתה קלילה. התיבול היה מדויק ומצוין. סלט השומר היה טעים מאד. מנת דג קטנה ומשובחת לימי ראשית הקיץ.
כוס יין שנייה. פורטוגלי אדום עוצמתי למדי. 51 ש”ח. קיבלתי גם refill קטן.
מנה שלישית. הפעם משהו בשרי. יש מוח בתפריט אז אני מזמין אותו. זו מנה שנמצאת בתפריט מימי פתיחת המסעדה. כרובית מטוגנת, מוח, רוקט, חמאת לימון. 82 ש”ח. שוב – תמחור גבוה ביחס לגודל המנה. עוד חתיכה או שתיים של כרובית/מוח היו לעניין. בביקורת במאקו של ביצה עלומה בדיוק לפני שנה המנה הזו בדיוק עלתה 62 ש”ח בלבד. אז ידוע שהשנה האחרונה הביאה עליית מחירים כוללת לא קטנה אבל 20 ש”ח של עליית מחיר על אותה מנה זה המון. המנה הייתה טובה וטעימה מאד אבל יש אבל. המוח שאמור להיות הכוכב קצת נחבא כאן אל הכלים. הוא מוטמע בתוך הכרובית והעסק המשותף עובר טיגון ששומר על המוח רך יחסית והכרובית מקבלת מעטה פריך במיוחד. הייתי משאיר 2-3 פיסות מוח בלי הכרובית ומטגן אותן באותה מעטפת בנפרד. רק כדי שיהיה עוד קצת מוח במנה והוא יזהר יותר. הרוטב החמאתי-לימוני והרוקט היו משובחים. מנה טובה שיכולה להיות מעולה.
ולקינוח. היות ורק נשנשתי עד כה ועל לחם ויתרתי (אפשר להיות נחמד ולתת פרוסה לניגוב הרטבים על חשבון הבית) נותר שפע יחסי של מקום לקינוח. הברמנית (טובה מאד, ידענית ומקצועית) אמרה שלפעם ראשונה אין התלבטות. רק הפנקייק. היא ציינה שפנקייק כזה אני לא מכין בבית. צדקה.
פנקייק, מייפל, תותים. 42 ש”ח. מדובר בפנקייק יפני תפוח, קליל ואוורירי במיוחד. כמו סופלה אוורירי. בצד מייפל ותותים. המייפל זה כמובן שילוב מתחייב אבל אולי אפשר לעשות אתו משהו אקסטרה שיהלום את הפנקייק המיוחד והמושקע. התותים סתמיים. הייתי מעדיף פירות יער כלשהם או פרי אחר. ואם בכל זאת תותים – לעשות משהו גם אתם חוץ מלפרוס אותם לחצי. אבל זו קטנוניות. הפנקייק עצמו הוא הכוכב והוא טוב מאד ומהנה מאד לאכילה. סה”כ קינוח מוצלח וכיפי.
זה היה ערב מוצלח בפרא. כמו שנכתב בערך בכל הביקורות על המקום, אין שום דבר פראי בפרא, אבל יש אוכל טוב לצד אלכוהול, שירות חביב וטוב ואווירה נעימה. סה”כ כיף. הכיף הזה, ודאי כשמגוונים כמוני עם כמה מנות ו-2 כוסות אלכוהול הוא ממש ממש לא זול אבל זה מה יש בתל אביב היום וכנראה שזה לא ישתפר בקרוב. כמו לקיצ’וקאי כך גם לפרא סביר שאחזור לטעום מנות אחרות.
קיצ’וקאי היפואית המופרעת והמתחכמת. פרא התל אביבית הלא ממש פראית והגולמית. שני מקומות חביבים ומוצלחים שממשיכים טרנד של מקומות קטנים ואיכותיים ששמים דגש על אוכל טוב, חומרי גלם טובים ואלכוהול טוב. מה רע? רק השורה התחתונה של המחיר כנראה..

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מוזמנים לשתף:

האלבום המלא: