מעבּד מזוֹן

(אוֹ אבנר מבקר)

חיפוש

הטרנד הקולינרי הלוהט – ברי יין בתל אביב-יפו

ג'וס, פליקס, הגפן - חצר יין מקומי, וינונה פוראבר, תרצה. ברי יין נפתחו בשנה האחרונה בלי סוף בתל אביב. אז שיהיה לחיים, Cheers, Prost, Saluti, Felicidades, Salud, à votre santé וכו'.

בתפריט:

ברי יין נפתחו בשנה האחרונה בלי סוף בתל אביב. זה אולי הטרנד הקולינרי הבולט של השנה. ברי יין הם כמובן לא עניין חדש אבל בחודשים האחרונים יש מגמה בולטת של פתיחת מקומות שזה הייעוד שלהם. כנראה שמסעדנים חושבים שזה פופולרי ורווחי. יש ברי יין שכל העניין שלהם זה יין והם יותר על תקן של חנויות יין שפותחות אופציה לשבת ולטעום (בוסר, דון ג’וזפה, ג’יאקונדה), יש ברי יין שהם מעין מעדניות שלצד כוס היין אפשר לנשנש פלטת נקנקיקים או גבינות ויש ברי יין שהם גם ברי אוכל לכל דבר ועניין. כאלה עם מטבח אופרטיבי, תפריט אוכל של ממש ולעתים אפילו שף שעומד מאחוריהם. בחודש יולי עשיתי מסע דילוגים בין כמה מהמקומות מהסוג השלישי – אלה שגם משקיעים באוכל, מחזיקים מטבח של ממש, ולא רק מסתפקים בסכין לחיתוך גבינות, פירות/ירקות או נקניקים, חלקם מדוברים יותר וחלקם פחות.

לפי סדר כרונולוגי אני מתחיל בג’וס, ממשיך בפליקס בר יין, גפן – חצר יין מקומית, וינונה פוראבר ומסיים בתרצה. כולם מקומות שנפתחו בשנה וקצת האחרונה (הוותיקים ביניהם, הגפן ופליקס נפתחו ביוני-יולי 2021). על ג’נגו בר יין של השילה כבר הרחבתי ובסיבוב הזה הוא לא זכה שאדגום אותו. ויתרתי גם על מקומות וותיקים יותר כמו פר דרייר או ג’ונו. אומר מראש – ביין אני לא מתיימר להיות מומחה גדול. אני יודע מה אני אוהב ובזה אני מתמקד, אני משתדל לתת כבוד לבחירת יינות בוטיק ישראלים, ובקיץ לרוב אני אשתה יינות צוננים אז אדומים עם כל הצער – פחות ידווחו כאן.

ג’וס (Jus bar à vin) – בר היין שמחליף את שחקי שחקי:

ג’וס נפתח בתחילת 2022. המיקום – טשרניחובסקי 4, הבעלים – שמעון משל, השף – אדר לוטן (*). הכל זהה למסעדת שחקי שחקי המאד מאד מוצלחת בעיניי תחת השף הצעיר שישבה שם קודם, רק הקונספט השתנה. ממסעדה או בר מסעדה שהציעה מנות אוכל יצירתיות ומשתנות היא הפכה לבר יין עם תפריט הכולל 400 מותגי יין מהארץ ומהעולם, ותפריט אוכל לא גדול של מנות קטנות ובינוניות קצת יותר פשוטות מאלה של שחקי שחקי. גם על היין אחראי לוטן (שעבד בעבר בפריז), כך קראתי. ישבתי בג’וס ב-6 ביולי. שעה 18:30. על הבר.
בשעה שביליתי על הבר בפנים הייתי לבד. לגמרי לבד. זוג אחד נכנס, בחן את התפריט ויצא. עוד 4 חבר’ה מבוגרים רצו דווקא בירה שאין בהיצע. נכון שהמקום נמצא ברחוב די שקט ולא הומה, אבל הם חייבים למצוא דרכים להביא מבקרים גם בשעות הפתיחה. נגיד happy hour עם אחוז הנחה מסוים בין 18:00 ל-20:00. יכול להיות שסביב 20:30 או 21:00 המקום מפוצץ אבל אם פותחים מוקדם אז למה לא למלא, לפחות חלקית? בסופו של דבר ברי יין כאלה הם מקומות שצריכים תחלופת שולחנות. יושבים לכוס יין או שתיים לצד מנה כזו או אחרת וממשיכים הלאה. טוב, אני מניח שמשל הבעלים יודע את העבודה. הוא מספיק מנוסה (הפיקוק והמיני בר – בר היין שלצדו – שייכים לו גם).

לא צילמתי את תפריט הבקבוקים אלא רק את תפריט היינות בכוס. בעיניי ההיצע בכוס לא מספק. בר יין שמציע מאות בקבוקים יכול וצריך להציע יותר אופציות בכוס. לא צילמתי (כשל רציני שלי) אבל שתיתי את מלכת הלבבות הלבן של יעקב אוריה. 54 ש”ח.

תפריט האוכל. מכיל כאמור מנות קטנות ובינוניות. תפריט אוכל מקומי ועונתי שמשתנה תדיר, בדומה לשחקי שחקי.
באופן מפתיע ויתרתי על מנת פתיחה ימית והזמנתי מנת עגבניות. עגבניות, מי עגבניות, נקטרינות, שמן צ’ילי לא מסונן. 32 ש”ח. מעין הכלאה של סלט ומרק. כאילו עצרו את הגספצ’ו לפני הטחינה. הייתי מגיש אותו אפילו צונן יותר מאיך שהוא הוגש. זה היה עגבנייתי, חריף, מרענן וטעים. לא משהו שלא הייתי יכול להכין לבד בבית עם עגבניות טובות ואיכותיות.

ברוסקטה פטה כבד ואגס מזוגג. 38 ש”ח. אין טענות חוץ מההגשה האפרפרה משהו. חייבים צלחת בצבע אחר ואולי לארגן משהו אדום או ירוק שיפיח צבע במנה. הפטה היה מעולה. הלחם הקלוי מצוין. קונפיטורת האגס טעימה מאד. ביצוע ללא דופי. אבל – מנה בסה”כ שגרתית. דיוק וחומרי גלם טובים זה כמובן חשוב ולאדר לוטן יש את שניהם, אבל גם אם הוא פישט מעט את התפריט בהשוואה לשחקי שחקי הייתי רוצה טוויסט קטן בעלילה – גם במנה שגרתית כמו ברוסקטה עם פטה כבד.

היה מקום לנשנוש נוסף. אז טרטר. טרטר שפיץ שייטל, קומבו מוחמצת, חלמון ושמן קוג’י. 65 ש”ח. טרטר עם טוויסט אסייאתי שכבר פגשתי פה ושם. גם זו מנה שאפשר לפגוש גרסה שלה בכל מסעדה או בר אוכל שני בעיר (או בעולם). הביצוע טוב. העסק מתובל היטב וטעים אבל שום דבר מרגש לא קורה כאן. גם כאן חיפשתי טוויסט בעלילה. של טעם או של מרקם. הקומבו ושמן הקוג’י בקציפת החלמון היו אמורים לספק אומאמי אבל לא היו מספיק דומיננטיים.

לבד על הבר. השף יושב וכותב. אולי את תפריט המחר. לא שאלתי…

זו הייתה גיחה חביבה לג’וס. האוכל היה טעים. השירות (כלקוח יחיד) היה נחמד. אבל אם בשחקי שחקי התלהבתי מאד מהאוכל, שגם אם שמר על פשטות, היה מדויק וטעים להפליא, והיה בו טוויסט שיצר עניין, בג’וס המנות שאני ניסיתי היו פחות מעניינות ומלהיבות. בשחקי שחקי, בכל פעם שיצאתי ממנה חשבתי על הפעם הבאה שאגיע (לא עשיתי את זה מספיק) כדי לבדוק מנות חדשות. בג’וס בביקור הזה זה לא קרה. לתחושתי המעבר לבר יין שמגיש מנות יחסית פשוטות לא עשה טוב לשחקי שחקי aka ג’וס ולא עוזר לאדר לוטן השף הבאמת מוכשר להפגין את מלוא כישוריו. אני מרגיש שהוא נעצר במקום ופחות מתאפשר לו לממש את הפוטנציאל, לחדש ולהפתיע.
(*) באוגוסט נתקלתי באזכור העובדה שאדר לוטן עזב את jus. פוסט קצר באינסטגרם שלו אישש את העניין. אכן כך. אני מקווה בשבילו שהוא ימצא במהרה בית חדש וראוי לכישרון שלו.
כעבור 3 ימים. יום שבת בערב. 9 ביולי. קצת אחרי 18:30.

פליקס בר יין (Felix Wine Bar) – בר היין מבית הבלבוי:

פליקס, בר היין של קבוצת הבל-בוי (אריאל לייזגולד, אבירן אבידן), נפתח לפני שנה בלוקיישן בו ישבה מסעדת הוטל דה-ויל, אף היא באותה בעלות, בדיזינגוף פינת ז’בוטינסקי. פינה אסטרטגית והומה. הוטל דה-ויל הייתה מסעדת ביסטרו מעט כבדה ו”רצינית” ופליקס הוא בר יין וביסטרו קליל ושכונתי. למעשה במקרה לגמרי הם חגגו יומולדת שנה יום לפני ביקורי. יש כאן האפי האוור משמח בכל יום בשעות 18:00-19:30, כולל שבתות, של 30% הנחה על תפריט האוכל והמשקאות. הלוואי שזה יהיה הנוהג בכל המקומות. אני מאד אוהב אוהב לשבת במקומות שכאלה בשעות האלה, כשעדיין לא מפוצץ. זה גם מתאים לגילי המתקדם וגם יש פחות לחץ על המטבח ועל נותני השירות, מה שהופך את העסק לנינוח ונעים יותר. ברור שלא כיף לשבת לגמרי לבד כמו בג’וס שתוארה לעיל, אבל די מיציתי מקומות מפוצצים והומי אדום ושירות תזזיתי. לכן אם היה האפי האוור שכזה בכל המקומות שאני פוקד הייתי איש מעט יותר עשיר. ניחא.
תפריט היין נע בין קלאסי למודרני ובין ישראל לשאר העולם, עם דגש צפוי על איטליה, צרפת וספרד. כל סוג נחלק למספר קטגוריות בהתאם לאופי היין, למשל “מרענן ופירותי” ו”מינרלי ומורכב” בלבנים ו”מתובל ואדמתי” ו”קלאסי ועוצמתי” באדומים. יש מקרא מסודר. התפריט רחב למדי. הצילום הוא רק של הלבנים והכתומים מהם בחרתי את כוסותיי.
היין שהתחלתי איתו: כתום – קובל, סיבי פינו (Kobal, Sivi Pinot, Slovenia), סטירייה. יין סלובני. כמדומני זו פעם ראשונה שלי עם יין תוצרת סלובניה. 55 ש”ח לכוס. יבש, פירותי מעט אבל עם מרירות מסוימת.

למעט הצבעים בחוץ של הסככות (צהוב שולט) העיצוב בפנים נותר כמעט זהה להוטל דה-ויל.

למי שלא בא יין יש גם אלכוהול אחר ו-4 קוקטיילים קלאסיים – בכל זאת מדובר בקבוצת בעלות שמתמחה בקוקטיילים. על תפריט האוכל חתומה השפית צילה סיפרו (לשעבר בר א וין), כך דווח בכתבת יח”צ שפורסמה עם פתיחת המקום. אין לי מושג אם היא עדיין שם ומי אחראי בפועל על המטבח.
מנה ראשונה. סשימי דג לבן (כמדומני מוסר ים), קרם פרש ג’ינג’ר, שמן שומשום, שומשום קלוי, צ’ילי ירוק, כוסברה, קוויאר סלמון. 58 ש”ח. סשימי חביב, פרשי ומתובל טוב. דג שהרגיש טרי ואיכותי. אין טענות. פשוט וטעים.

מנה שנייה. הגעתי לארוחת ערב קלילה אז המשכתי עם מנה קלילה. ברוסקטה שרימפס קונפי: איולי טרגון לימוני, כוסברה, עשבי תיבול, שמן צ’ילי, בצל ירוק, בצל סגול מוחמץ. 58 ש”ח. אם המנה הראשונה הייתה סטנדרטית שכל טבח צעיר יכול להתקין, כאן כבר היו מרכיבים שונים שדורשים אצבע מתבלת טובה. כך היה. היה לי טעים. מתחת להר העלים (הטריים והרעננים יש לציין) הייתה ברוסקטה טובה עם שרימפס קונפי טוב וטעים (קצוץ קטן) ואיולי טוב ומדויק. ברוסקטה אידיאלית לימי הקיץ הלוהטים. רעננה ואיכותית.

30% הנחה מזכה גם בכוס יין שנייה. מהמינרליים: זימה (נכתב Zyme), משחור ללבן, מחבל ונטו בצפון איטליה (ונציה היא בירתו). 52 ש”ח. בלנד של זנים מקומיים. יין מינרלי ועשיר.

ב-50 הדקות פלוס מינוס שישבתי בפליקס התרשמתי לטובה. המקום, בשעה די מוקדמת בשבת, היה בתפוסה די יפה (הבר עצמו בו אני ישבתי היה לרשותי סולו). השירות היה טוב (כאמור לא חוכמה כשאתה יושב סולו על הבר). האוכל היה מפתיע לטובה (כי הגעתי בלי שום ציפיות או ידע מוקדם על איכותו) והיין היה מוצלח. תכלס לא צריך יותר. ואחרי 30% הנחה כל העסק היה משמח כמובן הרבה יותר.
ובחלוף 6 ימים. יום שישי noon time.

הגפן – חצר יין מקומי – חצר יינות ישראליים בשוק הפשפשים:

חצר יין שנפתחה בשוק הפשפשים ברח’ נועם הדי צדדי ביוני 2021. מי שלא מכיר סביר להניח שעלול לפסוח עליו, כי אין שלט כניסה בולט. זה מקום שאני מניח שאנשי/חובבי יין מכירים היטב גם בזכות שתי יזמיותיו – שירה גרנות ולי הופמן-אגיב, שתיהן נשות יין עתירות ניסיון (שתיהן גם מעבירות סדנאות יין תחת השם פיות היין – Wine fairy experience). השתיים ליוו את ההקמה והן נמצאות במקום פעמיים בשבוע כדי להדריך ולייעץ (כך נכתב). תפריט היין שהן בנו בנוי כל כולו מיינות ישראליים. ויש הרבה מאד מהם. הוא מקוטלג על פי vibe: יינות מרימים, יינות אלגנטיים, יינות דרמטיים, יינות מרשימים ו”פאנקי מאדה פאקה – יינות שיוצאים מהשבלונה”. ביליתי כמה וכמה דקות בקריאת תפריט היינות ותיאורי היין שבו. הושקעו שם מחשבה ויצירתיות. יש גם אוכל שלפי כתבות (מיוני 2021) אחראי עליו שף בשם דור דטנר והשף בפועל הוא בחור בשם איתי רון.

בימי שישי ושבת המקום פתוח גם בצהריים ואני הגעתי בלי תכנון מוקדם, ישבתי על הבר בחצר היפואית היפה, המוצלת, הנעימה והמגניבה, ושתיתי ואכלתי על הדרך.

כאן מתחילים תפריטי היין. כאמור כולם כחול-לבן. המון אופציות. חלקם יקבים ששמעתי את שמם לראשונה. אני בעד כמובן. מנעד המחירים כולל כוסות יחסית זולות (פחות מ-40) עד כוסות יקרות מאד (נדמה לי שהכי יקרות הן ב-89 ש”ח).

הברמנית והברמן שלמיטב זכרוני לא ציינו את שמם היו חמודים וידענים וזכיתי לפינוקים של refill ולטעימה על הדרך של יין כזה או אחר שנמזג לאחרים.

היינות ששתיתי היו לבנט של וורטמן מקטגוריית האלגנטיים (מלטפים ורכים שיעשו לנו ערב נעים). 59 ש”ח. זה היין בצילום. המשכתי עם לבן של להט שהוא באמת יין מצוין עם מחיר מעט פחות מצוין של 64 ש”ח. לפחות פינקו אותי בשתי הכוסות ב-refill נדיב (זה אחד היתרונות – לפחות בפוטנציה – של לשבת על הבר ולקשקש עם הברמנים). קיבלתי גם טעימה מאחד מהיינות של יעקב אוריה, כמדומני זה היה עזר כנגדה ה”דרמטי”.

גם אכלתי. תפריט האוכל של אותו יום. אוכל מקומי, עונתי, משתנה תדיר. תפריט קצר ולעניין. אבל יש כאן קצת יותר מסתם מוצרי מעדנייה. יש כאן מטבח של ממש.

זו הייתה מנת אינטיאס. פרוסות דג נא – פרוסות דג ים, עם שמן זית מתובל בעשבים ריחניים באבן יוגורט מחברון. 54 ש”ח. אחלה קרודו. דג טרי ואיכותי. תיבול מדויק. פשוט ולעניין.

וזו כבר מנה שדורשת קצת יותר מיומנות. ארטישוק ירושלמי צלוי, קרם שום, גבינת המכבים, ציר ירקות מצומצם. 44 ש”ח. היות ולא באתי עם ציפיות גדולות באשר לאוכל זו הייתה הפתעה גדולה לטובה. מנת ירק יוצאת מן הכלל. הארטישוק היה צלוי נהדר, רך ומלא טעם. הקרם והגבינה (צאן) השתלבו מעולה. והשוס – ציר הירקות המצומצם שהיה פשוט מענג. עשיר ומלא טעם. הרגיש ממש כמו ציר בשרי טוב. לא יודע מה היה בו אבל סחתיין לשף. זו מנת ירק שלא הייתה מביישת לדעתי את אסף דוקטור בדוק/אייבי או את ענר בן רפאל באלטער. שאפו גדול.

גם קינוח נאכל. הנטייה שלי אמרה לבחור את טארט הדבש שהיה נראה מעניין יותר מקראמבל המשמש (בשניהם יש גם קרם פרש בצד). הברמנית אמרה – קראמבל קל. 32 ש”ח עלותו. זרמתי. היה מוצלח בהחלט. קינוח מכוער למדי, פשוט למדי אבל טעים ומוצלח מאד. מתיקות מעודנת, נוכחות טובה של המשמש, קצת רוך, קצת קראנץ’. קרם הפרש בצד לא היה מומתק כלל ותרם את חלקלקותו המעודנת. נהניתי.

הגפן הפתיעה אותי לטובה. היה לי כיף. אחלה מקום. אחלה חצר. שפע של יינות ישראלים שלחובבי הז’אנר הפטריוטים יהיו חגיגה ואוכל שלפחות על סמך 3 המנות שאני אכלתי הוא בהחלט איכותי ביותר. מי שחובב יין ורוצה להצטנן בחצר יפואית חביבה ויפה שיחפש אותם.
אני ממשיך במסע. חלפו עברו 4 ימים. 19 ביולי. שעת ערב מוקדמת אחרי העבודה. הלכתי לנצל שוברי קנייה בגן העיר באבן גבירול ומשם שמתי פעמיי לבדוק אם יש מקום על הבר בוינונה פוראבר, בר היין הקולינרי המדובר החדש למדי של אביתר מלכה, מנצח העונה האחרונה של משחקי השף (מנצח מוצדק מאד בעיניי). היה מקום.

וינונה פוראבר (Winona Forever) – בר היין והאוכל של אביתר מלכה ושותפיו:

בר יין ואוכל חדש שנפתח בסוף יוני שיש לו את כל המרכיבים להיות סיפור הצלחה. קונספט טרנדי – aka בר יין. שף זוכה ריאליטי אבל מהזן האיכותי – אביתר מלכה (משחקי השף עם כל המסחור והדרמה היא תוכנית שנותנת במה לטבחים ושפים באמת מוכשרים ומנוסים ולא סתם בשלנים ביתיים שיודעים להכין מז’וז’ין או חריימה). בעלים מנוסים (נדב נאמן, יונתן גרינברג ורני עפר מדנים, דה סטריטס וג’ין קלאב סופרים). לוקיישן הומה – פינת הרחובות קינג ג’ורג’ ושלמה המלך. hell, אם הם יצליחו לקצר קצת את התור בהקוסם מעבר לכביש הם כבר יהיו מפוצצים. בקיצור – היה ברור לי שבמדגם ברי היין אעבור גם אצלם. הגעתי קצת אחרי הפתיחה ב-18:35 ועדיין לא היה מסודר בפנים. אחרי דקות ספורות סידרו והתיישבתי. בחוץ היה שפע של מקום אבל בחוץ חם והביל ולחבר’ה עדיין אין מזגנים חיצוניים ניידים לצינון האווירה. אין לי מושג למה אבל כמעט כל הסועדים שהגיעו ישבו בחוץ ונטפו. יש לציין שהתפוסה גם בשעת ערב די מוקדמת הייתה יפה מאד. אני ישבתי על הבר הקטן בפנים – מול המטבח. גם שם בהחלט לא היה קריר כי גם החלל הפנימי של הבר הלא גדול פתוח מ-2 עבריו והמזגנים בעיקר עושים רוח וצלצולים אבל לא ממש מקררים. לא נורא – עדיין היה נעים יותר בפנים מאשר בחוץ.
תפריט היין. מי שאחראי עליו כך קראתי הוא בחור בשם אלעד שוהם שהיה מנהל תחום המשקאות בקבוצת R2M בעברו. יש כאן מגוון די מעניין של יינות ממיקומים שונים על הגלובוס. התפריט המצולם מכיל רק את היינות בכוס. התחלתי עם כוס אסירטיקו ליראראקיס מכרתים ב-48 ש”ח. זן מקומי מינרלי. לא צילמתי.
אין הרבה מקומות על הבר שיושב ממש על המטבח של הפס הקר ומציץ למטבח הפס החם שמאחוריו.
תפריט האוכל של אביתר מלכה. לטעמי אחד ממתמודדי הריאליטי היותר מרשימים שהיו בעונות השונות של משחקי השף. היה נראה שיש לו אמירה חדה וברורה ואהבתי את הטיפול שלו בחומרי גלם מקומיים ובירקות. בהחלט הסתקרנתי לבדוק את התפריט שהוא מציע בוינונה פוראבר. בגדול – תפריט מנות קטנות או מקסימום בינוניות עם חומרי גלם איכותיים, עונתיים וברובם מקומיים. תפריט שמנסה לשמור על פשטות ומינימליזם יחסיים. את היצירתיות והתחכום שומר מלכה כנראה למקום אחר.

התחלתי עם ברוסקטה של דג מעושן (פורל) במחטי אורנים, קרם פרש ובצל ירוק. גם בייבי לפת אחת (למה רק אחת?) הופיעה. 41 ש”ח. פשוט, איכותי וטעים. עישון די עדין אבל נוכח של הדג. לחם טוב מאד וטעמים מצוינים.

זה כתום גאורגי. נדמה לי שכמו היין הסלובני ששתיתי בפליקס, זו פעם ראשונה שלי עם יין גאורגי. כתום טבעי בשם קאציטלי פזנטס טירז. ככתוב: זן מקומי ילידי, השרייה על הקליפות, בחרס, מנגו מיובש במי מלח. לא זוכר שטעמתי יין כזה גם בטעמים האדמתיים, המרירים מעט והלא סטנדרטיים שלו. אפשר להגדירו קודם כל כמעניין. אבל בסה”כ הוא היה חביב עליי. זה ודאי לא יין לחובבי זנים קלילים ופירותיים.

המשכתי עם אנילוטי דלעות שרופות בחמאת מרווה ופלפל שחור עם שברי עוגיות אמרטי. 67 ש”ח. מנה לא גדולה אבל זו פסטה מושקעת שעשויה כמובן במקום. הגבינה כמדומני היא של עפאים. ביצוע טוב מאד. מידת עשייה טובה של הפסטה. מילוי טעים מאד. רוטב מוצלח. מה שחסר כאן בעיניי כדי להפוך אותה למנת פסטה לפנתאון – אולי קצת טעם מעושן בולט יותר ואולי להשתמש בחמאה חומה שתוסיף אגוזיות שלטעמי משתלבת נפלא עם דלעת.

מבט לקוסם מעבר לכביש. היה שם מפוצץ כרגיל. קוסם.

הטבח של הפס הקר שלא שאלתי את שמו (היה נראה צעיר מאד אבל נראה שהוא מבין עניין ושולט מעולה בחומר) צ’יפר אותי בטעימה של סשימי ילו פין (טונה אדומה) ואגווצ’ילה דובדבנים. פקוס קצוץ בצד. אחלה ביס. מנה שלמה עם כמה נתחים עלתה 69 ש”ח. אני קיבלתי צ’ופר חביב. כמו שכתבתי – לפעמים משתלם לשבת על הבר.

שף מנוסה מסביר לטבח צעיר. זה לפחות מה שנראה בתמונה..

קינוח. היה היצע של שלושה. התלבטתי בין הפנקוטה תירס לבין טארטלט הלימון. הפנקוטה נבחרה. 42 ש”ח. התירסים המתוקים במיוחד שמשווקים היום בכל מקום דורשים להפוך אותם לקינוח. כך נעשה בדוק. כך גם כאן. יופי של קינוח. פנקוטה מצוינת במרקם חלק ומפתה עם טעם תירסי מתקתק (בדיוק במידה), קראמבל תירס (מוצלח מאד) ורוטב טופי שגם הוא היה מתוק בדיוק במידה. נהניתי.

נהניתי בוינונה פוראבר, חוץ מהחום. האוכל איכותי ומוצלח. החבר’ה היו נחמדים. מהמנות שטעמתי ברור שאביתר מלכה הוא שף מוכשר שיודע את העבודה. אני לא יודע כמה הוא מממש את הפוטנציאל שלו בוינונה פוראבר (ראו מקרה אדר לוטן בג’וס) אבל הוא עושה עבודה טובה. אני מעריך שהוא עבר בכמה מקומות דומים בעיר וקיבל השראה (תכלס כולם עושים את זה. לפחות את דוק/אייבי לתחושתי הוא בדק – עם האגווצ’ילה בסשימי וקינוח התירס). אני מניח שאם אעבור לידם ואחוש רעב אחזור לטעום עוד מוינונה.
ולהשלמת חודש היין הייתי חייב לסיים עם בר היין המדובר של השף הכי מדובר – תרצה של רז רהב. אין ברירה אחרת. זה היה יום ב’, 25 ביולי.

תרצה (Tirza) – בר היין החדש של רז רהב, האחות הקז’ואלית החדשה של OCD:

תרצה, בר היין של רז רהב ושות’ מוגדרת כאחות הפרועה והשובבה של OCD עם אווירה קז’ואלית, תפריט פתוח ומחירים נגישים. המקום נפתח עם לא מעט כתבות וביקורות באפריל 2022 (כצפוי למיזם שקשור למסעדה המדורגת במקום ה-3 בדירוג ה-50 Best של סן פלגרינו במזה”ת וצפון אפריקה). הלוקיישן – מחייב איכות – ברחוב החלוצים 3 בו שכנה בעבר המסעדונת המשובחת והזכורה מאד לטובה שענתה לשם החלוצים 3 (יש מעט מסעדות שאני מתגעגע אליהם. זו אחת מהן). השם הוא דווקא על שם הרחוב בו שוכנת OCD במתחם נגה בפאתי יפו.
בין השעות 17:00-18:00 אפשר להזמין מקום ואח”כ הישיבה היא על בסיס מקום פנוי. פעמיים, בשבועות קודמים, עברתי אקראית וניסיתי לבדוק אם יש מקום באזור 18:15 או 18:30 ולא היה צ’אנס. רק להירשם ברשימת המתנה ולהמתין לפחות 30 דקות. הפעם היה לי חלון בין פגישות אז הזמנתי מבעוד מועד מקום לשעה 17:30 בתכנון לשבת שם שעה וקצת, לשתות כוס או שתיים ולטעום מנה או שתיים. או שלוש. או ארבע.
השער לספרון תפריט היין. יש הרבה לייבלים במנעד מחירים מיחסית סביר/נמוך לגבוה. מגוון גדול של יינות. על תפריט היין אחראי הסומלייה אביב חג’ג’ והוא כולל מעל ל-200 לייבלים שונים של יינות מרחבי הגלובוס, לפחות 40 מהם מוצעים גם בכוס. כמו בגפן חצר יין העברתי כמה דקות בבחינת היינות. בניגוד למסעדות או ברי יין מסוימים שמנסים לעשות קופה מראש ומנגישים כוסות יין החל מ-50 ש”ח וצפונה בתרצה אפשר למצוא כוסות במחירים יחסית נמוכים כמו הכוס הראשונה ששתיתי.

הכוס הראשונה שבחרתי בהמלצתו של אביב היא מוסקדה צרפתי (Muscadet). המחיר – 34 ש”ח. גם אם זה לא היין הכי יקר בעולם עדיין 34 ש”ח זה מחיר סביר ביותר. מדובר ביין מינרלי אבל יחסית קליל ורענן. המים המינרליים שמציצים הם על חשבון הבית בכל ארוחה כאן.

תפריט האוכל. בפנקס רשימות. בכתב יד. יש מנות קבועות ויש מנות (או הרכבי מנות) שמשתנות מדי יום בהתאם לחומרי הגלם. תפריט מאד מהודק. אני מניח שזוג רעב יכול לחסל כמעט את כל התפריט.

אחר צהריים לוהטים חייבו לצד היין המרענן גם מנת פתיחה מרעננת. דג נא, עגבניות, פטל. 57 ש”ח. הדג – לבט. אח קטן של מוסר ים. לפי גוגל יש לדג שם נוסף – יבלן האדווה. מי שאחראי לשם העברי הזה כנראה לא אוהב דגים. מעורר תיאבון זה לא. המנה לעומת זאת כן. מצוינת. יש כאן עגבניות תמר צהובות מלאות טעם, דג מעולה טרי שבטריים, פטל טרי טעים ביותר (יש לחבר’ה ספקים טובים זה ברור). הויניגרט – חמצמץ-פיקנטי – מדויק לחלוטין ומרענן. אחלה קרודו. מנת פתיחה מושלמת ליום קיץ תל אביבי.

צילומי מדפי כוסות היין.

You can’t Shit With Us זה הכיתוב בתמונה הקטנה שבשירותים. אותי זה שעשע.

מקום לא גדול אבל מלא כמעט לחלוטין גם בשעה 17:50, שעת הצילום.

מתחת ללחמים הללו ישבתי. תוצרת מאפיית “אפוי” ששייכת ל-OCD.

המנה השנייה שבחרתי: ברוסקטה, שומן בקר, תמרים. 29 ש”ח. לכאורה מנה מינימליסטית ופשוטה אבל היא לא פחות מגאונית. אין לי מושג איך רהב השיג את שילוב הטעמים הזה. שומן הבקר נכבש בתבלינים ומלח, מקבל איזושהי מכת חום ושילובו עם התמרים היה מושלם. חלקו מעט קראנצ’י וחלקו נמס בפה. מתיקות מעודנת נפלאה. מין ריבת שומן בקר-תאנים מופלאה. ברוסקטה מהאגדות.

זו כוס היין השנייה ששתיתי: יין ספרדי מזנים מקומיים מגליסיה בצפון מערב ספרד (ליתר דיוק מעיירה בשם ולדאורה או בספרדית Valdeorras) – Louro Godello של יקב בשם Rafael Palacios. יין מעולה בעיניי. עשיר, מינרלי, מורכב. 54 ש”ח עלתה הכוס.

מנה שלישית: קרפלך לחם אבוד, קוויאר. 56 ש”ח. שני כיסונים ממולאים בשאריות הלחם של “אפוי” מאתמול עם קוויאר ישראלי מהדן, שמשכשכים ברוטב חמאה לבנה עם שמיר. מנה מצוינת. כיסונים עשויים כהלכה, רוטב חמאתי-עשיר עם נטייה קלה לחמצמצות מוצלחת שהשתלב נהדר. ברור שקיבלתי (בלי שהייתי צריך לבקש) פרוסת לחם לניגוב השאריות. מקצוענים.

קינוח. היו שניים בלבד. אחרי שאלה שלי שלשמחתי נענתה בשלילה – האם האגסים ביין בפודינג האורז מכילים קינמון שטני, בחרתי בפודינג אורז, אגסים ביין. 45 ש”ח. זו הייתה בחירה מוצלחת ביותר. קינוח מעולה. פודינג רך ולא מתוק מדי. אגסים מבושלים ולא מתוקים מדי. קראנץ’ נהדר של אגוזים ומעין קרם טופי קרמל מלוח שליווה את העסק. נהניתי מכל ביס.

זה מה ששילמתי בתרצה. שולחן 101. 275 ש”ח בלי שירות. לא צריכים כאן שירות. זה המוטו. החבר’ה מקבלים שכר ראוי והשירות לא נדרש. 3 מנות. קינוח אחד. 2 כוסות יין. שירות מצוין, מסביר פנים וידען. כמו ש-OCD צועדת צעד או שניים קדימה לפני יתר המסעדות בישראל היום, נדמה לי שגם תרצה לוקחת את עניין ברי היין צעד אחד קדימה. קצת יותר מתוחכם, קצת יותר מושקע, קצת יותר חושב ומעמיק. אין לי ספק שאחזור לתרצה בהקדם האפשרי.
אז זה היה חודש יולי שהוקדש (בין היתר) למסע דילוגים קצר בין כמה ברי היין (היין והאוכל) שממלאים את העיר. תכלס בכולם נהניתי, גם אם היו לי הסתייגויות פה ושם. המסקנות? יין זה תמיד כיף. בטח כזה שהוא צונן היטב כמתבקש ביולי. יין זה גם עסק יקר (לצרכן הישראלי) ומשתלם (למסעדן). אוכל איכותי שמתלווה ליין הוא כמובן בונוס עצום. בעניין האוכל – כנראה שאחת מהמנות המתחייבות תהיה ברוסקטה כלשהי. מנה מתחייבת אחרת תכלול דג נא כזה או אחר. וברי יין כמו אלה שאני דגמתי למעלה הם מקומות מהנים וכיפיים לבילוי קז’ואלי. אני חילוני גמור ואפיקורס מוחלט אבל באיזשהו ספר כתוב “יין ישמח לבב אנוש” וגם “אין טוב לאדם תחת השמש כי אם לאכול ולשתות ולשמוח”. תכלס – צודקים לגמרי.
אז שיהיה לחיים, Cheers, Prost, Saluti, Felicidades, Salud, à votre santé וכו’.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מוזמנים לשתף:

האלבום המלא: