מעבּד מזוֹן

(אוֹ אבנר מבקר)

חיפוש

דאבל איטלקי אצל בנצי ארבל

הפסטות הן גולת הכותרת והן לטעמי מהטובות שניתן למצוא בארצנו. נדמה לי שנכון להיום אלה של כפרה מיו עדיין מנצחות את אלה של קלבריה.

בתפריט:

בנצי ארבל הוא אחד הפסטיונרים המצטיינים בעיר מאז שפתח את כפרה מיו שלו במקום מפגש האושר ועשה הסבה מפלאפל וסביח לפסטות ואוכל איטלקי תוצרת בית. כפרה מיו הפכה ליעד פופולרי במיוחד לחובבי פסטה איכותית ובצדק. המקום בקינג ג’ורג’ 105 הומה וגדוש בכל שעות הפעילות של המסעדה. שמעתי על אנשים שגם נרשמו ברשימת המתנה והמתינו למקום שעה-שעה וחצי (למיטב ידיעתי שולחים SMS כשמתפנה מקום) ומדובר במסעדונת רחוב/טרטוריה שכונתית קטנה.

כנראה שכפרה מיו והצלחתה פתחה לארבל ושות’ את התיאבון והם החליטו לפתוח עוד מקום איטלקי, במורד אותו רחוב – קינג ג’ורג’ 29, מקום בשם קלבריה (Calabria-trattoria del’sud בשמו המלא לפי גוגל מפות), שנפתח בספטמבר-אוקטובר 2022. ארבל מדרים גם פיזית במורד הרחוב וגם קולינרית – למחוז קלבריה בדרום מערב איטליה (הקצה הדרומי של איטליה שצמוד לסיציליה). כיאה לטבח פופולרי ומפורגן, יקיר מדורי האוכל, קלבריה זכתה להרבה תשומת לב של כתבי היח”צ, מבקרי האוכל וחברי קבוצות האוכל השונות בפייסבוק.

בפוסט אפרט על 3 ארוחות שלי במפעלות הפסטה של בנצי ארבל. שתיים בקלבריה באמצע דצמבר ובינואר, וביניהן אחת בכפרה מיו בסוף דצמבר. אני מתחיל בארוחה הראשונה.

 

קלבריה – מוצ”ש על הבר, 17 בדצמבר 2022:

אוכל יין ודרינקים מרומא ודרומה. כך מתוארת קלבריה באינסטגרם שלה. בניגוד לכפרה מיו שכל שולחנותיה יושבים ברחוב עצמו, קלבריה מכילה חלל פנימי עם בר לא גדול ופיזור של שולחנות ובנוסף גם שולחנות רחוב. בשני הביקורים שלי במסעדה רוב היושבים העדיפו לשבת בחוץ. כפרה מיו פועלת גם בשעות הצהריים. קלבריה נפתחת החל מ-18:00 בעיקר משיקולי חוסר כוח אדם לתפעל את המסעדה גם בצהריים. בלוגו של המסעדה מצוינת השנה 2011 שזו השנה שבה, כך קראתי (ותודה לדרור פז הוא בוב שממשיך במסע על התחקיר), סיים ארבל לימודים קולינריים בלא אחר מאשר מחוז קלבריה באיטליה.

החלל חביב ונעים. משדר משפחתיות ופשטות. כולל כל מיני אלמנטים איטלקיים, שלטים, צלחות, תמונות, צעיף של מראדונה מנאפולי ועוד. ישבתי על הבר שצופה לחלון המטבח. שני טבחים צעירים, טבחית וטבח אמריקאי עסקו בבישול בשתי ארוחותיי במקום. בנצי ארבל עצמו לא נכח בשתיהן.

תפריט המסעדה. כמה יינות מדרום איטליה (אבל לא רק). האוכל מחולק לקטגוריות. הראשונה – “אוכל מטוגן כדרך חיים”. הבאה – “ויש דברים אחרים טעימים כמו”. בהמשך – “פסטות טריות מרג’ינה ובעבודת יד, גם יש, כי גם זה חשוב”. בהקשר לפסטות מצוינת הערה שהם מייצרים בעצמם את הכל, הניוקי נימוחים וכל האטריות מבושלות “אל-דנטה”. לבסוף קינוחים: “בגזרת המתוקים הכל ב-40”. המחירים מתונים למדי. בדומה לכפרה מיו. הפסטות כאן הן המנות העיקריות והיקרות שבהן עולות 79 ש”ח. סביר ביחס להשתוללות המחירים בארצנו.

פריטלי – סופגניות זוקיני, ריקוטה, מוצרלה וסולת. 43 ש”ח. זה היה יומיים לפני נר ראשון של חנוכה אז התבקש לנסות את סופגניות הבית Fritteli. מלוחות כמובן. תכלס מוצלח וטוב יותר מכל סופגניה מתוקה ודחוסה באשר היא. כאן זו סופגניית ירק מלוחה, אוורירית לגמרי, גבינתית. 3 סופגניות טעימות מאד, עם קראנץ’ חיצוני, פנים נימוח וקליל וטיגון כהלכה, בלי שמץ של שמנוניות. קצת גבינה מגוררת ומטבל עגבניות ואורגנו השלימו מנה נהדרת.
הפסטה הנבחרת. צמחונית דווקא. Porcinatta. ספגטי פורצ’יני מאיטליה, פורטובלו, חמאה וגרנה פדאנו. 76 ש”ח. החבר’ה טובים בפסטות. הבישול שלהן מדויק. אל דנטה כמו שכתוב בספר. הרוטב היה טעים מאד, סמיך ועוטף. הפורצ’יני הורגש והיה הדומיננטי בטעמיו. המון גבינה גוררה כאן שזה בטח לא מזיק. המינוס היחיד שאני מוצא כאן הוא שהייתי רוצה לקבל נתחי פטריות אמיתיות (אם לא פורצ’יני יקרות אז לפחות פרוסות פורטובלו מוקפצות). זה היה מוסיף עוד מרקם ומייפה קצת את המנה המעט חומה/אפרורית.

לקינוח אכלתי קוקילידה פיסטוק. עוגיות שוקולד מרירות וביניהן גלידת פיסטוק. 40 ש”ח. הטעמים סבבה. העוגיות טובות מאד. הגלידה בטעמה טובה ולא מתוקה מדי. הבעיה הייתה המרקם. הקינוח עובר כנראה הכנה מבעוד מועד ונשמר בקירור כך שגם מרקם העוגיות היה מעט קשה מדי והן הוגשו די קרות וגם הגלידה הייתה נוקשה מדי. נכון שכך קל יותר לאכול את הקינוח בשלמותו אבל אני הייתי שמח אם העוגיות היו פושרות והגלידה הייתה רכה יותר, גם אם העסק היה נזיל יותר.

שתיתי גם איזושהי כוס של יין לבן נשכח. זו הייתה ארוחה חביבה. מנה ראשונה מטוגנת מצטיינת. פסטה טובה ומוצלחת שיכולה להיות אף טובה יותר. קינוח סביר. מחירים סבירים ביחס לעיר היקרה בעולם ושירות חביב. שורה תחתונה חיובית.

לפני שחזרתי לארוחה שנייה בקלבריה בדקתי שוב את האחות הגדולה במעלה הרחוב, הלא היא כפרה מיו.

כפרה מיו – חמישי צהריים, 29 בדצמבר 2022:

קפצתי לכפרה מיו מהמשרד. לשמחתי ולמזלי היה שולחן אחד ויחיד שנותר פנוי בשעה 12:45 והתיישבתי. אחרי 10 דקות כבר המתינו לפחות 7-8 אנשים ברשימת המתנה. לפחות בצהריים התחלופה כאן מהירה. אנשים אוכלים והולכים.

מסעדת רחוב מלאה.
התפריט.
התחלתי במשהו ירוק לבריאות. סלט ספגטי זוקיני טרי, ארוגולה, סלסת אנשובי, שום, פרמז’ן, חומץ יין לבן ומיץ לימון. 44 ש”ח. סלט רענן וטעים. פשוט. זוקיני ועלים טריים. תיבול טוב ומדויק. האנשובי נוכח ונותן kick. אין טענות.
הפסטה בה בחרתי היא Amatriciana. רוטה עגבניות, שום, מרווה, אורגנו, צ’ילי יבש, בייקון איטלקי, פטרוזיליה ושמן זית. 70 ש”ח. עוד פסטה מצטיינת מבית היוצר של ארבל ושות’. מידת ההכנה ללא דופי. הרוטב עז טעם ומתובל מצוין. פיקנטי. יש כאן בייקון אמיתי שמטבע הדברים עושה את שלו ומספק את סחורת הטעם. בכפרה מיו כמו גם בקלבריה יש פסטות מצוינות בעשייה מדויקת ועם טעמים עזים ונוכחים.

על קינוח ויתרתי. בכל זאת זמני היה קצוב והייתי צריך לחזור למשרד. כפרה מיו שוב הוכיחה את עצמה כמנייה בטוחה בענייני אוכל איטלקי עם מנות פסטה של מקצוענים.

 

קלבריה – מוצ”ש על הבר טייק 2, 21 בינואר 2023:

קצת יותר מחודש אחרי הארוחה הראשונה. שוב מוצ”ש די סמוך לשעת הפתיחה ב-18:15. שוב על הבר. היה בחור אחד שישב על הבר. עוד 2-3 שולחנות מאוישים בפנים ועוד 3-4 שולחנות בחוץ. בשעת ערב מוקדמת גם במקומות פופולריים אפשר למצוא מקומות יחסית בקלות.

תפריטים. ספיישלים והתפריט הרגיל. התפריט הרגיל פה ושם התעדכן. בחלק מהמנות המחיר הספיק לעלות. למשל בפריטלי שעלה מ-43 ל-49 ש”ח. שתיים-שלוש מנות אחרות התייקרו אף הן. הפסטות נשארו במחירן.

מנה מהספיישלים. Cambazola al forno. “שילוב מדהים של קממבר וגורגונזולה, טעמים עזים ומאוזנים, רוקט, ברוסקטות ודבש פפרונצ’ינו (דבש חריף)”. 50 ש”ח. התיאור הכתוב מגרה. בפועל – לחם די יבש עם גבינה מותכת. לא יותר. מנה מאכזבת למדי, ודאי ביחס לתיאורה. הגבינה הייתה די אנמית והיוותה את האכזבה העיקרית שלי. סתם גבינה. לא הרגשתי שום דבר שמתקרב לגורגונזולה ושום עזות טעם. הברוסקטות – סטנדרטיות. הדבש החריף לא היה חריף. בקיצור – סתם מנה. כאילו היו למסעדה עודפי לחם וגבינה והם אילתרו משהו שאולי מתאים לבית קפה בינוני אבל לא למסעדה איטלקית טובה. מנה שממש לא שווה את מחירה ולמעשה המנה החלשה היחידה שאכלתי בכפרה מיו/קלבריה.

הפסטה הנבחרת Frutti Di Mare. ספגטי עם שרימפס, חצי סרטן כחול, פטרוזיליה, שום, מרווה, זעפרן, חמאה ולימון. 79 ש”ח. פסטה מצוינת. הפסטה עצמה כצפוי עשויה נהדר. הרוטב – חמאתי-לימוני-ימי – טעים מאד. השרימפס שלהערכתי הם מזן קפוא אבל איכותי הפתיעו אותי לטובה בטעמם ובמרקמם המוצלח. המינוס היחיד היה חצי הסרטן שהוא די עלבון לפרוק הרגליים החביב והטעים הזה. זה כנראה סרטן בייבי. אם היו בו 20 גרם בשר אני אופטימי. אמרתי לטבח האמריקאי ששאל אותי איך המנה שהיא מצוינת אבל אם זה גודל הסרטן שיש בהיצע עדיף לא להגיש אותו בכלל וללכת על קלמרי כתוספת ימית. הוא הסכים. באיטליה אין מסעדה שהייתה מגישה חצי סרטן כל כך קטן. לפחות זה היה טעים נורא.
דרום איטליה. קתולים וכו’. האפיפיור בכבודו ובעצמו נותן את ברכתו.
אנחנו בדרום איטליה. כאן אוהדים את נאפולי. נראה גם הפופ הארגנטינאי מלמעלה הוא אוהד של נאפולי עוד מימי דייגו.
קינוח. גלידת חלב רכה, רוטב אגוזי לוז ואגוזי לוז מסוכרים. 40 ש”ח. קינוח חמוד. אחלה מרקם של גלידה. מעט מתוקה מאלה שאני מעדיף אבל עדיין טעימה. רוטב חביב. אגוזי לוז מסוכרים לתוספת קראנץ’. סה”כ נהניתי אבל כל הזמן חשבתי שאם היו שוברים את המתיקות עם אלמנט מלוח (קרמל אגוזי לוז מלוח או במקום אגוזי לוז מסוכרים – אגוזי לוז קראנצ’יים מלוחים) העסק היה אוטומטית יותר מעניין וטעים וקצת פחות מונוטוני.
את הארוחה הזו ליוויתי ביין אדום – אפסימנטו פולייזי (Appassimento). 44 ש”ח לכוס. המחיר של אותה כוס קפץ אגב מ-35 ש”ח בתפריט דצמבר ל-44 ש”ח בחודש ינואר.
לסיכום – קלבריה, כמו כפרה מיו אחותה הגדולה, היא מסעדה חביבה, איכותית ומוצלחת בז’אנר האיטלקי (שצריך להודות בעצב שהבינוניות שולטת בו במחוזותינו). אלה שתי מסעדות שמספקות את הסחורה. הפסטות הן גולת הכותרת והן לטעמי מהטובות שניתן למצוא בארצנו. נדמה לי שנכון להיום אלה של כפרה מיו עדיין מנצחות את אלה של קלבריה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מוזמנים לשתף:

האלבום המלא: