מעבּד מזוֹן

(אוֹ אבנר מבקר)

חיפוש

OCD (המסעדה הטובה בארץ?) ותרצה (בר היין הטובה בארץ?) – Possibly Maybe – ביקורים חוזרים

קודם OCD האחות הגדולה. המלכה האם. הפיין דיינינג הכי פיין שיש בישראל. אח"כ תרצה. האחות הקטנה שבז'אנר ברי היין היא אולי גם הכי פיין שיש בישראל.

בתפריט:

פוסט רז רהב ושות’ – יוני 2023.

קודם OCD האחות הגדולה. המלכה האם. הפיין דיינינג הכי פיין שיש בישראל. אח”כ תרצה. האחות הקטנה שבז’אנר ברי היין היא אולי גם הכי פיין שיש בישראל. יוני הוא חודש יום הולדתי (10 ביוני ליתר דיוק). זה כנראה החודש שאני מבלה בו יותר במסעדות מכל חודש אחר (בדר”כ אני משתדל לעשות גיחה לחו”ל סביב התאריך הנ”ל). את יוני 2023 התחלתי בטוקיו כך שאת יום הולדתי העברתי בתל אביב. אחרי טוקיו הספקתי להיות בנאיפה, AKA, מנסורה, OCD, דוק, הבסטה ופרא. חודש עמוס. דיווחים עתידיים על חלק מהמסעדות יהיו כאן בהמשך. את החודש סגרתי בתרצה.

בשתיהן זה היה ביקור שלישי. כמו שרז אמר לי ב-OCD – פעם שלישית גלידה (והייתה!). ל-OCD הזמנתי כמובן מקום מראש. לא המון זמן לפני (אולי 3 חודשים לפני. יכול להיות גרוע יותר כמובן. להזמנות לסועד יחיד זו משימה לגמרי אפשרית). ההזמנה הייתה לשישי צהריים, 16 ביוני, שעה 12:15. לתרצה הגעתי בדיוק שבועיים לאחר מכן. שישי צהריים, 30 ביוני, שעה 12:00. שמה השתרבב בארוחה משותפת עם ידידה בבסטה וקלטתי אח”כ שלא הייתי בתרצה מאז ארוחת “סוף שנה” שאכלתי בה ב-30 בדצמבר ושהגיע הזמן שאחזור. ניסיתי ערב לפני כן להזמין מקום ליחיד לשישי צהריים והיה. lucky me.

שבוע לפני הארוחה ב-OCD קיבלתי תזכורת סופר מושקעת ב-PDF על מועד הארוחה, עלותה והקונספט הצפוי.

בהמשך המסמך הייתה גם תזכורת לתפריט שהזמנתי (אצלי בלי הגבלות קולינריות או אלרגיות), ציון של מחיר הארוחה – 690 ש”ח לסועד (כולל השירות) ומדיניות הביטולים (עד 48 שעות לפני מועד הארוחה, ואחריהן – חיוב של 50% מהעלות). צוין גם ש”הישיבה במסעדה מסביב לבר ועל כיסאות גבוהים בלבד ושבמסעדה מופעל מיזוג ולכן מומלץ להצטייד בג׳קט או עליונית”. הירידה לפרטי הפרטים מתחילה הרבה לפני הארוחה.

OCD – שישי צהריים, תפריט חדש, מורחב ויקר יותר במסעדה המשופצת:

זו כאמור ארוחה שלישית שלי ב-OCD. השנייה הייתה בדיוק שנה ו-4 חודשים לפני זו (16.2.2022). אז כתבתי בבלוג שכחוויה קולינרית כוללת של אוכל, חומרי גלם, יצירתיות, מקוריות, אומץ, מחשבה, עניין, שירות וטעמים, זו הייתה אולי הארוחה הכי טובה שאכלתי במסעדה בישראל ושזו מסעדה ששווה 2 כוכבי מישלן בכל עיר אירופאית. הארוחה ההיא עלתה 420 ש”ח. רבות דובר על העלאת המחירים גם ב-OCD מ-420 ש”ח ל-550 ש”ח וכעת ל-690 ש”ח (!), כל זה תוך קצת יותר משנה. המסעדה אף עברה מתיחת פנים והרחבה ויש בה כעת 23 מקומות ישיבה.

אובייקטיבית אחרי ששילמתי בטיול האחרון בטוקיו על כמה וכמה ארוחות קייסקי מעל 1,000 ש”ח לארוחה, פתאום עלות של 690 ש”ח נראתה לי סבירה יחסית, מה גם שיצא לי להשתולל החודש גם במסעדות “עממיות” הרבה יותר כמו AKA והבסטה בארוחות שחצו את רף ה-500 ש”ח לסועד. בזמן כתיבת שורות אלה אני שוקד על בניית תוכנית קולינרית למילאנו לספטמבר. מחירי ארוחות טעימות במסעדות כוכב אחד שבדקתי נעים שם בין 160 ל-290 יורו לסועד. הזול ביותר שראיתי זה 120 ו-125 יורו לארוחה. מסעדת 2 כוכבים מציעה תפריטי טעימות של 220-280 יורו. במסעדת 3 כוכבים אליה שיריינתי מקום עלות הארוחה תהיה לא פחות מ-350 יורו. מילאנו כנראה היא העיר הכי יקרה באיטליה אבל אני לא בטוח שהיא יקרה יותר מתל אביב. OCD יקרה נורא. תל אביב יקרה נורא. מסתבר שביחס למילאנו ומסעדות ב-level של OCD העסק אף יקר יותר. פרספקטיבה. העולם המערבי יקר. באסה לכולם.

עוד דבר שהשתנה. פרסים ודירוגים. הדירוג שלה בטופ 50 של המזה”ת וצפון אפריקה ירד מהמקום ה-3 ב-2022 ל-14 בדירוג 2023 (כשג’ורג’ וג’ון מדורגת במקום ה-6). יחד עם הדירוג היא זכתה בפרס יוקרתי Sustainable Restaurant Award, פרס הקיימות, שלהערכתי ריגש את רהב ושות’ הרבה יותר. רהב גם זכה בכבוד אישי כאחד מ-6 השפים המבטיחים New Talents of the Year 2023 באתר LA LISTE שמדרג את 1000 המסעדות הטובות בעולם כמעין קונטרה לאתר מישלן.

טוב. חפרתי מספיק. הגיע הזמן להיכנס ולאכול משהו. ככתוב למעלה – תפריט הטעימות האביבי המעודן אך העוקצני עם מוטיבים של עשן ואש. נשמע שעל הנייר יש כאן התאמה מושלמת לטעמים שלי. עשן ואש זה טעם החיים באוכל בעיניי. נכנסתי בזמן. ארז זוארס מנהל המסעדה קיבל את פניי. החלל אכן עבר מתיחת פנים והבר הורחב מ-18 מקומות ל-23 מקומות. באופן אישי חלל המטבח הפתוח של OCD תמיד נעם לי מאד. אלה המסעדות שאני הכי אוהב לשבת בהן. חלל של מסעדה מודרנית שרוצה לשים את האוכל ואת חומרי גלם במרכז. המטבח הוא לב המסעדה. כל השאר פחות חשוב.

 

תפריטי היינות ושאר המשקאות בכוס. אפשר להסתפק במים מינרליים/מוגזים שהם חלק מהארוחה ללא תוספת עלות (זה בשביל שגיא כהן). אני לגמתי כמה וכמה וכמה כוסות במהלך הארוחה. התחלתי עם כוס של שרי פינו (Fino) או בשמו המלא Sherry Fino ‘Jarana’, Bodegas Lustau. עלות הכוס שלא צולמה – 32 ש”ח. שרי (מחרז כמובן. 100% ענבי פלומינו). יבש, חד, מעט מינרלי.

תפריט יינות אדומים

תפריט יינות לבנים

תפריט אפרטיפים

 

סלרי, צנובר, עלים מרירים. גרניטה גבעולי סלרי וסירופ שזיף ירוק בן שנתיים, גבעולי סלרי חמוצים, חמציץ טרי, קרם שורש סלרי וצנוברים, ג׳לי צנוברים וסלרי, ריבת סלרי, שמן זית לצ׳ינו, עלי סלרי מטוגנים. התחלה מרעננת. זה נשמע כמו מנת יתר של סלרי וטעמים חמצמצים, אבל שלל העלים, המרקמים, משחקי הטמפרטורות, השילוב של הטעמים האדמתיים של שורש הסלרי והצנוברים עבדו פשוט מעולה. קצת חמוץ. קצת מריר. הגרניטה הייתה הברקה. פתיחה ירקרקה, רעננה וטעימה ביותר.

אספרגוס ושעועית. מגיעים לכמה מנות ביס שמוגשות זו אחרי זו במהירות יחסית. כולן מוקדשות לשני ירקות ירוקים שחביבים עליי: שעועית ירוקה ואספרגוס. אביב וכו’.

סטראצ’טלה ופחם. אספרגוס שרוף וסטראצ’טלה של המחלבה הקטנה. איכות הגבינות של המחלבה הקטנה היא נפלאה. יש כאן טארטלט קטן דקיק ומתפצח (עשוי מושלם) במילוי של מרקמים שונים של אספרגוס, כולל פירורי אספרגוס מפוחם וגבינת סטראצ’טלה נהדרת. שילוב מעולה. החלקים השרופים מוסיפים את האפקט המעושן המענג בדיוק במידה הנדרשת, בלי לגנוב את ההצגה לטארטלט עצמו ולמילויו. כמו בושם מעושן קלות. טארטלט ירק מושלם בעיניי.

שעועית, אסרפגוס. מיץ שעועית ירוקה מיובש / קרם אספרגוס מקורמל. מין מרנג קליל שעשוי ממיץ שעועית ירוקה במילוי קרם אספרגוס מקורמל. ביס אוורירי ומקסים. טעים ביותר. קרם נפלא. ממתק של ירקות. הדבר היחיד שהייתי מנסה לשנות כאן זה להוסיף יותר ירוק לצבע. הירקרק בהיר הזה דורש חיזוק.

 

אספרגוס, הוט-סוס אוכמניות. מיסו, שעועית ירוקה. ביס מכל אלמנט. משמאל – סיגר של שעועית ירוקה, כבושה ופריכה במילוי מיסו קצוות גבינה. דקיק, מבריק, טעים ביותר, מלא אומאמי. מימין – אספרגוס עם ג’ל אוכמניות חריפות. ביס שהיה טעים וחביב בלבד. ג’ל האוכמניות היה פיקנטי קלות ולא חריף. אפשר לחזק אותו.

 

צוות בפעולה. כרגיל ב-OCD הצוות הוא לא פחות ממהמם. איכותי, ידען, נחמד, שירותי, חייכן. תענוג לצפות בהם מהצד. תענוג לראות את רז מנצח על המקהלה. זו הצגת תכלית של מטבח שף מודרני ברמה הכי גבוהה שיש. ולעבוד כל הזמן מול עיניי הסועדים הבוחנות זה עסק לא קל כלל ועיקר, בטח אם יש בסביבה סועדים פחות מרוצים שלא ממש מתחברים לקונספט, למנות, לטעמים ולסגנון. בארוחה הזו (תודה לאל) לא היה בסביבתי מישהו כזה. לימיני ישב זוג צעיר שנראה שנהנה מכל ביס. לשמאלי ישב בחור צעיר ולידו שני הוריו. ההורים כנראה לא פודיז גדולים ולא ממש הבינו מה קורה מולם, אבל הם זרמו יחסית. את המנות מגיש בדר”כ איש צוות/טבח אחר תוך כדי הסבר מפורט על הקונספט, המחשבה מאחורי המנה, חומרי הגלם ומקורם. אי אפשר באמת לזכור את פרטי הפרטים. אלה שמות החבר’ה שבחשו, ערבבו, הקפיצו, הגישו והסבירו. כולם כאחד חמודים ומקצועיים: אוריין, אור, ויקטוריה, אייל, נוף, רון. ארז שהוזכר גם. ורז שתמיד מגיש מנה אחת או שתיים או שלוש. כשיצאתי אמרתי לרז שהצוות שלו מהמם. הוא אמר לי בחיוך שלא אומר זאת בקול רם כדי שזה לא יעלה להם לראש…

פאף ליים מושחר. עלי שעועית ואיולי מעושן. שני ביסים אחרונים בחגיגת נשנושי השעועית/אספרגוס. שניהם היו כיפיים ועזי טעם. מימין – פאף ליים מושחר. מין ביסלי מתפצח של שעועית ירוקה וכמו שרז כתב באינסטגרם שלהם – “אבקת קסמים”. אבקת ליים שרוף וכל מיני אלמנטים מותססים אחרים שהם מייבשים וטוחנים לאבקה. ביס שיכול היה להיות מושלם אם לא היה מעט מלוח מדי. משמאל – עלי שעועית ואיולי מעושן. כאן הטעמים היו בול. איולי מעושן מעולה. עלה שעועית קריספי וכיפי לאכילה.

סדרת הביסים האספרגוסיים/שעועיתיים ירקרקים הייתה מהנה, משעשת, טעימה וחכמה. מין מתאבנים קטנים, חמודים ויצירתיים שמציגים את אותם חומרי גלם בשלל מרקמים, תצורות, טעמים וטכניקות. ממנה ממשיכים למנות קצת יותר גדולות ומורכבות. או במילים אחרות – עד עכשיו השתעשענו ושיחקנו. עכשיו מתחיל הדבר האמיתי.

מלפפונים שרופים, טונה, ג’ינג’ר ופונזו. אחרי יפן חשבתי שייקח לי הרבה זמן לחזור ליהנות ממנת דג נא בישראל. מזל ש-OCD הגיעה די מהר ועוד עם מנה עם מוטיבים יפניים. פונזו (מעולה). ג’ינג’ר (מורגש). היה פנטסטי. רוטב ממכר. קצת חמצמץ. קצת חרפרף. קצת מתקתק. בלי שום חנופה. דג טרי באיכות מעולה, במרקם נהדר ועם טעם מעולה. המלפפונים השרופים עבדו מצוין. מנת קרודו דג נא אביבית מענגת.

כוס היין הלבן איתה המשכתי. היא מטושטשת כי מה שברקע יותר חשוב… כוס קורטז. גאבי רזרבה, לה ראיה, פיאמונטה, איטליה, 2019 (La Raia Gavi Riserva). קורטז או קורטזה זה זן הענב. העלות – 63 ש”ח ל-175 מ”ל. יקר וזה. אני כבר מרביץ ארוחה ארוחה אז אשתולל גם עם האלכוהול. יין מעולה. מעט מינרלי וחד, מעט פרחוני. באחד האתרים נכתב עליו שהוא כמו ריזלינג גרמני מתקתק שפוגש שרדונה חד ומינרלי מבורגון. תיאור מדויק ליין שמתאים בול לקיץ ישראלי ולארוחה הזו.

ארון הספרים. היה בדיוק מאחוריי. הספר שתעדתי בארוחה ב-Kikunoi בטוקיו – Kaiseki: The Exquisite Cuisine of Kyoto’s Kikunoi Restaurant לא נוכח כאן… אני בטוח שהוא יכול לשמש את החבר’ה כאן היטב כחומר להשראה.

קולורבי, שומשום ואצות. קולורבי / מיסו אצות ממכמורת / שומשום ישראלי / XO קולורבי. אחרי מנת דג לפנתיאון שהייתה עם אלמנטים והשפעה יפנית הגיעה מנת ירק לפנתיאון שגם היא יפנית/ישראלית. חגיגת קולורבי. אומאמי קולורבי פנטסטי. מנת ירק שכל שף יפני מודרני היה גאה להגיש. ירק במיטבו. רצועות קולורבי (כבוש?) מעט קראנצ’יות, רוטב מדהים של מיסו אצות. נדמה לי שהשרוף כאן זה גם אצות שמספקות את האפקט החרוך הנהדר שמככב לאורך כל הארוחה. תענוג.

לחמים של “אפוי”, חילבה, ריבת שמנ”ז. לחם מחמצת (שמי שרוצה יכול לקבל refill שלו). בריוש חילבה (מעולה). ריבת שמן זית שהיא פלא עולם (רכשתי הביתה בסוף הארוחה). אני הייתי אפילו מחזק בה את הזיתיות (לא סגור איזה זן נמצא כאן) ואפילו נותן טאץ’ של מלח. בבית מרחתי על לחם והוספתי מעט מלח גס. תענוג של דבר.

הפוגה של סיור מודרך במטבח ההכנות וההתססות. תה קולורבי. “טאקו” פטריות. איש איש בתורו (או זוגות או משפחות) נקראו לסיור מודרך במטבח ההתססות וההכנות של OCD. זה אלמנט חדש בארוחת הטעימות. בעיניי זה אלמנט מבורך. מי שהוא באמת foodie וחשוב לו להבין על תהליכים, שימור, קיימות, התססות, חומרי גלם – ייהנה מהסיור הקצר הזה ואף ישכיל. מי שהעבירה לי אותו ותוך כדי גם הגישה את תה הקולורבי המותסס כהמשך ישיר למנת הקולורבי מקודם היא אוריין המצוינת. יחד עם התה הוגש גם ביס של מעין טאקו פריך של פטריות שהיה מיצג של אומאמי פטריות מענג. בעיניי החידוש הזה זו אחלה יציאה ומשהו שנותן ערך מוסף לסועד ועוד קצת עומק לארוחה שהיא לא סתם עוד ארוחה במסעדה אלא חוויה קולינרית שלמה.

מבט חטוף לצנצנות וקופסאות מלאות בחומרי גלם בשלבי התססה, שימור, כבישה, ייבוש וכו’. יש כאן בין היתר ליים שחור, “אבקת פלאים”, חומץ תותים, דבש שום, גארום ברווז, גארום טונה, מיסו פקאן, מיסו לחם, קומבו ורדים, שויו של דברים. מעבדה של ממש שלא תבייש מסעדות מתמחות בסקנדינביה וביפן. מנצלים כאן את חומרי הגלם עד תומם, כולל שאריות. קיימות. עניין באמת חשוב. ב-OCD לוקחים את העניין בשיא הרצינות ועושים ממנו דברים טעימים ומיוחדים. שאפו.

תותים וחילבה, בקר מקומי מיושן, רליש. בשר. למעלה – נתח של rib-eye (אנרטיקוט על העצם. כאן בלי העצם) מפרה מקומית ומאיכות יוצאת מן הכלל חרוך קלות בלבד (מדיום רייר-רייר. נהדר). למטה – עוד נתח שלמיטב זכרוני היה פאלדה שבושל בסו-ויד, נקצץ ואז קיבל צריבה (פאלדה – אזור הבטן. נתח שידוע יותר בזכות שמות שני חלקיו – הואסיו והפלאנק). הריב איי היה נפלא. הפאלדה אפילו יותר. הרוטב – רליש תותים וחילבה (בדיוק במידה) מתקתק-חמצמץ ומעולה. מנת בשר יוצאת מן הכלל. מאד אהבתי את שילוב המרקמים בין שני סוגי הבשר ואת שילוב הטעמים הכולל. בארוחה הקודמת שלי ב-OCD הייתה מנת בשר מעולה של נתח כף צרוב בגארום פורל וכרוב (משהו כזה). המנה הזו של הבקר בתותים וחילבה טובה אף יותר.

עוד קצת בקר ותותים. קרוקט תותים, טרטר בקר וכובע הנזיר. לא ממש זכרתי את פרטי הפרטים אז שלחתי הודעה במסנג’ר למסעדה. חזרו אליי די מהר עם התיאור המדוקדק הבא: “הקרוקט (שמגיע אחרי המנה של הבקר שמתרכזת בהשתמשות כל חלקי הפרה ובנוזלי ההתססה של התות המוצל והחילבה) מותקן מבשמל שהכנו מהתותים עצמם. בעצם המוצקים שמהם יצאו נוזלי ההתססה מהמנה שלפניה. ועל הקרוקט, טרטר בקר מהחלקים הרזים של אותה פרה שהייתה בווריאציות וחלקים שונים גם במנה שלפניה”. בקיצור – ניצול נפלא של חומרי הגלם בוריאציות שונות. ביס מעולה, קראנצ’י, טעים מאד ומבריק בביצועו.

עוד יין. מגוון באדום. אדום כהה. קריניאן. וורטמן, כרמל, ישראל, 2016. 175 מ”ל שעלו 51 ש”ח. גוף מלא, עוצמתי, פירות אדומים ברקע. אחלה אדום כחול לבן.

עוף בגריל של אמא. גם על פרטי המנה הזו נעניתי באותה שאילתא שהגשתי במסנג’ר: “בתחתית המנה יש צ׳אונמושי שהכנו ממי עגבניות. עם הירקות שאמא של רז נהגה לשים מתחת לעוף שלה. קציפה של ביסק עוף בגריל, ציר עוף בגריל ועגבניות פריכות”. שוב חיבור ליפן עם הצ’אונמושי. גרסה אדירה של המנה הזו שמופיעה בתפריטי OCD בשנים האחרונות (עם המזיגה הטקסית של המרק מאחד מקנקני התה של אמא של רז שנפטרה ב-2020). קציפה מענגת ושימוש נפלא בעגבניות ובעוף בשלל צורות ומרקמים.

בחזרה מהשירותים. מבט מהצד למסעעדה מלאה. 23 סועדים (בעצם 22. אני לא בתמונה).

עלים שרופים. עלים על פחם / וולוטה מיץ תרמילי אפונה / חומוס ירוק. מנת ירק מהטובות וטעימות שאכלתי אי פעם. לא פחות. מנה שצועקת אביב. העלים המפוחמים היו עונג לחך. פניס החומוס הירוק היה אדיר. רוטב הוולוטה (Velouté) הוא לרוב על בסיס ציר בשר/עוף או דגים עם חמאה. כאן להערכתי הוא היה צמחוני לחלוטין והיה טעים בטירוף.

חידקן. בצל לבן, חומץ פרחי פומלה, ורדים וקוויאר “קראט”. חידקן שמגדלים בנחל דן. הוא המקור לקוויאר “קראט” הישראלי. אכלתי מנת שיפוד חידקן לא מזמן גם בדוק. הייתה מנה לא רעה אבל הדג עצמו לא היה להיט גדול. המנה הזו הייתה נפלאה על כלל חלקיה ומרכיביה. היה כאן מעין נזיד/מרק/קרם מענג של נתחי דג נהדרים, קוויאר מצוין, בצלים בשלל תצורות, בין היתר כקרם/פירה מופלא. שילובי טעמים נהדרים של אדמה, ים ועשן. מנה אדירה.

לפני הקינוחים. תפריט דז’יסטיפים ותפריט מוצרים לרכישה הביתה של “טנא” – המזווה של טנא שמציע מוצרים שונים ממטבח ההתססות והשימורים של OCD. רכשתי הביתה ריבת שמן זית וגם צנצנת של מיסו אזוקי חריף. שניהם חוסלו במהרה.

עשבים שרופים. תה, קמבוצ’ה, פרפה. קינוח הענן. חוזר בכל התפריטים של OCD והוא בהחלט אחת ממנות הדגל של המסעדה ובצדק מוחלט. ב-2 הארוחות הקודמות (נובמבר 2018 וכאמור פברואר 2022) היו גרסאות של פרפה דבש. כאן היה פרפה על בסיס עשבים שרופים (תה, קמבוצ’ה, מרווה) וביטרס. העננים הקודמים היו מנות בלתי נשכחות. קינוחים אדירים. זו לטעמי גרסה טובה אף יותר. בזכות העשן. קינוח מופלא. אחד המיוחדים, הטעימים והמתוחכמים שאכלתי. בכלל. או בשתי מילים – holy smoke!

כוס שרי ו-2 כוסות יין לא הספיקו. אז גם דז’יסטיף. יוליוס ביטרס (עשבי פלא) ועל הדרך קיבלתי גם שאריות של יוליוס מהדורה מוגבלת (אתרוגים כמדומני). 29 ש”ח לכוסית של 30 מ”ל.

תפוח אדמה שרוף, שמנת מעושנת. תפוח אדמה מדורה / שמנת מעושנת / אמאזאקה תפוחי אדמה. בארוחה הקודמת שלי היה קינוח נפלא של פנקוטה מתפוח אדמה ודבש עם יערת דבש. זה קינוח טוב עוד יותר. וזו גם הגלידה המתבקשת בפעם השלישית שלי ב-OCD. גלידת שמנת מעושנת (wow wow). שלל תצורות תפוחי אדמה. קרם, אמאזאקה (משקה יפני מזין ומתוק עשוי מקוג’י. כאן – מתפוחי אדמה). יש כאן אפילו צ’יפסונים דקיקים של תפו”א פריכים מלוחים שמוסיפים טוויסט מגניב ומהנה. קינוח מבריק, מקורי ומענג. holy smoke? holy potatoes!!

אפונה וגרניום. ביס מתוק קטן, חמוד, טעים, נעים ומושקע של עוגיה על בסיס אפונה, קציפה לימונית וג’ל גרניום. אחרי האש והעשן של 2 הקינוחים הבועטים והמענגים היה כאן ביס מרגיע ועדין לסיום.

התפריט על שמי שקיבלתי למזכרת הביתה כמיטב המסורת ב-OCD.

ועוד כמיטב המסורת. עוגיות פיננסייר שמן זית חמות וחמודות. מי שמציצה ברקע היא אוריין.

 

החשבון הסופי שנכנס לחשבון חברת “אנשים שמנים וחשובים בע”מ”. 970 ש”ח. 690 ש”ח זה החלק של האוכל והמינרליים (כולל השירות), 175 ש”ח על כל האלכוהול והשאר ל-2 המוצרים שרכשתי הביתה. המון כסף. ברור לי שיהיו רבים שירימו גבה ויגידו שזה לא שווה את הכסף (גם כשעלה 420 ש”ח לפני זמן לא רב רבים היו חושבים כך). לי זה היה שווה גם שווה. אלה מחירים שמשלמים היום על חוויות קולינריות יוצאות דופן ו-OCD היא כזו. מוזמנים לחזור לארוחות המישלן שתיארתי מטוקיו בפוסטים הקודמים (או המחירים של הממושלנות במילאנו שהזכרתי בתחילת הפוסט). אלה מחירים של הופעות רוק/פופ (גולדן רינג של ברונו מארס עולה מעל 1000 ש”ח) או של משחק בליגת האלופות (גם יקר יותר). החיים יקרים. הקולינריה יקרה. אני מעדיף לשלם 690 ש”ח על ארוחת חוויה יוצאת מן הכלל ב-OCD מאשר 69 ש”ח על חמגשית השווארמה השמנונית והבינונית שמול המשרד שלי. זה אני.

OCD בארוחה השלישית שלי בה המשיכה את קו העלייה. גם של המחירים אבל בעיקר של האיכות. הארוחה הראשונה הייתה מושקעת בטירוף אבל בוסרית משהו ונשכחת בחלקיה הגדולים, הארוחה השנייה הייתה מעולה ברוב מנותיה עם לא מעט היילייטס בלתי נשכחים (כתבתי עליה שאני לא נוהג לחלק ציונים אבל הייתי נותן לה 9.75. אצלי אין עשיריות). הארוחה השלישית הזו היא הטובה ביותר שאני אכלתי ב-OCD, משמע – הטובה ביותר שאכלתי במסעדה בארץ (9.82 אם תתעקשו). תפריט אביב של אש ותמרות עשן – אבל לא כזה שחורך את בלוטות הטעם, אלא כזה שמוגש ברובו בעדינות יחסית ובאינטליגנציה מקסימלית. כאילו מישהו חשב מראש על הטעמים שלי והתאים לי תפריט. תענוג. מיותר לציין שכל המסביב רק מוסיף לעונג הכולל. החלל, המטבח, הסיור המרתק אל מאחורי הקלעים, הצוות הפנטסטי, השירות הנעים, הכלים הנאים. OCD היא המסעדה הטובה בארץ לטעמי (מאלה שביקרתי בהן) וכרגע בפער. ניפגש שוב באחד מתפריטי 2024 (אנשאללה שבכניסה למסעדה יהיה שלט לא רק של טופ 50 מזה”ת וצפון אפריקה, אלא גם 2 כוכבי מישלן שמגיעים לה).

ואם חזרתי ל-OCD גם לתרצה הגיע הכבוד.

 

תרצה – שישי צהריים בבר היין עם האוכל הכי טוב:

ביקור שלישי כאמור. בשניים הקודמים נהניתי מכל ביס ומכל לגימה. בפעמיים הקודמות ישבתי באחד השולחנות בקדמת הבר. הפעם מעט יותר מאחור. כמו ב-OCD הצוות משתנה פה ושם אבל הבסיס נשאר. במקרה הזה אביב חג’ג’ הסומלייה שהוא באמת אחד מאנשי היין הידענים והטובים שנתקלתי בהם בארץ (אם לא ה…), אחד כזה שגם הסועד/לוגם חסר הניסיון והלא מבין ירגיש בטוח תחת השגחתו. הבסיס השני – אילי דקל (נדמה שאילי ולא עילאי) השף בפועל של תרצה שמיישם את חזונו של רז רהב על הצד הטוב ביותר. עוד תמכו וסייעו עומרי ודפנה.

תפריט האוכל. כרגיל לא גדול. יש כמה מנות דגל שאי אפשר להסירן מהתפריט כמו ברוסקטת שומן הבקר האגדית או הקרפלך לחם אבוד וקוויאר, אבל הרוב משתנה כאן לפי עונה/חומרי גלם ומצבי רוח כנראה. בקיצור – מקום כלבבי שתמיד אפשר למצוא בו מנות חדשות.

התפריט באנגלית. סתם אם למישהו מתחשק להשוות.

בתרצה שותים יין. כוס ראשונה. אמרתי לאביב – משהו חד וצונן. קיבלתי ריזלינג יבש. Trimbach Riesling 2020. מאלזס אשר בצרפת. אכן חד. קליל יחסית אבל עם אופי טוב. אני מתחיל מהקל וממשיך ליינות “כבדים” יותר. 55 ש”ח.

מנה ראשונה. ענבים, מקדמיה, דובדבנים. 67 ש”ח. למרות שאני לא מעריץ של דובדבנים זרמתי כי התחשק לי לנסות מנות קיציות וקלילות יחסית. מנה קיצית פשוט מעולה. יש כאן לוביה שרופה (נהדרת), מעין קרם מקדמיה טעים ביותר (נגיד סקורדליה חלקה ממקדמיה), דובדבנים חצויים, ענבים (למיטב זכרוני גם השמן הירוק). מנה קיצית מושלמת. תקראו לזה סלט עם קרם או מרק עם ירקות/פירות. העסק מצוין. יקר ומצוין. נשמע פשוט על הנייר אבל איכשהו שילוב הטעמים כאן – האדמתי-אגוזי-פירותי – מצליח להיות מאד מעניין ומיוחד.

מנה שנייה. עגבניות, גארום טונה, פורל. 66 ש”ח. המנה היחידה בארוחה שהייתה רק בסדר פלוס/טובה ולא יותר. העסק היה טעים וחומרי הגלם היו מצוינים אבל משהו כאן לא הלהיב אותי. גארום הטונה לא מספיק “בעט”. נתחי הפורל היו חביבים. העגבניות היו עגבניות. טובות ואיכותיות לכשעצמן – אבל עדיין עגבניות. מנה קיצית וחביבה אבל תמורת 66 ש”ח אפשר לייצר משהו מעניין יותר.

מנה שלישית. קרפצ’יו מנגו, חמאה לבנה וקוויאר. 96 ש”ח. המון כסף. לטעמי קצת יותר מדי. נכון שמנגו היום הוא יקר. נכון שהקוויאר הישראלי מהדן (ראו למעלה ב-OCD) הוא יקר. עדיין נדמה לי שהתמחור קצת גבוה. המנה יפהפיה ולמרבה השמחה היא לא רק יפה אלא גם נהדרת. מנה אדירה. זו מנה שגרסה דומה לה הייתה אחת המנות בארוחת הטעימות של OCD באחד התפריטים העונתיים הקודמים. יש כאן קרפצ’יו דקיקים של מנגו, רוטב מופלא של חמאה לבנה וחומץ מנגו. לא זוכר מה השמן הירוק הארומטי שסיפק כאן צבע יפהפה ו-kick טוב. אם נדרש לשלם 96 ש”ח על מנה לא גדולה לפחות שתהיה עונג לעין ןלחך כמו המנה הזו.

כוס יין שנייה. כתום. למעשה זהוב (צבע יפהפה). Malvazija. מלבזיה בתעתוק לעברית. זה הזן. Korenika & Moskon Malvazija זה היצרן. יין כתום טבעי מסלובניה. יין מיוחד ומוצלח. חד, מינרלי מעט, מעט מריר, מעט פירותי. יין מאד מעניין ולא תוקפני מדי כמו חלק מאחיו הטבעיים הכתומים. אהבתי.

שעה 12:50. שולחן. קיר. מינימליזם תעשייתי אורבני. זה היה שולחן הצד היחיד שלא אוייש עד אז. אחרי 10 דקות הגיע זוג וגם השולחן הזה נתפס.

מנה רביעית. מנת קטנה שהזמנתי סתם כי התחשק. טארטלט פורל כבוש, שזיף, זעתר. 34 ש”ח. 2 ביסים. ביצוע מושלם. טארטלט מעולה, פריך וטעים. פורל כבוש מעודן וטעים מאד, זעתר ושזיף צהוב שהוסיפו את מה שהם אמורים להוסיף. מנה קטנה וחמודה להפליא.

מנה חמישית. גרילד צ’יז, ריקוטה אנשובי, שמרים. 42 ש”ח. לא מבין איך המנה הזו עולה 42 ש”ח והטארטלט הקטן למעלה עולה 34. מנה מושחתת ופשוט אדירה. לכאורה לחם וגבינות. אבל השילוב, הצלייה, הגבינות (המחלבה הקטנה), האנשובי, השמרים (משהו בסגנון של מיסו שמרים). פשוט פנטסטי. יש כאן פריכות מושלמת, גבינתיות מושלמת וטעימה לאללה ובקיצור כיף גדול. הטוסט המושלם. מנות הלחם בתרצה הן קסם. מיד אחריה יבוא עוד קסם אחד.

כוס יין שלישית. חייב לגוון באדום. ביקשתי משהו עוצמתי לפינאלה וקיבלתי. ג’יאקומו פנוקיו. Giacomo Fenocchio Freisa Langhe 2019. איטלקי מפיימונטה. Freisa זה הזן. יין אדום כהה. עוצמתי, עמוק, מלא, פירות אדומים, קצת עשן, קצת אדמה. יין אדום כלבבי. 60 ש”ח.

מנה שישית. למרות שבשלב זה הייתי שבע לגמרי המשכתי עוד קצת. אני לא כל יום ולא כל חודש בתרצה אז אני מרגיש חובה מוסרית להגזים, מה גם שהברוסקטות כאן הן ברוסקטות לפנתיאון. ויתרתי על ברוסקטת שומן הבקר כי בכל זאת אכלתי אותה כאן פעמיים לטובת ברוסקטה תירס, קרם תירס ופוריקקה. יש כאן ברוסקטה תירס על גריל פחם, קרם תירס, הבאנרו ופרחי בזיליקום. פוריקקה זו תערובת יפנית של אצות, זרעים קלויים ותבלינים. לא סגור אם יש כאן פוריקקה תוצרת בית (מניח שכן). העלות – 46 ש”ח. הטעם – wow. חגיגת תירס. אומאמי תירס מתקתק-חרוך מעט-חרפרף מושלם. לחם קלוי מעולה. קרם תירס נהדר. ברוסקטה שנותנת פייט רציני לברוסקטת שומן הבקר הגאונית. אחת ממנות התירס הכי טעימות שאכלתי בשנים האחרונות. לא פחות.

קינוח. קיבה נפרדת וכו’. טירמיסו כוסמת. אצל רז רהב חייבת להיות כוסמת באחת המסעדות. ב-OCD בארוחה שתוארה למעלה לא הייתה אז בתרצה היא הופיעה. בקינוח כמובן. למה לא? טירמיסו מעולה. שכבות עשויות מצוין. קרם גבינה טעים מאד. לא מתוק מדי. קקאו טוב. המינוס היחיד – תאמינו או לא – הכוסמת כאן הייתה נוכחת אבל לא מספיק בלטה. צריך היה יותר ממנה. 47 ש”ח.

 

החשבון שלי הסתכם ב-566 ש”ח מוגזמים לחלוטין. זה אני – זה לא הם (טוב – זה קצת הם. בכל זאת. תל אביב. יינות. אוכל. שף מפורסם. עסק יקר בסטנדרט). כשאני בתרצה אני מרגיש כאמור אימפולס בלתי נשלט לטעום כמה שיותר וללגום כמה שיותר. אז 6 מנות. קינוח אחד. 3 כוסות יין. זה המחיר היקר. לי זה היה שווה כל שקל. בדיוק כמו שהארוחה ב-OCD הייתה שווה. אדם מן השורה היה מסתפק ב-2 כוסות יין ו-3-4 מנות. כולל קינוח. תרצה היא מקום של יין ומנות קטנות ולא מקום להרביץ ארוחה מפוצצת. אני פשוט לא עומד בפיתוי כי כה טעים כאן.

זו כוסית נוספת עם טעימת יין ששכחתי את זהותו לסיום עם החשבון ועל חשבון הבית.

עד כאן רז רהב ושות’ בדאבל ארוחות. יוני 2023.

ארוחה שלישית ב-OCD שהייתה הארוחה הכי טובה שלי ב-OCD – וכפועל יוצא – הארוחה הכי טובה שאכלתי עד היום במסעדה בישראל. החבר’ה שם לא מפסיקים להתקדם ולהפתיע. ארוחה שלישית שלי בתרצה שכמו קודמותיה הייתה תענוג. אני חוזר וקובע – OCD היא המסעדה הכי טובה בארץ בין אלה שאני אכלתי בהן. אין לה לטעמי כרגע מתחרות (לג’ורג’ וג’ון שמדורגת כרגע גבוה ממנה בטופ 50 אני צריך לחזור כי לא הייתי בה קרוב לשנתיים). היא מספקת חוויה קולינרית שלמה, חכמה, מחכימה, מתוחכמת, ששמורה למסעדות מישלן בטופ. תרצה, בין ברי היין, וודאי ברי היין עם אוכל טוב, היא לטעמי מספר אחד בתחום. השילוב של המקום, האוכל המעולה, היין המשובח והצוות הוא מנצח. מי שמחפש את הטופ הקולינרי בישראל – כרגע הוא שמור לדעתי לשף אחד ויחיד. רהב. רז. גם בגרסת הפיין דיינינג וגם בגרסת בר היין.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מוזמנים לשתף:

האלבום המלא: