מעבּד מזוֹן

(אוֹ אבנר מבקר)

חיפוש

אנדלוסיה – חלק ד’ ואחרון בהחלט

אנדלוסיה. 2 באפריל - 9 באפריל. מבחר ארוחות צהריים בערים, עיירות וכפרים שונים ברחבי אנדלוסיה.

בתפריט:

אנדלוסיה. 2 באפריל – 9 באפריל. מבחר ארוחות צהריים ממקומות שונים ברחבי החבל.

חלק רביעי ואחרון ל-10 הימים גדושי הפעילות, הקילומטרים, הערים, העיירות והכפרים, הטבע והנופים. והאוכל. והאלכוהול. החלק הזה יוקדש לשאריות צהריים ממקומות שונים על הדרך, בימים שיצאנו מערי הלינה שלנו, סביליה, רונדה וגרנדה. אני מתחיל ב-2 באפריל, יום שנסענו בו מסביליה לקדיז, ומסיים ב-9 באפריל, היום בו חזרנו מגרנדה לאזור מדריד לטיסת החזור של יום המחרת. למעט מסעדה אחת בקדיז לה שיריינו מקום יום לפני כן, שאר המסעדות נדגמו לגמרי על הדרך. גוגל מפס. דירוגים טובים ומקומות שנראו לנו חביבים.

Cádiz. קדיז. 2 באפריל.

אחרי לילה ראשון בסביליה יצאנו למחרת מהעיר לקדיז. על חרז (Jerez de la Frontera) עיר המקור של יין השרי שפגשתי פה ושם ויתרנו מקוצר זמן. הזמן קצר ואנדלוסיה עצומה. הגענו לקדיז בצהריים. סיבוב קצר בעיר, ארוחת צהריים ואז עוד סיבוב קצר וחזור לסביליה.

בקדיז העיר עצמה שעל חוף האוקיינוס האטלנטי יש 6 מסעדות במדריך מישלן. אחת עם כוכב אחד, שתיים עם Bib Gourmand ועוד 3 “סתם” מומלצות. מעבר להן יש עוד 4 מסעדות בפרבר לא רחוק מקדיז בשם El Puerto de Santa María בה גם שוכנת מסעדת 3 הכוכבים היחידה באנדלוסיה Aponiente. מדריך מישלן כולל גם אותן בחיפוש מישלן קדיז. אחותי שיריינה מקום במסעדה שנראתה לה ידידותית למשתמשים השונים, כלומר מודרנית ומגוונת.

La Curiosidad de Mauro Barreiro – ארוחת צהריים במסעדת פיוז’ן מודרנית מומלצת מישלן בקדיז:

הגענו ב-13:45 מורעבים למדי. יש חלל בר שכולל מנות טאפאס למי שבא לו משהו זריז וקז’ואל ויש חלל פנימי של המסעדה, מודרני, צבעוני ושמח. המסעדה מומלצת מישלן וגם מדורגת במדריך הספרדי שכבר הוזכר רבות בפוסטים הקודמים – Guía Repsol – עם דירוג של “שמש” sol אחת. מכובד. השף מאורו שהמסעדה נקראת על שם הסקרנות שלו הוא יליד קדיז 82 שהתמחה ועבד במסעדות מישלן באנדלוסיה (בין היתר במסעדת Skina בעיר Marbella בה היה שף תפעולי בזמן שהיה לה כוכב אחד. כיום יש לה שניים), קטלוניה, חבל הבסקים ובלגיה. את מסעדת “הסקרנות” הוא פתח במרץ 2017. לפניה הוא ניהל מסעדה אחרת בקדיז משנת 2011.

החלל הפנימי צבעוני, קצת מקושקש ואמנותי. סה”כ נעים וכיף לישיבה. כאן אנחנו עוד לבד. כשהגענו היינו ראשונים בחדר אבל די מהר הוא התמלא לחלוטין.
תפריט האוכל. יש גם אנגלית. תפריט פיוז’ן יצירתי עם מטבח מקומי בהשפעות מאסיה ואמריקה הלטינית.
מנות ראשונות עד 12 יורו.
מנות ביניים עד 21 יורו.

מנות עיקריות של דגים (היקרה ב-24 יורו) ושל בשר (30 יורו זה היקר ביותר). המחירים ככלל לא זולים במיוחד אבל ביחס לישראל אלה כמובן מחירים סבירים לחלוטין.

בירה. עברתי על צילום החשבון בזמן כתיבת שורות אלה. שכחו לכלול אותה בחשבון. מקרה יחיד בטיול הזה. השירות בכללותו היה איטי ומבולבל ע”י 2 מלצרים שרק אחד שלט היטב באנגלית. היה ברור שחסרו להם אנשי צוות בסרוויס הזה.

לאוכל. הזמנו יחד 7 מנות (שאת חלקן חלקנו) ועוד 2 קינוחים. המנות ככלל לא היו גדולות מאד והן יותר בגודל של מנות ביניים מכובדות אבל הן לא קטנות ויצאנו שבעים לחלוטין.
בין היתר נאכלו ולא צולמו:
Carbonata of Pork Belly, Exotic Mushrooms and Eel. מנת ביניים של 17 יורו. חזיר, פטריות וצלופח = אחלה מנה.
Roasted Lamb Shin with Sweet Potato and Mushrooms. מנה של 20 יורו. הסועד אהב. מנה די סטדנרטית ביחס לאחרות אבל טעימה מאד.
Wild Pig Sirloin with Pumpkin Puree Mozarabic Style. מנה שעלתה 18 יורו. הסועד אהב מאד.
זו המנה הראשונה שלי – Bao Muffin with Octopus and Chili Mayonnaise. עלתה 10 יורו. אחלה פיוז’ן. רכיב מקומי וטעמים אסייתיים טובים במאפה דמוי קרואסון פלייקי. המאפה היה עשוי מצוין. מילוי התמנון היה רך וטעים מאד וכך גם שאר הירקות ומיונז הצ’ילי. פיוז’ן אסייתי יצירתי ומוצלח.

זו מנה נוספת שאכלתי – Cheek of Iberian Pork Inn a Red Wine Sauce, Satay Sauce and Cauliflower Permentier – מנה שעלתה 17 יורו.

מנה טעימה מאד. נתחי לחי חזיר מלאי טעם עם קראסט צלייה נהדר ששמרו על עסיסיות ששכשכו במעין קרם כרובית ורוטב בוטנים ויין אדום. מישמש ספרדי-אסייתי מוצלח ומהנה עם טעמים עמוקים וטובים מאד.

עוד פיוז’ן אסייתי (קוריאני) שהיינו אמורים לקבל בין המנות הראשונות אבל בושש מאד להגיע (כי נשכח). בסוף נמצאה האבדה. A bit Spicy Red Tuna Saam with Payoyo Cheese. עלתה 12 יורו. עוד מנת פיוז’ן מהנה ועשויה מצוין. עלים קראנצ’יים וטריים, ספייסי טונה איכותית ותיבול חרפרף ובועט שהשתלב במפתיע היטב עם גבינת ה-Payoyo שהיא כה פופולרית באנדלוסיה. גאווה מקומית.

מנת ביניים שהגיעה אחרי העיקריות באיחור ניכר: Egg Cooked in Low Temperature with Mellow Pork Casserole and Payoyo Cheese Foam. מנה שהוגשה בכלי הגשה לא סטנדרטי ועלתה 12 יורו. מנה לא גדולה שכללה קסרול של נתחי חזיר צלויים, קצף גבינת Payoyo מקומית וביצה רכה שבושלה בטמפרטורה נמוכה ושברנו את חלמונה. היה כאן גם קראמבל חמאתי מוצלח שהוסיף עוד רובד. מנה יצירתית וטעימה מאד. יחסית למנות אחרות שטעמנו היא הייתה מעודנת מאד בטעמיה. אהבנו מאד.

שלב הקינוחים. אנחנו כמעט בשעה 15:00. תכננו להיכנס ב-13:45 ולצאת כשעה אחרי. בגלל קצב השירות והבלבול נתקענו יותר זמן מהמתוכנן. פחות זמן איכות לסיבובים בקדיז אבל לפחות נהנינו מהאוכל.
רצינו את הקינוח העונה לשם The Cheese Cake that Wanted to be a Tangerine. הוא לא היה זמין. הלכנו על שני האחרים.
Creamy Rice Pudding and Frozen Strawberry. קינוח רב שכבתי שעלה 7 יורו. זה כ-30 ש”ח. תחשבו על קינוח במסעדת שף תל אביבית שמתקרב למחיר הזה. אין. פודינג אורז קרמי מאד, גלידת קוקוס כמדומני עם ניחוח של מי ורדים שממש הזכירה בטעמיה מלבי טוב. קינוח טעים, קליל יחסית לז’אנר קינוחי האורז ומוצלח.

Soufflé Chocolate and Frozen Hazelnut. זה הקינוח היקר שעלה 8 יורו. האיש מחבב קינוחים קרמיים עם אלמנט קפוא. סופלה שוקולד שהיה קרמי בפנים (מתנצל שלא צילמתי). קרם אגוזי לוז, גלידת אגוזי לוז וכל מיני אגוזים שהסתובבו מסביב בשלל טקסטורות פריכות. אוהבי שוקולד ואגוזים (אנחנו כאלה) ייהנו. נהנינו. היה טעים מאד, לא מתוק מדי ומוצלח בעליל.

הארוחה כולה (מינוס הבירות והשתייה הקלה ששכחו לחייב אותנו – אולי במכוון בגלל העיכובים ועם חיוב של 8 יורו על לחם ומים) עלתה 129 יורו. ל-4 אנשים שאכלו יפה. בערך 130 ש”ח לסועד. מחיר שאפשר לחלום עליו בישראל בה חמגשית השווארמה הבינונית עם מעט אורז וסלט בצד בשווארמיה מול משרדי עולה 70 ש”ח. בלי שתייה. אז למעט השירות המעופף והאטי שהאריך לנו את השהות מכשעה-שעה ורבע בתכנון לכשעה ו-50 דקות זו הייתה ארוחה מוצלחת ומהנה מאד. אחלה אוכל. יצירתי, טעים ומעניין. La Curiosidad היא מסעדת פיוז’ן איכותית ומוצלחת בקדיז.
למחרת. יצאנו מסביליה קצת לטבע לפני ש”נחתנו” ברונדה.

Benamahoma. פארק הטבע סיירה דה גרסלמה. 3 באפריל.

מסלול קל וחביב בפארק הטבע סיירה דה גרסלמה, בפאתי כפר בשם Benamahoma. התחלנו בסביבות 13:00 מסלול היקפי סביב ערוץ של נחל מקומי. אני העדפתי לאכול לפני אבל הרוב קבע. אז קודם מסלול ואח”כ אוכל.

רק בסביבות 15:30 סיימנו את המסלול והתפנינו מורעבים למדי לחפש מקום לאכול בו בכפר. היו 2-3 מקומות אוכל אחד ליד השני ונכנסנו למסעדה שנראתה לנו הכי מסעדתית.

La Tasquita del Majaceite – צהריים במסעדה מקומית כפרית:

מסעדה כפרית מקומית שמציעה תפריט מקומי ופשוט, בשרי בעיקרו, שנשען על חומרי גלם מהאזור. סוג של מסעדת פועלים אבל בסטייל אנדלוסי. נכנסנו. החלל הפנימי היה ריק כי שאר הסועדים בשעת צהריים מאוחרת זו ישבו בחצר החיצונית שעל הרחוב ויתרתם ישבה בחצר הפנימית. הבעלים אמר לנו לחכות קצת. וחיכינו. וחיכינו. חשבנו שיסדרו לנו שולחן בפנים אבל בסוף הובלנו החוצה לחצר החיצונית או לסוכה החיצונית שיושבת על הנחל הקטן. לקח בערך 15-20 דקות עד שסידרו לנו מקום בחוץ. יש זמן לאנדלוסים.

התפריט. בספרדית. בעזרת גוגל תרגום, בעל בית חביב ששבר שיניים באנגלית ו-common sense הסתדרנו. בשעה הדי מאוחרת בה התחלנו להזמין לא כל המנות היו זמינות.
יושבים בסוכה בחצר האחורית.
ומשקיפים לערוץ של אחד הנחלים של Río Majaceite שבדיוק סיימנו את אחד ממסלוליו. פסטורליה כפרית.
בירות, זיתים ולחם לסיפתח. המשקה האדום היה איזשהו גזוז פירות (לא הצלחנו לזהות) מעט אלכוהולי, חמצמץ, מרענן וטעים.
מתחילים בפלטת נקניקים (של החיה הנכונה) וגבינות מקומיות. 12 יורו. כולם טעימים ביותר.
טוגני עוף (אם תרצו – שניצלונים) וצ’יפס וקרוקטים במילוי גבינת Payoyo ואגוזי מלך. 9 יורו כל מנה. פשוט וטעים.

albondigas. אלבונדיגס. כדורי בשר ברוטב עגבניות ואותם טוגנים. 10 יורו. בייסיק. פשוט וטעים.

revuelto bandolero. בקיצור שקשוקה. פלפלים, צ’וריסו, תפו”א, עגבניות, ביצים מקושקשות. 9 יורו למנה גדולה, טעימה ונדיבה.
צלחת נתחי חזיר בר צלויים עם טוגנים. 13 יורו. טעים אבל מעט יבש. חסר היה כאן רוטב.
מדליוני סינטה חזיר ברוטב גבינת Payoyo (כמובן). בצד – נו דא. זו הייתה המנה שאני אכלתי ונהניתי. בשר טעים, רוטב טעים. צ’יפס סטנדרטי וסביר. 13 יורו עלתה המנה שהייתה היקרה ביותר בתפריט יחד עם הקודמת.
קצת דקורציה מקומית מהחלל הפנימי של המסעדה.
קינוחים. בעל הבית לקח אותנו למקרר והראה לנו את ההיצע המוכן מראש. לקחנו את 3 האופציות. מוס תותים. מוס שוקולד. פנקוטה עם אגוזים ודבש. קונדיטור אין כאן. מדובר בקינוחים ביתיים חביבים ופשוטים. לא זוכר כמה הם עלו. זה היה זול.
סיימנו את ארוחת הצהריים המאוחרת הזו כמעט ב-17:00. למרות ההמתנה המעט מעצבנת בכניסה היה לנו טעים, נעים וחביב ב-La Tasquita del Majaceite. זו מסעדה מקומית חביבה וזולה עם מנות פשוטות, נדיבות ועשויות היטב. בדיוק מה שצריך לפעמים כדי לספק רעב של אחרי טיול בשטח. המשכנו בנסיעה לרונדה עליה הרחבתי בחלק ב’ בנופים היפים של האזור.

 

אני קופץ יומיים קדימה.

אחרי שלל ארוחות ברונדה, יצאנו ליום טיול מחוץ לעיירה. יעד הבוקר היה כפר בשם Genalguacil מדרום לרונדה שהוא כפר אמנותי במיוחד בלב ההרים. כפר-מוזיאון. הוא כולל מיצגים, פסלים וציורי חוצות בכל רחבי הכפר עם נוף נהדר לסביבה וישנו גם מוזיאון לאמנות מודרנית בשם הארוך Museo de Arte Contemporáneo Genalguacil Pueblo Museo‘Fernando Centeno López’ או בקיצור M.A.C. המוזיאון היה די סתמי אבל הכפר עצמו מקסים וראינו להערכתי רק 1/2 ממיצגיו.

בצהריים הדרמנו עוד 30 ומשהו ק”מ לעיירת החוף אסטפונה כדי לחפש מקום ראוי לאכול בו.

Estepona. אסטפונה. 4 באפריל.

בדרך דרומה לעיר סימנו כמה מקומות אפשריים מתוך תקווה שיימצא באחד מהם מקום. תכלס נכנסנו למסעדה הראשונה במרכז העיירה שסומנה.

Oliva Iberoteca Restaurante – ארוחת צהריים במסעדה אלגנטית בעיר החוף אסטפונה:

מסעדת שף אנדלוסית-ים תיכונית שהתגלתה כמסעדה יחסית מפונפנת ומושקעת. נכנסנו ללא הזמנה סביב שעה 14:30. יכולנו לשבת בחוץ אבל העדפנו לשבת בפנים והעלו אותנו לקומה השנייה. למעט השולחן שלנו היה שולחן אחד בלבד מאויש של 2 זוגות תיירים מבוגרים וקולניים שנשמעו הולנדים. המלצרים שלטו היטב באנגלית.

בדרך למעלה. תצוגת חמון לתפארת. כנראה שאין מסעדה אנדלוסית מקומית שמכבדת את עצמה שלא מחזיקה שוק חזיר במטבחה.
וזו הקומה השנייה. קלאסי-אלגנט למדי. מפות לבנות וכאלה.

התפריט. יש אנגלית. המבחר גדול. אנחנו בעיירת חוף תיירותית. צריך לקלוע לכל הטעמים אז יש תפריט רחב – ספרדי וים תיכוני. ספיישלים ספרדיים, שרקוטרי, מנות ראשונות קרות וחמות ומנות עיקריות בשריות וימיות. גם פסטות ומנות קוויאר ספיישל ל-show off (אופציה ל-30 גרם ב-125 יורו. שווה לכל נפש). בהחלט יותר מדי מנות. המחירים סבירים (ודאי ביחס לישראל) למעט מנות הקוויאר כמובן.

מים, נקניקים ושמן זית. לחם סטנדרטי בצד.

מבט מלמעלה מהקומה השנייה למטבח.

היין ששתיתי. Cruz De San Martín Verdejo 2022 – Rueda.

גם כאן לא צילמתי את כל מה שנאכל.
זאת מנה שאכלתי כמעט לבד. פילטים של אנשובי טרי עם המון שום (קצת יותר מדי) ושמן זית ותפוצ’יפס הום מייד לקראנץ’. anchoas de Santoña – מקנטברייה בצפון ספרד. מנה נדיבה ולא זולה שעלתה 21 יורו והייתה היקרה ביותר בין מנות הספיישלטי של ההתחלה יחד עם מנת קיפוד ים באותו מחיר. האנשובי היו מעולים ונכבשו קלות. נהניתי למרות הררי השום.

מנה נוספת שחלקנו. אספרגוס ירוק מ-Alcalá del Valle (יישוב לא רחוק מרונדה) עם חמון איבריקו. אני מניח שזו המנה הגדולה יותר ב-15 יורו. האספרגוסים היו צרובים בגריל והיו טעימים אבל הטיפול בהם לא היה אידיאלי כי הם היו מהזן הגדול והשמנמן וחלקם היו מעט סיביים. החמון היה כמובן מצוין והשילוב בין השניים הוא מטבעו נהדר.

סלמורחו. גם אותו פגשנו לא מעט בטיול. מרק עגבניות קר (עגבניות, שמ”ז, לחם, שום) במקרה הזה הוא הוגש עם גבינה, חלמון מגורר והרבה חמון בגרסה יחסית מפונפנת. נאכלו למיטב זכרוני 3 מנות כאלה ע”י שותפיי לארוחה. 12 יורו עלתה המנה. נדיבה למדי וטעימה. סלמורחו זה מרק פשוט, מלא טעם, במרקם משגע ונהדר (הכנתי לאחרונה בבית לארוחת חברים והגשתי עם דג פארידה כבוש. יצא אש).
ואם סלמורחו אז גם קרוקטים לחבר’ה. יש אופציה במילוי דג קוד ויש אופציה במילוי חמון. בחרנו לשם גיוון בקוד. היה טעים עם מילוי לוהט ונימוח. היה נחמד אם היה מטבל או איולי קליל בצד אבל זה עדיין היה ביצוע טוב. זו המנה הגדולה שעלתה 12 יורו (יש גם קטנה ב-6.50 יורו).
קונפי שוק חזיר (“Secreto iberico confotado”). העיקרית של יהל. וואחד נתח. 19 יורו. לא יקר בכלל. עזרנו לנער לסיים. הצ’יפס בצד היה סטנדרטי ולא הרקיע לגבהים.
לאחותי – פסטה. פסטה ממולאת עם אגסים, אגוזים מקורמלים ברוטב גבינת מנצ’גו. 17 יורו. פסטה מעניינת ויצירתית למדי עם רכיבים לא שגרתיים. הפסטה הייתה עשויה היטב. הרוטב בזכות המנצ’גו החזקה איזן את מתקתקות האגסים. גם כאן היה קצת חמון. כי למה לא.
המנה הנוספת שלי. תמנון. וחתיכה נאה של תמנון זו הייתה. “אינטרפרטציה” של תמנון מגליסיה. 19 יורו. מנה יפה לעין עם תמנון צלוי שבביס הראשון חששתי שהוא צמיגי מדי אבל זה היה רק הקצה. השאר רוכך כמו שצריך. היה כאן פירה חלק וקרמי אבל עשוי מדי ולכן צמיגי מעט. תיבול טוב של פימנטון וכל מיני עלעלי מיקרו לצבע. סה”כ טעים בזכות התמנון המוצלח ועם פירה עשוי טוב יותר זה היה יכול להיות טוב בהרבה (ואולי אם היה עוד רוטב שילחלח קצת יותר את העסק).
הייתה עוד מנה בשרית שערן אכל. נתחי חזיר עם הום מייד פרייז. 16 יורו. מנה גדולה עם נתחים שהיו דקים יחסית וקצת יבשים לטעמי אבל טעימים.
השירות גם כאן היה יחסית איטי ויצא שישבנו כשעה ו-45 דקות ולכן ויתרנו על קינוחים שגם לא נראו לנו מעניינים במיוחד. הארוחה ב-Oliva הייתה בסה”כ טובה ורוב המנות היו טעימות. זו ודאי לא המסעדה הכי טובה שאכלנו בה וגם האווירה בקומה השנייה הדי צחיחה מסועדים הייתה קצת מנותקת ומוזרה, אבל הסה”כ היה נדיב וחיובי. אופציה סבירה פלוס למבקרים באסטפונה.

בימים הבאים התרכזנו באכילה ברונדה ובגרנדה עליהן כתבתי בהרחבה יתרה בפוסטים הקודמים. אני קופץ ליום האחרון באנדלוסיה, 9 באפריל, בו עשינו את הדרך הארוכה מאד מגרנדה לפאתי מדריד למלון סמוך לנמה”ת שבו עשינו לילה אחרון לפני טיסת בוקר לישראל.

Úbeda. אובדה. 9 באפריל.

את עצירת הצהריים שלנו עשינו בעיירה אובדה (Úbeda) שלצד שכנתה באיסה (Baeza) הוכרזה כאתר מורשת עולמית בשנת 2003. עשינו סיור קצר בעיר העתיקה עם צעדות ותחפושות מסורתיות כמתבקש וחיפשנו מקום לארוחת צהריים מלאה וטובה. המשימה הייתה קשה במיוחד היות ושוב חגיגות טרום הפסחא והעובדה שזה היה יום ראשון היקשו על מציאת מקום במסעדות במרכז העיר. אחותי איתרה 2-3 אופציות במרחק מה ממרכז העיר העתיקה והלכנו לבדוק אותן.

תחילה נכנסנו לבר-מסעדה כלשהו והמוזיקה שם הייתה כל-כך חזקה שיצאנו וקפצנו למקום סמוך שנראה סולידי ודי חדש. היה שם שפע של מקןם בשעה הדי מאוחרת בה נכנסנו באזור 14:30.

Munay Restaurante – ארוחת צהריים במסעדה חדשה בעיר העתיקה Úbeda:

מסעדה שנפתחה ביולי 2022. נכנסנו כאמור אקראית ומלבדנו היו סועדים בודדים. בהמשך נכנסה משפחה של 8 מקומיים שחגגו כנראה אירוע כלשהו. מלצרית אחת בקושי דיברה אנגלית והשנייה דיברה אנגלית מושלמת והתברר שהיא חיה כמה שנים באנגליה ועובדת רק כמה ימים בחודש במסעדה. למזלנו נפלנו על יום בו היא עבדה. המסעדה מודרנית אבל העיצוב הוא לא החלק החזק שלה בעיניי. סתמי לחלוטין. ההתמקדות של המסעדה היא בבשרים על גריל פחמים. המחירים לא יקרים כמו שראינו במסעדות מהסוג הזה ברחבי החבל. 10-12-15יורו למנות ראשונות. עד כ-20 יורו למנות עיקריות. המנה הכי יקרה בתפריט – נתח בקר כלשהו של 400 גרם עלה 26 יורו. גם כאן יש מנות פיוז’ן עם השפעות ים תיכוניות ואסייתיות.

נשנושי פתיחה. צ’יפסים, לחם, שמן זית ומטבל של ממרח/קרם דגים טעים.
מנה ראשונה שהזמנו. צלחת גבינות אנדלוסיות. מצוינות. 16 יורו.

קרוקטים נדרשים לארוחה אחרונה באנדלוסיה. במילוי פילה בקר וקימצ’י. טעים ועשוי היטב. 4 יחידות עלו כ-10 יורו.

זו המנה העיקרית שאני הזמנתי. רביולי במילוי זנב שור ברוטב גבינות צאן, רוטב יין ובשר מצומצם וחבושים. עלתה כ-18 יורו. מנה טעימה ומהנה. רביולי עשוי טוב. רוטב מעט מתחנף על הצד המתקתק אבל טעים ומוצלח. מילוי זנב השור והשימוש בקרם על בסיס גבינות צאן איזן היטב את המתקתקות של רוטב הבשר והחבושים. סה”כ נהניתי.

זאת מנת דג שנדמה לי שאילת אכלה. קונפי פילה דג קוד עם רוטב ברביקיו הום מייד, רוטב Pil Pil (שנעשה מעור הדג, שום ושמן זית) וכמה מטבלי צד. מנה מעוצבת ומושקעת שערבה לחיכה של הסועדת. עלתה כ-20 יורו.

הבחורים אכלו מנות בשר כמדומני שעלו גם סביב 20-22 יורו.
שני קינוחים שחלקנו. צלחות נדיבות. התחתונה – טירמיסו לימון טעים, קרמי ומהנה. עלה 6.50 יורו. העליון – קרם אנדלוסי על בסיס שמן זית ונדמה לי פודינג אורז מקורמל וקראמבל קרמל. משהו בסגנון. אני מניח שעלה גם סביב 7 יורו. קינוח שנאמר לנו שהוגש כספיישל באותו יום והוא לא חלק מהתפריט הרגיל. יצא לנו טוב כי הוא מעולה. אני מאד מחבב קינוחים על בסיס שמן זית וזה היה טוב במיוחד. קרם במרקם חלק ומושלם וטעמים נהדרים של שמן זית איכותי ממש. אחלה קינוח עם משחק טעמים מהנה של מתוק-מלוח.

זאת הייתה ארוחה אנדלוסית אחרונה לא מתוכננת אבל מהנה, איכותית וטובה במסעדה חביבה, עם שירות מהטובים שקיבלנו באנדלוסיה בזכות אותה מלצרית שלצערי שכחתי את שמה ודיברה את האנגלית הכי טובה שנתקלתי בה בכל הטיול הזה. יצאנו מבסוטים ושבעים והמשכנו בדרכנו צפונה לאזור מדריד לקראת טיסת החזור.

זה שלט היציאה מאנדלוסיה על הכביש המהיר (שלא היה מהיר בגלל המון פקקי תנועה) למדריד.

עד כאן אנדלוסיה. איזה חבל ארץ נהדר. 10 ימים לא הספיקו לגרד את קצה השטח. האזור ענקי, מגוון, יפה, מעניין. שילוב של חופים, הרים, שמורות טבע, ערי חוף מתוירות, ערים עתיקות, כפרים לבנים ועוד ועוד. המון היסטוריה. המון גאווה אזורית. אנשים נחמדים בכל מקום. לא כל התכנונים יצאו לפועל בגלל אירועי ה-Semana Santa שפה ושם שיבשו תוכניות ולא זכינו לבקר בתוך ה-אטרקציה האנדלוסית המרכזית – האלהמברה, אבל נהנינו מאד. סביליה נהדרת. רונדה מקסימה. גרנדה מהממת. הדרכים והנופים קסומים. והאוכל. והיין. ואיכות חומרי הגלם. תענוג.

Gracias Andalucía.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מוזמנים לשתף:

האלבום המלא: