מעבּד מזוֹן

(אוֹ אבנר מבקר)

חיפוש

פברואר-מרץ של אוכל רחוב אסייתי בתל אביב

וייטנאמי בבאן מי 13 ובבאן מי נונג, יפני במעבדת הראמן של תום שמיר, דרום מזרח אסייתי בלמפור.

בתפריט:

לא מעט מקומות אסייתיים נפתחים כל הזמן בתל אביב. רובם פאן אסייתיים שעושים מיקס של מנות שונות ממדינות שונות בהתאמה לחך הישראלי הממוצע, כלומר – מתחנף ומתקתק. הטעמים ברוב המקרים לא מספיק עזים והאיכות ברוב המקרים בינונית. החריף לא באמת חריף כי צריך לספק את ההמון שאוהב מתוק. בפוסט הזה אסקור ארבעה מקומות אסייתיים של אוכל רחוב שכולם די חדשים או חדשים לגמרי. אני מתחיל בוייטנאם עם שני מקומות: באן מי 13 במתחם לוינסקי ובאן מי נונג שנפתח ממש זה עתה במתחם גן החשמל הלא רחוק. אמשיך עם יפן ופופ-אפ הראמן של תום שמיר שפעל לשבועיים בלבד במסעדת אוקינאווה לבונטין ואסיים עם למפור בקינג ג’ורג’ שמציעה מנות מדרום מזרח אסיה. אותנטי או לא. האמת היא שלא הייתי באף אחת ממדינות המקור אז אין לי באמת מושג. העיקר שיהיה לי טעים.

Banh Mi 13 – דוכן באן מי וייטנאמי בפאתי שוק לוינסקי:

המקום הקטן נפתח באוגוסט 2022 ע”י אביה קזום פרנס ועמרי זקהיים. זקהיים היה מבעלי מסעדת אסיה שפעלה בשוק הפשפשים (עם לילך רווה שעוד מעט נגיע אליה). קזום עבדה בעבר במסעדת 44 ובמקומות כמו ביצ’יקלטה ומגרב. הם נפגשו בכלל כשעבדו יחד בעלמה לאונג’ תחת השף יונתן רושפלד (ויחד איתם הסתובב שם גם תום שמיר שגם עליו יורחב בהמשך. הכל מתחבר). יצא לי לאכול שם באוגוסט אחרי הפתיחה באן מי בקר מוצלח מאד. חזרתי כעת פעמיים בהפרש של חודש, ב-10 בפברואר וב-10 במרץ. ביסים לשישי צהריים.

כאן מתסיסים.

 

החצר האחורית למי שבא לשבת בחוץ בעמדה מאולתרת משהו.
התפריט על הקיר. תשאלו מתי יש PHO. שאלתי. היה. אכלתי.
הבאן מי של פברואר. יש אפשרות לחצי באגט או לבאגט שלם. יש בקר, עוף או טופו. מי שרוצה לגוון יכול להזמין גם סלט באן מי עם אותן אופציות. היות ובאותו יום שישי צהריים היה כאמור ספיישל של מרק פו (Pho) – קלאסיקה וייטנאמית, אכלתי 1/2 באגט של באן מי בקר והזמנתי גם את הפו. הבאן מי בקר היה מצוין. באגט פריך שהקראנץ’ שלו כיפי במיוחד. מילוי טעים, עשיר וארומטי. מינון טוב של פטה כבד כנדרש, תבשיל בקר טעים בבישול ארוך, רטבים, ירקות מוחמצים ושלל עלים ארומטיים שסיפקו רעננות לכל ביס (בזיל תאילנדי, כוסברה, נענע ועוד). אחלה כריך עם שילובי טעמים ומרקמים מהנים.
זה היה מרק הפו. מנה יפה שהספקתי לשכוח כמה עלתה. מעריך שבאזור 60 ש”ח או קצת יותר. מרק וייטנאמי על בסיס ציר בקר מוגש עם נבטים, בצל לבן, כוסברה, בזיליקום תאילנדי, נענע, אטריות אורז, צ׳ילי אדום ופלח ליים. מרק מצוין. ציר כהה עשיר וטעים. לא שומני כמו במרקי בשר שונים (למשל סוגים מסוימים של ראמן). ירקות ועלים לרעננות. אטריות טובות. צ’ילי לחריפות. קערת מרק מחממת, מנחמת, מרעננת, עשירה וטעימה.
חודש אחרי, 10 במרץ, הגעתי גם בשישי צהריים. היה ספיישל של באן מי טלה אז לקחתי כמובן. 32 ש”ח לחצי באגט שאכלתי קצת לפני 12 בצהריים מתוך מחשבה שאמשיך אח”כ למנת ראמן בפופ-אפ של מעבדת הראמן של תום שמיר באוקינאווה לבונטין הלא רחוקה (זה היה היום האחרון להפעלת המעבדה).
ספיישל באן מי טלה. 1/2 באגט. טלה שבושל בסו-ויד שעות רבות. ירקות מוחמצים, רטבים וייטנאמיים ועלים כמו בבאן מי בקר. היו גם נתחים קראנצ’יים של טלה כחלק מהבאגט שנתנו אקסטרה מרקם והשתלבו מצוין עם נתחי הבשר הרכים והנימוחים מהבישול הארוך. נהניתי מאד גם מהבאן מי הזה. יש כאן מקום איכותי ומוקפד שמציע כריך מהמהנים והטובים בעיר.
אחרי הבאן מי הנ”ל אכן המשכתי לראמן במעבדה של תום שמיר אבל זה עוד מעט. אצא לרגע מהסדר הכרונולוגי ואמשיך עם עוד קצת וייטנאם. באן מי נונג. מקום חדש דנדש שנפתח ממש השבוע (ליתר דיוק ב-14 במרץ) להרצה. הוא יושב ברחוב מקווה ישראל 1, אזור גן החשמל (סמוך לעזורה תל אביב הפופולרית).

Bánh mì nóng – מסעדונת וייטנאמית חדשה של לילך רווה וגיא רובננקו:

מסעדונת וייטנאמית חדשדשה מהניילונים. מזללונת אם תרצו. נפתחה השבוע. ביום ה’ 16 במרץ קפצתי לשם בצהריים אחרי שצעדתי במחאת ההייטק ליד המשרד שלי (אזור שד’ יהודית בואך דרך השלום). החלטתי להמשיך לצעוד עד המסעדה. המקום נפתח להרצה יומיים לפני כן. בינתיים הם פועלים רק בצהרי אמצע שבוע. התחלה של התחלה. גם התפריט עדיין בחיתוליו. מנות של אוכל רחוב וייטנאמי. שני השפים האחראים על האוכל הם גיא רובננקו ולילך רווה. שניהם מנוסים, מוכרים ובעלי מוניטין. הוא עבד בין היתר ברפאל והאקסטרה־ברוט מקונג, והיא החזיקה במסעדת אסיה בשוק הפשפשים (יחד עם עמרי זקהיים מהבאן מי הקודם). הם שיתפו פעולה בארוחות פרטיות אסייתיות פרטיות ובפברואר 2020 הם פתחו בשוק הנמל את ניט נוי, דוכן אוכל רחוב אסייתי שלחוסר מזלו נפתח דקה לפני הקורונה ונסגר די מהר. את אסיה חיבבתי מאד. המקונג היה מקום טוב. בניט נוי הספקתי לאכול פעמיים מנות טובות ומהנות, מיד עם הפתיחה ופעם אחת בטייק אוויי עם תחילת הסגר. האוכל של רווה את רובננקו תמיד היה מוצלח בעיניי. איכותי ולא מתחנף. בבאן מי נונג (הבאגט הלוהט בוייטנאמית) חברו השניים ליובל סופר ודן קרייצר (ג’ין קלאב סופרים, גסט רום, AKA44). בקיצור – צוות מנוסה ומבטיח.
המקום קטנטן. לא יודע אם יש תכנון לשים כאן מושבי בר. בינתיים יש 2 שולחנות בפנים ו-2-3 בחוץ. אפשר לעמוד ולאכול על הדלפק שעל המטבח או לצאת החוצה.

תפריט הרצה זמני. מנות באן מי וסלטי בון (bún) על בסיס אטריות אורז ושאר ירקות וחלבונים. קראתי שבהמשך יהיו גם כיסוני וון טון ומרק וייטנאמי בשם bún bò Huế. ביום הראשון עלות הבאן מי והבון הייתה 28 ש”ח. ביום השלישי זה עלה ל-35 ש”ח. ברור שאלה מחירי הרצה/פתיחה והמחיר יעלה. אני מניח שזה עניין של שבועיים-שלושה או חודש ומחיר באן מי יעלה כ-40 או 45 ש”ח.

הזמנתי מנת באן מי קלאסי עם פטה כבד, חזיר BBQ סיני ונקניק חזיר. 35 ש”ח. לצד הבאגט – מנת סלט בון שרימפס. 35 ש”ח אף הוא.
הבאן מי. מצוין. באגט לא גדול במיוחד אבל מלא כל טוב. קראתי שהבאגט נאפה במאפייה סמוכה במיוחד עבורם. הוא אמור להיות אוורירי יותר מבאגט צרפתי קלאסי. הוא פחות קריספי מההוא של באן מי 13. הוא מולא במילוי נדיב של בשר חזיר, חמוצי פפאיה-גזר, רוטב סיראצ’ה Nong, כוסברה, רוטב BMN (להבנתי על בסיס סויה שחורה). החזיר על מרקמיו השונים היה מצוין וגם פטה הכבד הורגש. הרטבים – טובים מאד. הטעמים – עזים ובועטים. אישית אני אוהב באגט קריספי יותר. אולי זה עניין של הרגל. אבל הבאן מי הזה בכללותו הוא נהדר.
סלט השרימפס. מצוין אף הוא. אטריות אורז, תערובת חסות, כוסברה, בזיל תאי, נענע, חמוצי פפאיה-גזר, בוטנים, שאלוט פריך ונוק צ’אם נונג, שרימפס ברוטב נאם צ’ים סיראצ’ה, נענע ובזיל תאילנדי. היה גם כרוב סגול. ההוראה היא לערבב היטב כי הרוטב ממתין למטה, ולנסות לאכול מכל הטוב הזה יחד. זה עובד. המרכיבים פרשיים. השרימפס היה טעים מאד ושמר על מרקם. הירקות טריים ורעננים. התיבול – חזק ובועט. קצת חריף, קצת מלוח, קצת חמצמץ, קצת פישי (מרוטב הדגים). כשאני מדמיין סלט שוק וייטנאמי רענן וטעים זה מה שעולה לי בראש (וכאמור לא הייתי שם). כיף של סלט.

הטעימה הראשונה בבאן מי נונג בהחלט עשתה לי חשק לעוד. אחזור בוודאות לנסות מנות נוספות. מבורך שיש בעיר קצת היצע וייטנאמי איכותי ולא מתחנף בדמותן של באן מי 13 ובאן מי נונג. הגיע הזמן.

מוייטנאם עוברים ליפן אבל נשארים במתחם גן החשמל. רחוב לבונטין המקביל למקווה ישראל. ואם יפן ואוכל רחוב אז כמובן ראמן. מעבדת הראמן של תום שמיר. פופ-אפ ראמן שפעל כשבועיים בין ה-26 בפברואר ל-10 במרץ במסעדת אוקינאווה לבונטין שאירחה את האיש המוכר לחובבי הראמן בשנים האחרונות כתום תום ראמן (Tom Tom Ramen). שמיר הוא טבח מנוסה שכמוזכר לעיל עבר בין היתר גם בעלמה לאונג’ של רושפלד, שם עבד עם החבר’ה של באן מי 13 (היה גם בקיטשן מרקט ומסה). במקרה כשהייתי בבאן מי 13 ב-10 במרץ אמרתי להם שחצי הבאן מי אצלם זה הסיפתח ושאני קופץ לבדוק אם אין תור ארוך מדי ביום האחרון של הפופ-אפ ראמן. הם סיפרו לי שתום עבד איתם אצל רושפלד ומסרו לו ד”ש. מדינה קטנה וביצה קולינרית קטנה עוד יותר.
מעבדת הראמן של תוםתום, תום שמיר מתארח באוקינאווה לבונטין:
ב-2019 שמיר היה בירח דבש ביפן ושם פיתח אובססיה לראמן והחל לחקור, להתנסות ולבשל. בשנים האחרונות הוא מציע מנות ראמן משתנות בהזמנות טייק אוויי מהבית (גבעתיים סיטי). למרות שהשמועות והביקורות על איכות מרקיו הדהדו בקרב הפודיז, לא יצא לי לנסות עד כה. אני פחות מחבב טייק אוויי של מרקים. שמיר מכנה את עצמו ״ראמניסט הארדקור״ ומודה שהוא עדיין בתחילת הדרך ושיש לו עוד המון מה ללמוד. לאחרונה הוא אף חזר לביקור נוסף ביפן כדי לחוות עוד ראמן ולשאוב רעיונות. המרק שלו מתחילתו ועד סופו הוא תוצרת בית, כולל האטריות שהוא מייצר בעצמו.
ראמנים בארץ זה עניין די בינוני. עסק שלעתים התחיל טוב והידרדר כמו למשל מנטנטן שהתחילו מצוין והיו כנראה הטובים בתל אביב, אבל רמת הראמן שם ירדה, כמותו קטנה ומחירו עלה. מיאזאקי של יובל בן נריה היו חביבים וטעימים (על אף היותם במודע לא אותנטיים) אבל בפעמיים האחרונות המרק שאכלתי שם בצהריים מזדמנות היה רע. אובן קובן או הראמן שנפתח במתחם DNA של משאיות האוכל בעזריאלי הם חביבים אבל לא יותר. בקיצור – ראמן שאמור להיות חגיגת אומאמי ומרק שהוא ארוחה – לא מספק את הסחורה בתל אביב 2023. כשקראתי על הפופ-אפ בלבונטין היה ברור לי שזו הזדמנות לבדוק הכצעקתה. האמנם הדיבור על הראמן הכי טוב בארץ קרוב למציאות. הצלחתי לקפוץ פעמיים. בפעם הראשונה ב-8 במרץ קצת לפני 19:00. בפעם השנייה – באותם צהרי שישי של ה-10 במרץ שהיו האחרונים להפעלת הפופ-אפ.
שמעתי דיווחים על תורים ארוכים בערבי הפעלת המעבדה. בפעם הראשונה הגעתי קצת לפני 19:00. למזלי במסוף ההזמנות האוטומטי הייתי השני בתור כשלפניי המתינו עוד 7-8 אנשים למנות שכבר הוזמנו. לקח קצת יותר מ-20 דקות עד שקיבלתי את המנה שלי. בזמן שאני כבר אכלתי היו 20-30 איש שהמתינו בתור למסוף ההזמנות. עיתוי זה דבר חשוב בחיים. אם הייתי רואה 20 איש מחכים הייתי מוותר.

תפריט הראמן. שני ראמנים קבועים. טונקוטסו הקאטה עם ציר חזיר ובטן חזיר (75 ש”ח) ומיסו ראמן טבעוני (72 ש”ח). ראמן הספיישל המתחלף של אותו יום היה ניבושי ראמן עם סרדינים מיובשים וצוואר חזיר (79 ש”ח).

בחרתי בספיישל. ניבושי ראמן: סרדינים מיובשים, אג’יטמה (ביצה כבושה), שמן ניבושי, צ’אשו צוואר חזיר (פרוסות), 2 סוגי אטריות, סרדין מיובש, בצל ירוק ואצת נורי. מנה נדיבה ויפה. התחלתי בטעימת הציר. נהדר. מעט קרמי, עשיר מאד, עמוק וטעים ביותר. טעמי הבשר מודגשים היטב. התיבול מדויק. האטריות עצמן שהן מרכיב מרכזי בראמן הן בעיניי שיחוק. אני לא מתיימר להיות מומחה אבל אלה פשוט מצוינות. עבות יחסית, שומרות על מרקם אל-דנטה ומקבלות באהבה את המרק. נתחי החזיר טעימים. שאר הירקות, הביצה, השמנים, האצה והסרדין המיובש (יכול להיות פריך מעט יותר) היו כולם מוצלחים ויצרו יחד צלחת שהיא חגיגה. לא יודע לגבי אותנטיות כי לא הייתי ביפן אבל יודע בוודאות שזה הראמן הכי טעים שאני אכלתי בארץ. טוב יותר מאלה הטובים שאכלתי במנטנטן בתחילת הדרך. ליגה אחרת מבחינת טעמים, מרקמים, ביצוע ועושר.

חזרתי בשישי בצהריים אחרי אותו 1/2 באן מי בבאן מי 13. יום שישי ה-10 במרץ שהיה כאמור היום האחרון של המעבדה. תל אביבים כנראה מתעוררים מאוחר ביום שישי או עסוקים בבליסת מאפים בבראנצ’ים. באזור 12:30 היו כמה חבר’ה שכבר שאבו מנה ואני ניגשתי למסוף והזמנתי בלי תור. אחרי כמה דקות כשכבר קיבלתי את המנה היו כבר כ-10 אנשים שהמתינו אבל זה היה רגוע יותר מהערב של יומיים לפני.
קבלת השבת כללה מנה אחת ויחידה של ראמן יבש. תבשיל ולא מרק. מאזהסובה: ראמן יבש, אטריות עבות, תבשיל חזיר של בטן חזיר צלויה (שאני בחרתי בו. היה גם עוף או טבעוני), אבקת דגים, בצל ירוק, עירית שומית, אונסן טמאגו, שום כתוש. 78 ש”ח. שוב הגיעה מנה יפה ונדיבה. צריך היה לערבב את כלל המרכיבים עם הרוטב, הביצה הרכה והירק ולאכול. כאן העסק היה עדין יותר. נוכחות הציר הבשרי העז לא הייתה והטעמים היו מתונים יותר ופחות זעקו “אומאמי”. זה היה עדיין טעים ביותר ועשוי ללא דופי. גם עדינות עובדת.
בכתבות על הפופ-אפ תום שמיר אמר שהוא חושב לפתוח מקום קטן ממוסד. בהתבסס על שתי המנות שטעמתי אני מקווה שזה יקרה. ואם אפשר – קרוב למשרד בשכונת מונטיפיורי.
למקום האחרון. ממקומות שמתמקדים במדינה אסייתית אחת אני קופץ למקום שהוא מיקס דרום מזרח אסייתי. למפור, שמציעה מנות מארצות דרום מזרח אסיה שונות: מלזיה, הודו, סין ווייטנאם.

למפור – המסעדה החדשה של יוצאי האנוי בשיתוף אייל שני ושות’:

למפור נפתחה באוקטובר 2022 ברח’ קינג ג’ורג’, מול גן מאיר ולא רחוק מקלבריה האיטלקית החדשה של בנצי ארבל. השותפים הם בעלי האנוי הוייטנאמית הזכורה לטוב מלילינבלום שפעלה בהצלחה כ-8 שנים ונסגרה בתחילת 2020, איתי חיימוביץ’ וקרן שרון (מינוס השותפה דיה רז), שחברו בשותפות מפתיעה לקבוצת המסעדנות של אייל שני ושחר סגל. בניגוד להאנוי שהתמחתה רוב-רובה באוכל רחוב וייטנאמי, למפור היא פאן אסייתית ומציעה מגוון מנות לאו דווקא אותנטיות עם השפעות ממדינות שונות על התפר שבין סין להודו.
בהאנוי ישבתי כמה וכמה פעמים בשנות פעילותה ורוב הארוחות היו טובות ומהנות, עם תמורה טובה לכסף ואווירה כיפית. את מפעלות אייל שני אני לא מעריץ בלשון המעטה וודאי לא את האיש עצמו (אני מעריך בעיקר את שחר סגל כאיש עסקים מעולה שהצליח להפוך את אייל שני למותג מצליח אבל אני רחוק מלחשוב שאייל שני הוא גאון קולינרי). מחלק ממסעדותיו אני נמנע לגמרי (ודאי הסלון, מסעדותיו הכשרות וגם רומנו ופורט סעיד הפופולריות שלא מעניינות אותי קולינרית) ובחלקם הייתי ומעולם לא התרשמתי (אברקסס צפון והמזנון). הביקורות על למפור כצפוי עד כה היו מגוונות. שגיא כהן התלהב. אבי אפרתי התבאס. טיים אאוט כרגיל התחנפו. בכל אופן, היות ומי שאחראי כאן על הקולינריה הם אנשי האנוי לשעבר, באתי לנסות בעצמי. זה היה בשבת בצהריים, ב-11 בפברואר. הגעתי בלי הזמנה בסביבות 12:45 ולא הייתה בעיה למצוא שולחן במרפסת המקורה.
חלל המטבח הפנימי.

תפריט המסעדה נכון לפברואר 2023. כצפוי יש התחכמויות לשוניות מבית היוצר הכאילו משעשע של שני ושות’ (כמה שזה מאוס בעיניי) אבל זה קצת פחות מתאמץ מהרגיל אצלו. החלוקה היא למנות קטנות “יאם צ’ה – נגיעות קטנות בלב”, מנות גדולות יותר “אוכל יותר משמעותי” כלשון התפריט ו”נחיתה רכה” לקינוחים.

המנה הראשונה שהזמנתי הייתה הספייסי סולט קלמרי. הקלמרי הגיע לצד 2 מטבלים פיקנטיים האחד על בסיס שמן צ’ילי והשני על בסיס סויה ואולי רוטב דגים. את מנת הקלמרי החזרתי כי למרבה הצער נכחה בה שערה ארוכה שהשתרבבה איכשהו לעסק. לא צריך לקרות אבל קורה. במקרה הזה טבח ו/או מלצר חד עין ומקצועי היה צריך להבחין בקלות בשערה הזו. היא לא הייתה קטנה ודקיקה – כזו שקשה להבחין בה. היא הייתה ארוכה, שחורה ודי עבה. חפיפניקיות מסוימת יכולה להתקבל בהבנה במסעדת/מזללת אוכל רחוב אסייתי, אבל זה היה קצת מוגזם. לא נורא. דפדפתי הלאה. המנה הוחזרה והכינו לי חדשה בהמשך.
בזמן שהקלמרי החלופי הוכן מחדש קיבלתי את המנה השנייה שהזמנתי. פאלאק צ’אאט – עלי תרד פריכים, הכי לא נמסים אל תוך עצמם (אך ההתחכמות והרפרנס למנות של אייל שני במסעדות אחרות שלו. נו שוין). 44 ש”ח. אני מניח שזו מנה עם קריצה להודו. זו הייתה המנה המוצלחת ביותר בארוחה. מנה שהיא באמת יציאה טובה. צ’יפס תרד. בזה עוד לא נתקלתי. הציפוי של בלילת הכמו טמפורה (אולי על בסיס קמח חומוס) היה מוצלח ופריך במיוחד ועטף היטב את עלי התרד. התיבול היה טוב והטיגון היה מצוין. היוגורט בצד סיפק את השקט והמתינות. מנת רחוב מהנה מאד.

קוקטייל האנוי – לימונדת למון גראס ביתית, ג’ין ומלפפון. מרענן וטעים למדי. 44 ש”ח לכוס בתפריט כשבפועל חוייבתי ב-42 ש”ח. קיבלתי גם צ’ייסר נשכח על חשבון הבית בהמשך.

ספייסי סולט קלמארי עם פלפל סצ’ואן, בצל ירוק, שום, יין אורז וסלרי. 57 ש”ח. הפעם מנה נטולת שערות אנושיות. אנחנו בסין. מנה מטוגנת נוספת. פחות מוצלחת מהתרד. מנעד הטעמים היה לא רע. מלוח-חמצמץ-חרפרף. אבל מטייטל של ספייסי אני מצפה שיהיה קצת יותר חריף. הטיגון כאן לא היה אידיאלי. הקלמרי היו סבירים אבל בחלקם לא מספיק קריספיים, בעיקר בחלקים של גוף הקלמרי עצמו שנטו לצמיגיות. מראשי הקלמרי נהניתי יותר. מנה די טעימה ודי מהנה שעם קצת יותר דיוק בעשייה הייתה יכולה להצטיין.

כנראה שהייתי רעב במיוחד באותה שבת כי הזמנתי עוד מנה “משמעותית”. צ’אומיין – ערימת קרעי וונטון, אווז צלוי וירק בלהבות. מנת חבר’ה (כך בתפריט. כנראה שבגלל גודלה – מיועדת לחלוקה לחבר’ה). 96 ש”ח העלות. יש גם אופציה צמחונית עם פטריות ב-78 ש”ח. הירוקים הצלויים או מוקפצים היו חסה ובאק צ’וי. הם נטו למרירות ושמרו על קריספיות יחסית. בשר האווז היה נדיב בכמותו ורך, נטה למעט מתקתקות וסה”כ היה טעים. הוונטון המטוגן לא היה מוצלח בעיניי. רובו שכשך ברוטב והיה מסמורטט וגם טעמיו היו סתמיים. גם המינון שלו היה גדול מדי בעיניי. פחות וונטון וחיזוק טעמים פיקנטיים (או מעושנים שיזכירו ברביקיו סיני) היו משפרים את העסק. סה”כ מנה די בינונית.

לקינוח לא נשאר מקום. אכלתי המון. הארוחה עלתה לי 239 ש”ח. סועד ממוצע בהחלט יכול להסתפק בפחות ולצאת כאן בפחות מ-200 ש”ח לארוחה. יחסית לא יקר כאן בהשוואה למסעדות תל אביביות או למסעדותיו הפורמליות של אייל שני, אבל כשחושבים על אוכל רחוב אסייתי זה ודאי לא זול. מהמנות שאכלתי הייתה רק מנה אחת מוקפדת ומוצלחת באמת, מנה שנייה די טובה ומנה שלישית בינונית. לתחושתי הרוח הזרקנית והחפיפניקית של אייל שני ושות’ משפיעה על המטבח של למפור למרות שמי שמנהל אותו הם אנשי האנוי לשעבר שעל אף היותה מסעדת אוכל רחוב השכילה רוב הזמן לשמור על איכות והקפדה. השירות היה חביב אבל די יישר קו עם החפיפניקיות.

נתתי צ’אנס ללמפור. את האנוי חיבבתי וחזרתי אליה במשך השנים. את למפור פחות. אולי עדיף לצוות להתמקד במטבח אסייתי אחד או שניים על פני המיקס הזה שנע ונד בין לפחות 4 מדינות. בכל אופן לא יצאתי מהארוחה הזו בתחושה שארצה לחזור, אם כי אני מניח שלמפור כאן להישאר, בגלל שהיא כן מספקת אווירה צעירה, מהנה וקלילה. כמסעדת רחוב אסייתית שכונתית היא מספקת סחורה סבירה ואני מניח שצעירי העיר ייהנו כאן אבל כנראה שהיא פחות בשבילי.
עד כאן אסיה הגדולה עם שלל מקומות של אוכל רחוב אסייתי שנפתחו בחודשים האחרונים. אלה שמתמקדות במטבח של מדינה אחת הצטיינו ואמשיך לפקוד אותן בהזדמנויות כאלה ואחרות (הוייטנאמיות שבסקירה). זו היפנית עם מעבדת הראמן לחלוטין עשתה חשק לעוד אבל היא נפתחה לשבועיים בלבד וכולי תקווה שיהיה לה המשך קבע מתישהו. האחרונה שמג’נגלת בין שלל מטבחים הייתה הפחות מוצלחת. מה שבטוח – אוכל רחוב אסייתי זה כיף וזה נורא מתאים לתל אביב. מבורך שנותנים גם במה לעוד מטבחים מעבר לתאילנדי הכה פופולרי בארצנו. עכשיו כשוייטנאם קיבלה חיזוקים כנ”ל, בהחלט הגיע הזמן לרענון אסייתי מהפיליפינים (האחת שנפתחה לפי שלל דיווחים לא טובה), מאלזיה, סין, הודו, נפאל ואינדונזיה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מוזמנים לשתף:

האלבום המלא: