מעבּד מזוֹן

(אוֹ אבנר מבקר)

חיפוש

מילאנו – חלק ב’: מסעדת 3 כוכבים, פיצת טופ, ארוחת צהריים בברגאמו וכריך קלאסי

קצת אסקפיזם לימים המחרידים הללו. פוסט שנכתב וכאילו מתאר מציאות מדומה שארעה רק לפני שבועיים וחצי. החלק השני מוקדש בין היתר למסעדת 3 הכוכבים Enrico Bartolini, לעוד פיצה מדורגת בשם Dry ולטיול בברגאמו היפה.

בתפריט:

מילאנו. צפון איטליה. 21-27 בספטמבר.

את החלק הראשון כתבתי ופרסמתי ביום שישי, 6 באוקטובר. בסיוטים הכי גרועים שלי לא דמיינתי שאת הפוסט הזה אכתוב כמה ימים לאחר מכן, בזמן מלחמה, כשעוטף עזה בלהבות, כשקיבוצים נכבשו והוחרבו ע”י חמאסניקים חיות אדם, שמעל 1300 (וכנראה הרבה יותר) נהרגו ונטבחו ע”י החמאס – אזרחים ואנשי כוחות הביטחון, שיש מאות חטופים (כולל ילדים וזקנים) ברצועת עזה והמוח הרציונאלי האנושי חושש לחשוב מה עולה בגורלם, שאלפי טילים מונחתים כמעט לכל חלקי הארץ. שהמדינה חווה את המחדל הכי גדול בתולדותיה – פוליטי, מדיני, מודיעיני וצבאי. שנדמה שהיחידים שמתפקדים בכאוס הם האזרחים עצמם והתארגנויות היחידים (למשל בהקשר הקולינרי – מסעדות כמו האחים, בית קנדינוף וקלארו שהקימו חמ”לים מדהימים של בישולים והעברת מצרכים לתושבי הדרום ולחיילי המילואים). מציאות מחרידה, מסויטת והזויה. אני רק יכול להחזיק אצבעות שהסיוט הזה, שהמלחמה הזו, תסתיים כמה שיותר מהר ושהממשלה הביזיונית, העלובה, המושחתת, חדלת האישים והרופסת בתולדות המדינה תסיים את ימיה מיד לאחר מכן ונשוב לימים טובים ואופטימיים יותר. זה יקרה.

התלבטתי אם לפרסם את הפוסט בעיתוי הזה. אני עדיין לא סגור אם זה נכון. אבל הבלוג הזה היווה אסקפיזם עבורי גם כשחוויתי אובדן אישי משפחתי וכך גם כעת. אני כותב כדי לשמור על שפיות אישית וכי גם בתוך הסיוט והטראומה צריך לפנות קצת מקום לשגרה אם אפשר. לפחות קצת. מה שאתאר הן חוויות שלי בסה”כ מלפני כשבועיים-שבועיים וחצי. הן מתארות עולם אחר לגמרי. מציאות מקבילה וכמעט דימיונית. מי שבמקרה ייתקל בזה והתיאורים המושחתים של ארוחותיי במסעדות מילאנו לא יהיו לרוחו – שיעצור כבר כעת ולא יקרא. זה מובן ומקובל. מי שימצא בתיאורים שלי קצת נחמה של ניתוק מוחלט (אבל באמת מוחלט) מהמציאות – אשריו ואשריי.

 

אני חוזר לאוכל ולמילאנו. החלק השני יוקדש ל-23 ול-24 בספטמבר. ב-23 הסתובבתי בעיר עצמה. בצהריים חיכתה לי ה-מסעדה אליה הזמנתי מקום, מסעדת 3 כוכבים. למחרת בבוקר לקחתי רכבת לברגאמו היפה, צפונית מזרחית למילאנו במחוז לומברדיה, ליום של יציאה מהעיר הגדולה וחזרתי למילאנו בערב.

ה-23 בספטמבר היה בוקר של תרבות. קפה נלגם בבית קפה אקראי ליד המוזיאון הלאומי למדע ולטכנולוגיה על שם לאונרדו דה וינצ’י Museo Nazionale Scienza e Tecnologia Leonardo da Vinci אליו קפצתי לסיור עצמי תרבותי. הכוס שבתמונה היא רק לתצוגה. לאונרדו ידידנו אומר בתרגום לאנגלית – the well spent life is long או בעברית – חיים שאנו מנהלים היטב הם ארוכים. הוא בהחלט מופת לעניין. בהיבט אישי, רדוד וצנוע, טיולים שכאלה שמתוארים בדפי הבלוג הזה, הם אולי אלה שגם אם לא יאריכו את חיי, ודאי ישמרו על שפיותי ויספקו לי אסקפיזם מחויב המציאות פעם בכמה חודשים…

מוזיאון מעניין ומגוון.

זה כיתוב הולם במיוחד שהיה בכניסה לאחת התערוכות שעסקה באוכל במוזיאון המדע. עוד מעט יגיע האוכל.

ארוחת הצהריים תוכננה לשעה 13:00. הלוקיישן – מוזיאון לאמנות ולתרבות בשם Mudec (קיצור של Milan’s Museo delle Culture). קןמפלקס מודרני ומרשים שמאכלס תערוכות מתחלפות ובקומתו השלישית יושבת המסעדה בה עסקינן, Enrico Bartolini שמה. ניצלתי את הזמן גם לשוטט במוזיאון (בין השאר תערוכה של ואן גוך).

מיצג ב-Mudec. כזה לא אכלתי. לא במילאנו. אפילו לא בטוקיו.

אחרי האמנות והתרבות שספגתי עליתי במעלית לקומה השלישית. זה השלט ליד המעלית והתמונה בהמשך היא מתוך המעלית עצמה. שלא נתבלבל.

הגעתי דקותיים לפני שעת השין. גם הכניסה לא מותירה ספק שכאן יושבת מסעדת 3 כוכבי מישלן. עכשיו באמת הגיע הזמן לאכול.

 

Enrico Martolini – Mudec – חווית 3 כוכבי מישלן לצהריים:

מסעדת 3 הכוכבים היחידה במילאנו שמדורגת השנה גם במקום ה-85 ברשימת הטופ 50 של המסעדות הטובות בעולם של סן פלגרינו (נכנסה לראשונה לדירוג ביוני השנה. כן כן. הטופ 50 מכיל 100. גם זה של הפיצות ושל הברים). המסעדה נפתחה באפריל 2016. שנת 2016 הייתה שנה מבורכת ופעילה במיוחד לידידנו אנריקו (יליד 79 אי שם בטוסקנה) שמלבד המסעדה במילאנו עליה הוא מיד קיבל 2 כוכבי מישלן (בזכות רזומה מוקדם), הוא קיבל עוד כוכב אחד על עוד 2 מסעדות בניהולו בברגאמו וב-Castiglione della Pescaia. את שלושתן הוא פתח פחות או יותר בו זמנית והוא השף היחיד בתולדות מדריך מישלן שזכה ל-4 כוכבים באותה שנה. rispetto. ב-2017 הוא הוסיף עוד כוכב למסעדה נוספת שלו בונציה (Glam). את כוכב המישלן הראשון שלו אגב הוא קיבל כשניהל מסעדה בשם Le Robinie בעיירה בלומברדיה בגיל 29. את הכוכב השלישי שלו על מסעדת הדגל המילאנזית שלו Enrico Bartolini קיבל ב-2019 ובסה”כ הוא מחזיק ב-9 כוכב מישלן נכון לשנת 2023. בסה”כ לפי האתר שלו הוא מנהל לא פחות מ-8 מסעדות באיטליה, עוד 3 בהונג קונג ועוד אחת בדובאי. איש עסוק שכנראה מתחזק צוות תפעולי וניהולי משובח במיוחד. השף התפעולי שמנהל את המסעדה ביום יום הוא בחור בשם Davide Bogioli.

נכנסתי. מנהל המסעדה קיבל אותי בחיוך ומלצר הוביל אותי למושבי בחלל המואר והמרווח של המסעדה. בדרך עצרתי לצילום כיתוב הניאון החביב הזה. אמרתי למלצר שזו כבר התחלה חיובית. מסעדת 3 כוכבים שעושה שימוש בהומור היא כבר מסעדה כלבבי. אני פחות מחבב מקומות מוקפדים לעייפה, לחוצים וקפוצים, עם צוות רציני ולחוץ. גם מסעדות בטופ של הטופ של 2 ו-3 כוכבים יכולות מעט לשחרר את העניבה, להיות קז’ואליות קצת יותר עם צוות ושירות מעט יותר משוחרר, רגוע וחייכן. אנחנו בשנת 2023. אפשר לקחת את האוכל, ההקפדה, ההגשה והשירות בשיא הרצינות ולעשות את הכל מושלם, גם עם חיוך וחביבות. זה בלט לטובה ב-Enrico Bartolini. הצוות היה מהמם, השירות היה ללא דופי, אבל בה בעת לא הרגשתי שום אווירת לחץ או הקפדת יתר מעיקה.

מבט לחלל המסעדה ממקום מושבי. סרוויס הצהריים מתחיל ב-12:30. רוב הסועדים הגיעו ב-13:00 או ב-13:30 אבל המסעדה לא הייתה מלאה לאורך כמעט 3 שעות של ארוחה. החלל מאד מרווח, מודרני, לא מצועצע ומנקר עיניים. נעים מאד לשבת כאן.

עם המים המינרליים (still ולא sparkling) כשאני נשאל על אפריטיף אלכוהולי להתחלה אני תמיד אזמין יין לבן ולא מבעבע כלשהו שבדר”כ מכוונים אליו. זה היין בהמלצת הסומלייה (שמו לפי האתר הוא Edoardo Jobet Monett – למי שזה מעניין אותו), אחרי שאמרתי לו מה אני אוהב. Orto di Venezia. יקב בעיר ונציה עצמה – באחד האיים שבעיר התעלות. לבן יבש מינרלי מענבי מלווזיה. היין היה מצוין. המחיר לכוס הרבה פחות. לא שאלתי את הסומלייה מחירים מראש. מניסיון שלי במסעדות 2-3 כוכבים עלות כוס במקרה הגבוה נעה אי שם בין 20 ל-25 יורו. במישלן מילאנזי מסתבר שזה יותר. הכוס הזו תומחרה ב-25 יורו שזה עוד סביר. נגיד. הכוס הבאה. אלוהים תשמור. עוד מעט היא תגיע. אפילו אני נדהמתי מהמחיר. בחיפוש בגוגל של מחיר בקבוק זה יין שעולה 36 או 37 יורו. לא זול מלכתחילה אבל ודאי צריך להיות מתומחר יותר בצניעות לכוס.

מתחילים לאכול. גריסיני תוצרת בית. גריסיני פרמז’ן מיושנת 24 חודשים. האיכות מורגשת.

ויחד עם הגריסיני חגיגת פתיחים של לפני הארוחה הרשמית. וחגיגה זו הייתה. מצעד מרשים במיוחד של מנות ביס ומשעשי חך שאכן היו כאלה. מיטב חומרי הגלם, טכניקות, עשייה לשלמות, עזות טעמים וצבע. תענוג. יצא לי ללחוש בשקט wow כמעט אחרי כל ביס שכזה.

מנה נפלאה וגאונית של לנגוסטין בצורת חציל עם בשר לנגוסטין, קוויאר ורוטב אשכולית אדומה מעושן שנמזג. החציל עצמו עשוי בחלקו מבשר לנגוסטין ואני לא סגור אם יש שם גם חציל של ממש. המרקם שלו היה מדהים, קרמי ומתפצפץ בפה ועם טעמי עישון נהדרים. נכח שם גם פול טרי שלא הזיק. הרוטב היה יוצא מן הכלל והמכלול מענג. זו מנה שהעלתה חיוך גדול של שביעות רצון על פניי ו-wow ראשון מני רבים שלחשתי לעצמי בזמן אכילתה.

ביס של דג Snapper נא עם כרוב, קציפת שקדים ואבקת כרוב מעושן (כמדומני). עוד מנת ביס/שניים שהוציאה ממני wow חרישי. שילוב מעולה של ירק ודג מעולה. לא זוכר מה מקור “ביצי הדגים” הירוקות. מנה קטנה ונהדרת עם טעמים נוכחים וחזקים.

ביס של טאקו עם בשר סרטנים (קינג קראב) ומיונז חזרת. מנה מעולה אבל פחות מיוחדת משתי קודמותיה. הטאקו היה קראנצ’י ועשוי לתפארת. בשר הסרטנים עם העשבים והאיולי החרפרף היו טעימים להפליא. אבל נתקלתי בביסים דומים בלא מעט מסעדות.

כדור מטוגן בבשר חלזונות ורוטב עגבניות. עוד wow לאוסף. שלמות. מצורת הכדור המושלמת ויחסית אוורירית וקלילה, דרך הטיגון המופתי ועד המילוי הכה טעים – מיקס משגע של בשר החלזונות (שהוא טעים נורא – אין מה לעשות) וטעמי העגבניות הנהדרים (עגבניות איטלקיות במיטבן זה כמובן דבר נפלא). מעולה.

פררו רושה ברטוליני סטייל. זו התצוגה התאטרלית משהו של המלצר. הסועד יכול לבחור אחד. זה ממתק שמקורו בצפון איטליה, במחוז פיימונטה בעיר אלבה. כאן כמובן יש טריק של מנה מלוחה. ב-2016 אכלתי משהו מאד דומה באתונה במסעדת Funky Gourmet ז”ל שהחזיקה בשני כוכבי מישלן וכל המנות שם היו מתוחכמות בסטייל הזה – מנות שמתחפשות למשהו אחר. כידוע גם שפים בטופ של הטופ של מישלן מעתיקים או מקבלים השראה משפים אחרים. למען האמת אני לא יודע של מי זכויות היוצרים במקרה הזה. בכל אופן כאן הייתה מעטפת של זהב אכיל ומילוי של בקר פיימונט, כבד אווז ואגוזי לוז. מיותר לציין שזה היה עונג גדול ומושחת.

עד כאן השתעשענו. עכשיו מגיעים לתפריט הרשמי. יש כאן 2 מסלולים של ארוחות טעימות. האחד – Best of. המיטב של השף מ-2016 עד היום. השני- Mudec Experience – התפריט העכשווי/עונתי החדש שאחראי עליו השף התפעולי. שניהם עולים 350 יורו. מחיר גבוה מאד מאד. לפעם ראשונה במסעדה מומלץ כמובן לבחור את המיטב וכך עשיתי. על התאמת יין בלא פחות מ-250 יורו ויתרתי כמובן. יש ציון בתפריט שניתן להזמין גם מנות לפי בחירה a-la-carte במחירים מופחתים (3 או 4 מנות ב-240 יורו וב-300 יורו בהתאמה). אני כמובן הלכתי על ארוחת הטעימות המלאה.

גריסיני מספר 2 – מסולסל עם פפריקה אדומה מעושנת ונוף למסעדה. טוב יותר מההוא עם הפרמז’ן בעיניי.

פוקצ’ה. אוורירית ומעולה. זאת עשויה מקמח תפו”א ונדמה לי שרוזמרין. בכלל לחמים נכחו בשפע והם היו מצוינים.

רגע. עוד לא התחלנו עם מנות תפריט הטעימות. זו עדיין מנת פתיחה. חגיגת זוקיני נהדרת. זוקיני בשלל מרקמים וצורות הכנה: פרח ממולא (לא זוכר במה), קרם מעושן, גלידה, מוחמץ, מוקצף, טרי. כל טכניקה שיש בספר. קצת קוויאר בצד – כי זה אף פעם לא מזיק וצריך להצדיק עלות של 350 יורו לארוחה…

עוד לחם מצוין וחמאת הדרים עוקצנית לצדו. מעולה.

זהו. עכשיו באמת מתחילים לאכול את ארוחת הטעימות הרשמית. 8 מנות בסה”כ כולל הקינוח.

Red Breme onion, sweetbreads, curry and sweet peaches. מנה עם 2 חלקים. מנה טובה מאד אבל היחידה שמצאתי בה מינוס מסוים. מתקתקות יתר שהאפילה על שקדי העגל. מימין – שקדי עגל, ג’לי של בצל אדום, מיונז קארי ואפרסקים. זה נשמע מאד מתוק אבל היו כאן אלמנטים חמצמצים שאיזנו אם כי לא הצליחו לגרום לשקדי העגל לככב כאן. הביס משמאל – ביסקוויט דקיק ועדין של בצל במילוי קרם בצל וקארי. העסק היה יפה לעין, עשוי לעילא וטעים אבל זו אחת המנות היחידות שלא הוציאו ממני לחישות התפעלות.

Roasted sole with chicory in bouillabaisse sauce, verjus and avgotarago. סול צלוי עם העצם עם עולש ברוטב בויאבז על בסיס לנגוסטינים ותמנון ורוטב ורז’ו חמצמץ (על בסיס ענבי בוסר). הייתה כאן גם בוטארגה יוונית שהוסיפה עושר. מנה ימית מעולה. הדג היה עשוי מושלם וממש נמס בפה. הרטבים היו עשירי טעם ומאוזנים לשלמות. העולש סיפק מרירות נעימה. תענוג.

Black Cod, buckwheat and Perilla. עוד דג. קוד שחור עם כוסמת ושיסו. היה כאן נתח קוד שחור קטן מצופה בדיו שחור של קלמרי ברוטב על בסיס שיסו וציר ים (אמולסיה של צדפות), ג’ינג’ר, עלה שיסו פריך בטמפורה וקריספי כוסמת. עוד מנת דג יוצאת מן הכלל. מנה שלא הוגשה חמה והייתה מאד מרעננת ומעניינת עם שילובי טעמים לא שגרתיים ועשייה מושלמת. כמו שאפשר להבחין בתמונות היה כאן גם בייבי מלפפון חמוד. מלבד חמידותו הוא לא תרם יותר מדי.

Bottoni filled with olive oil and lime, octopus and cacciucco sauce. פסטה טריה ממולאת דמוית רביולי (Bottoni או Anolini). Bottoni היא בעצם צורת הפסטה – button – כפתור. במתכונים רבים היא ממולאת במילוי כמעט נוזלי. גם כאן. פסטה בוטוני במילוי שמן זית וליים עם נתחי תמנון, מוגשת עם רוטב שנמזג עליה בשם cacciucco שהוא ציר דגים עשיר שמקורו בטוסקנה. זאת הייתה מנת פסטה מושלמת. פסטה משגעת במרקמה, במילוי נוזלי אקספלוסיבי ומלא טעם של אמולסיית שמן זית וליים, תמנון צלוי מושלם שנתן את ברכתו מלמעלה ורוטב סמיך, עשיר ומופלא. התענגתי. בקלות אחת ממנות הפסטה הממולאת הטובות שאכלתי. אולי הטובה ביותר.

היין השני שנמזג לי לכוס בהמלצת הסומלייה. כמו בכוס הראשונה – לא שאלתי כמה זה עולה. במקרה הזה בדיעבד הייתי צריך לשאול. 50 יורו. אני חוזר 50 פאקינג יורו לכוס יין. זו הייתה העלות. היין – 2018 Fratelli Alessandria San Lorenzo di Verduno. בארולו. מעולה. באמת יין נהדר. אבל עוד לא נולדה כוס היין ששווה בעיניי 200 ש”ח. זה מטורף. את המחיר כאמור גיליתי להפתעתי רק עם קבלת החשבון. Verduno זו עיירה בפיימונטה. היין הספציפי הזה הוא מכרם יחידנית, מיושן 3 שנים בחביות עץ אלון, עוד חודשיים בפלדה  ועוד 6 חודשים בבקבוקים. תהליך ייצור ויישון רציניים. אבל בקבוק לציבור לפי אתרים שונים עולה ~75 יורו ומגיע ל-85 יורו אצל היקרנים. ניחא. למדתי מזה. הלקח – מעכשיו בכל פעם שאני במסעדת מישלן ומזמין כוס יין אני שואל כמה עולה כוס. זה כבר יושם בארוחות המישלן הבאות בעיר.

Large spaghetti “bronze design” with smoked eel, baby squid. עוד מנת פסטה. ספגטי “גדול” (תוצרת בית כמובן) עם צלופח מעושן, בייבי קלמרי, רוטב קלמרי ועלי דפנה מעט לימוני, קונפי עלי דפנה ונוכחות מפתיעה של פירות אדומים (blackberries). הכדורים בתמונה הם למעשה צלופח קצוץ שכודרר לכדורים קטנים וצופה בציפוי מטאלי משהו של עלי הדפנה. כאן הפסטה הייתה אל דנטה מושלם וגם על המנה הזו אני יכול לומר שמדובר במנת פסטה מושלמת. עושר מרקמים, טעמים, צבעים וחומרי גלם משגעים. אם אני בכל זאת צריך לבחור מנצחת זו תהיה הפסטה הממולאת מקודם.

“Beetroots Risotto with gorgonzola cheese sauce “Evolution. ריזוטו עם סלקים, רוטב גורגונזולה והאבולוציה כאן (כנראה מתפריטים מוקדמים של המסעדה) היא נוכחות קרם אגוזי לוז. ספריי של תמצית ארומת אגוזי לוז רוסס על המנה לפני האכילה. האורז כאן הוא San Massimo carnaroli מלומברדיה בואכם גבול שווייץ. יש כאן גם אמולסייה של דובדבנים. מנה יפה, טעימה ומאוזנת להפליא. הריזוטו כאן הוא מעט נגיס ואל דנטה (זה התקיים גם במסעדות אחרות במילאנו) ואני מניח שזו הדרך שבה מגישים ריזוטו באזורים הללו. הכנתי פעם ריזוטו סלק בבית כי ורוד זה צבע מגניב לריזוטו. הוא היה טעים אבל רחוק מרחק שנות אור מהמנה הזו. היא לא מהממת בטעמיה כמו מנות הפסטה שקדמו לה אבל היא לא שגרתית, קרמית, עשירה ומהנה מאד.

רק שאצא שבע. עוד לחם משובח. לא זוכר את מקור הממרח העשבוני שמימין. הלחם שימש יפה לטבילת שאריות הרוטב של מנת הבשר האחרונה.

הצגת תכלית של חומר הגלם למנת הבשר המרכזית. למרבה הצער זה פילה בקר. נכון – זה הנתח הבשרי היוקרתי והיקר ביותר בבקר אבל לטעמי זה חומר גלם משעמם. אני מעדיף נתחים אחרים זולים יותר ועם יותר “אופי” וטעם בשרי. אני מעדיף חלקי פנים. אני מעדיף לקבל טלה או בשר אייל וכו’. אבל פילה is what it is. קיוויתי שלפחות המנה תהיה מעולה. היא אכן הייתה.

Podolic cow fillet. חגיגת פילה בקר. לא זוכר שאכלתי מנת פילה בקר מספקת יותר מזו. לפעמים אפשר להפתיע גם אותי עם חומר גלם שאני פחות מחזיק ממנו. יש כאן מנה מכובדת ויפה של נתחי פילה בקר של פרה בוגרת. Podolica הוא זן בקר משובח שגדל בדרום ומרכז איטליה (פוליה, אברוצו, קלבריה ועוד). לצד הנתחים (עשויים בגריל ואז צרובים בהרבה חמאה) שהיו עשויים פשוט מושלם ובמפתיע טעימים מאד ועשירי טעם ביחס לפילה יש כאן מרכיבים רבים שהשלימו את האירוע וסיפקו מרקמים וטעמים לכל ביס. טארטלט ממולא בבשר בקר וכבד אווז ברוטב ברניייז, לב בקר צלוי ברוטב ברביקיו ביתי מעושן (אחד מביסי הלב הכי טובים שאכלתי אם לא ה..), סלק צלוי, עלים ירוקים, חרדל מותסס. מנת בשר משגעת. מפילה בקר שגרתי ושחוק קיבלתי מנת פילה בקר שהייתה שיחוק. שאפו. אולי אתחיל להיות fan של פילה בקר מעתה? (כנראה שלא).

מנקה חך שמוגש על עלה תאנה. פתאום חזרתי לתריסר של ענר בן רפאל פורמן. נדמה לי שזו אכן הייתה דיסקית של עלה תאנה מצופה ופריך מריר-חמצמץ-עשבוני במילוי קרם אנגלז ורוברב. חמוד, מרענן וטעים.

הכנות לקינוח. וחתיכת קינוח זה היה. קינוח שהוא למעשה שניים. בשלב הזה כבר הייתי ממש מפוצץ. הרבה אוכל נאכל כאן כמו שאפשר להבחין. 350 יורו לארוחה ולפחות יוצאים מאד מאד שבעים.

Guanaja soufflé, salted peanut, rum pineapple, coconut vinegar, and toasted sesame. המלצר הביא מעין תבנית סופלה גבוהה עם סופלה שוקולד לתפארת ובעזרת כף ומזלג בצע נתח יפה של סופלה חם ומושלם שבתוכו היה גם קרם בוטנים מלוח והניח על צלחת ההגשה שכבר הכילה אלמנט/קינוח נפרד. קינוח אננס ורום, מעין קרקר של שומשום קלוי, ג’לי אננס, קצף חומץ קוקוס וגלידת חלב עיזים. הזלפת רוטב קרמל גם הוזלפה. בצד הוגשה כוס “בירה” קטנה שהכילה מעין בירה שנרקחה מאננס שהומלץ לשתות אחרי הקינוח. למען האמת לא ניסיתי לארגן לי ביס משותף לשני הקינוחים הללו. אכלתי ביס או שניים מהאחד ולאחר מכן ביס נפרד מהשני. שני הקינוחים היו יוצאים מן הכלל. סופלה השוקולד לכאורה זה עניין פשוט, אבל להשיג מרקם וטעם כזה זה הישג. יש לציין שכמעט חצי מהסופלה נותר בכלי האפייה שלו ולא הצלחתי לסיים את כולו. זה פשוט היה יותר מדי. overdose של שוקולד נהדר. קינוח האננס היה מעולה אף הוא. מרובה מרקמים, אלמנטים וטעמים. מתוק בדיוק במידה הנדרשת. השילוב עם הגלידות והקרמים היה מצוין.

זו בירת האננס. לא כל כך ברור לי איך היא משתלבת מלבד השימוש בחומר הגלם אבל היא הפתיעה לטובה והייתה טעימה ומעניינת לכשעצמה. נגיד שזה מעין דז’יסטיף שמגיע עם הקינוח.

פטיפורים לפני החשבון. הגשה משעשעת, צבעונית ואפילו ילדותית מעט של בונבונים קטנים וחמודים להפליא בכלי הגשה חמודים עוד יותר. הם באו טוב לצד הקפה שהזמנתי. אולי החיוך שהם מעלים נועד להרגיע את הסועדים מעט ולשכך את הכאב הקל שיגיע עם החשבון עצמו וגובהו.

זה הקפה. אספרסו פנסי ומובחר שסיפורו מתואר בכרטיסיה הקטנה. קפה משובח וטעים. העלות הייתה לא פחות מ-9 יורו. כמו שאין כוס יין ששווה לטעמי 50 יורו כך גם אין אספרסו שכוס שלו שווה 9 יורו. זו דעתי.

וזה החשבון. 350 יורו על ארוחת הטעימות (שאגב לפני כשנה עמדה על 320 יורו. לפני שנתיים ומשהו על 300 יורו). המון כסף. עם היורו היקר של ימינו (שער שהולך ועולה. עמד על 4.06 ש”ח ליורו בזמן הארוחה) זו בקלות הארוחה היקרה ביותר שאכלתי בחיי. שיא חדש ללא תחרות. האוכל היה מסחרר. מנות מדהימות על סף השלמות או מושלמות. כמה מנות מהטובות שאכלתי בחיי. מתאבנים מעולים, 2 מנות ימיות פנטסטיות, 2 מנות פסטה לפנתיאון מהטובות שאכלתי. מנת פילה הבקר כנראה הטובה שאכלתי. קינוח מטורף. השקעה כללית אדירה, חגיגת חומרי גלם, טכניקות, ביצועים וטעמים. האם זה שווה 350 יורו? אני לא בטוח. כנראה שלא. האם תוספת היינות שווה עוד 75 יורו והאספרסו 9 יורו? חד משמעית לא. סך של 434 יורו לארוחה, גם אם היא חוויה קולינרית מעולה על סף השלמות – זה עדיין יקר מדי. מילא אם היו לוקחים את הסועדים לסיור מאחורי הקלעים או נותנים בסוף צ’ופר/מזכרת כמו שאקבל במסעדת המישלן ביום האחרון, הייתי אומר שיש קצת יותר תמורה לאגרה. אבל למרות זאת עדיין יצאתי שבע רצון ומבסוט. אני בשלב בחיים שאעדיף לשלם 400 יורו לארוחת טעימות מושלמת או כמעט כזו על פני 100 יורו לארוחת ערב סטנדרטית כמו שאכלתי בערב הראשון במילאנו.

כמעט 3 שעות ארכה ארוחת 3 הכוכבים ב-Enrico Bartolini. חגיגה. אוכל מדהים כאמור. יינות מעולים ויקרים להחריד. שירות מושלם. מקצועני לעילא. צוות ששולט שליטה מוחלטת בחומר ויודע להסביר היטב מה יש בכל מנה ומנה ומה מקורות חומרי הגלם (בלי יותר מדי סיפורי רקע). צוות חייכני, מסביר פנים וחביב. לא מתעלק ולא לחוץ. חלל מקסים. נורא נעים לשבת במסעדה הזו. הנאה גדולה. אם אני משווה את החוויה הזו ל-2 ארוחות 3 הכוכבים שאכלתי באנטוורפן ב-Zilte (ארוחה כמעט מושלמת אבל קצת מעונבת מדי) ובקסיס ב-La Villa Madie (לוקיישן מדהים. קינוחים בינוניים שהורידו), הארוחה הזו מכלל ההיבטים מעט מעט טובה יותר אבל המחיר המטורף קצת מעיב. בכל אופן מה שחשוב הוא ההנאה הקולינרית והיא בהחלט סופקה. ועדיין – אחרי 3 ארוחות ב-3 מסעדות 3 כוכבים אני לא מבין למה מסעדה X מחזיקה בשני כוכבים ומסעדה Y מחזיקה ב-3. אולי במסעדה הרביעית אקלוט.

 

הקתדרלה. Duomo di Milano. כמובן אטרקציית התיירות הידועה והמתוירת ביותר בעיר. מראות של אחר צהריים מאוחרים ושמשיים של אחרי ארוחת שלושת הכוכבים.

מהקתדרלה והכיכר ההומה המשכתי לשוטט עד שחשתי רעב. זה היה בשעה 19:30. כ-4 שעות בלבד אחרי שאכלתי את הביס האחרון שלי ב-Enrico Bartolini ממנה יצאתי מפוצץ. כנראה ששיטוטים של קילומטרים ברחבי ערים אירופאיות מייצרים אצלי רעב מהר יחסית. היעד – פיצה נוספת לארוחת ערב. היו 2-3 מקומות שסימנתי ושוב כמו ביום הראשון – המקום הראשון אותו ניסיתי גם הכיל מקום פנוי.

 

Dry Milano – פיצה שמדורגת במקום ה-8 בטופ 50 פיצות באיטליה:

אחרי פיצה פנטסטית שמדורגת במקום ה-17 נכון להיום בטופ 50 האיטלקי נכנסתי לפיצה שמדורגת הכי גבוה בעיר, במקום ה-8 המכובד. Dry היא לא רק פיצרייה היא גם בר קוקטיילים נחשב ומלבד פיצות נאפוליטניות קלאסיות ופחות קלאסיות יש כאן גם היצע מכובד של פוקאצ’ות ומנות אחרות. המוטו של המקום – Eat, mix, try, share. בקיצור – לא רק פיצה – אלא מקום בילוי שלם שמשלב פיצות וקוקטיילים. המקום מבחוץ נראה די פשוט ולא יומרני אבל בפנים יש חללים שונים מגניבים ואווירת בר בליינית ואפלולית. הפיציולו/בעלים הוא בחור בשם Lorenzo Sirabella. המקום פועל כבר 10 שנים ולפי האתר חגיגת יום ההולדת העשירי הייתה בכמה אירועי ספיישל באמצע ספטמבר. אני כסועד/לוגם יחיד מצאתי מקום די מהר ובלי הזמנה בשולחן בר שיתופי בחלל הכניסה.

פותחים שולחן עם צנימים וזיתים. Coperti. כאן זה היה על חשבון הבית. בהמשך – תפריטי הפיצות והקוקטיילים. הפיצות הקלאסיות מתחילות ב-8 יורו ומגיעות ל-14 יורו. הפיצות הלא קלאסיות הן בין 14 ל-16 יורו. סביר לגמרי. מחירי הקוקטיילים באופן די מדהים זהים. 14 עד 16 יורו. אלה כבר מחירים גבוהים, תל אביב סטייל.

קצת חשוך אבל גם הם מתגאים בדירוגים שלהם.

וקצת תמונות של המקום האפלולי בשביל האווירה.

קוקטייל שהתחלתי בו. Fennel Mule: Fennel Vodka, Ginger Beer, Lime Juice, Sweet Passion Fruit Velvet, Strega Liqueur. מרענן וטעים. אניסי וחמצמץ. יכול היה להיות מחוזק יותר. 14 יורו.

הפיצה בה בחרתי. Piennolo Giallo: Yellow Piennolo, Pancetta Piacentina DOP, Fiordilatte, Basil Oil, Sarawak Black Pepper, Grana Padano. 1. עלותה – 16 יורו. נראית סוף הדרך. באמת פיצה סקסית ומגרה. Piennolo זה עגבניות שרי. צהובות במקרה הזה. יש כאן פאנצ’טה מאיכות מעולה, מוצרלה Fiordilatte (מחלב בקר), גראנה פדאנו, פלפל שחור מאלזי, שמן בזיליקום שנמזג עם ההגשה. חומרי גלם מעולים ובצק שנראה פיצוץ ואיכשהו התוצאה הסופית הייתה רק טובה פלוס. ציון 8 כזה. הבצק היה מצוין במרקמו אבל חסר לי בו מעט תיבול (מליחות). הטופינג היה טעים מאד, בעיקר בביסים של הפאנצ’טה שהוסיפה מליחות ואופי. בביסים שהיא לא נכחה היה חסר לי תיבול. בהחלט ציפיתי לדיוק טעמים גדול יותר מפיצה עם כזה מוניטין. יותר מלח. יותר פלפל שחור. ודאי נוכחות גדולה יותר של טעמי הבזיליקום שהיו די דהויים בשמן הירוק. פיצה טובה אבל כאמור ציפיתי לגדולות ונצורות ממנה. Denis שאכלתי בה יום לפני הייתה מוצלחת, מדויקת וטעימה יותר. בקיצור – דירוגים זה נחמד על הנייר.

קוקטייל שני לקינוח. Il MagniFICO: Bitter Campari, Lillet Blanc, Fig and Mango Cordial, Soda Perrier. ביקשתי משהו מריר ועצבני. נאמר לי במפורש שהמנגו כאן לא דומיננטי ואכן הוא לא היה. הקוקטייל היה סביר אבל לא מריר וחזק כמצופה והוא ולא סיפק לי תמורה מספקת ל-16 היורו שהוא עלה.

אז Dry מילאנו, הפיצה שעל הנייר היא הטובה במילאנו לפחות לפי דירוגה ברשימת הטופ 50 היא מקום איכותי, חביב, כיפי ומהנה. לשילוב של פיצות וקוקטיילים אפשר להעביר בה אחלה ערב. אבל גולת הכותרת שהיא הפיצה עצמה לא סיפקה עד תום את ציפיותיי. פיצה סבבה ולא יותר.

 

חשבתם שאסיים ערב בלי עוד גלידה. נו באמת. תחשבו שוב. מקום משובח נוסף בשם DASSIE Gelato. גלידריית איכות שמקורה בטרוויזו.

זה היה יום ה-23 בספטמבר. יום קולינרי מלא אקשן.

 

24 בספטמבר, יום ראשון של השבוע. בבוקר לקחתי רכבת ונסעתי לעיר ברגאמו, צפונית מזרחית למילאנו. 6 ימים במילאנו בלבד זה יותר מדי והיה לי ברור שאצא קצת מהעיר. ברגאמו הייתה אחת האופציות, לא בגלל הקולינריה בה אלא בגלל יופיה. עיר ששוכנת בלומברדיה, באזור הררי, וכוללת את החלק העתיק – “העיר העילית” (citta alta), המוקף בחומות ונציאניות מהמאה ה-17 ונחשב לאתר מורשת עולמית. אופציות אחרות עליהן חשבתי היו פארמה, ורונה, טורינו וקומו. בסוף הפור נפל על ברגאמו ועל קומו ביום המחרת. קולינרית אין בברגאמו אטרקציות גדולות. יש בעיר עצמה בסה”כ 7 מסעדות מומלצות מישלן מהן אחת בעלת כוכב אחד בשם Villa Elena שאחד השותפים בה הוא לא אחר מידידי הטוב אנריקו ברטוליני. ויתרתי כמובן. לאכול בשתי מסעדות של אותו שף יום אחרי יום זו הגזמה לשמה. למעשה לא ממש טרגטתי מסעדות עילית לארוחת הצהריים שלי בעיר. סימנתי 2-3 אופציות של מסעדות איטלקיות פשוטות עם דירוג טוב בגוגל-מפס ועוד בית קפה או שניים.

אחרי עלייה רגלית מתחנת הרכבת לעיר העילית וקצת סיבובים הגעתי לאזור מרכזי ששורץ במקומות אוכל ובאחד מהם ישבתי.

 

Da Mimmo Bergamo Alta – ארוחת צהריים במסעדה איטלקית משפחתית בברגאמו:

מסעדה איטלקית משפחתית עם שורשים מ-1956 שיושבת בבניין ה-“Casazza” שבעבר הרחוק (1357) שימש את שירות הדואר הונציאני. אבי המשפחה Mimmo Amaddeo הוא שהקים אותה יחד עם אשתו Lina. זו מסעדה מקומית שדוגלת בעקרונות ה-Slow food alliance ועושה שימוש בעיקר בחומרי גלם מקומיים מהאזור. המטבח הוא מטבח צפון איטלקי אותנטי ופשוט. על הנייר זה נשמע טעים – slow food, אוכל משפחתי איטלקי, יצרנים וחומרי גלם מקומיים. מלבד המקום הזה יש למשפחה עוד טרטוריה בבניין ממול, עוד ביסטרו ועוד מלון ומשהו שהם מכנים “מעבדת אוכל”. כנראה שהם מסעדנים מצליחים בעיר כי הנוכחות במסעדה הזו ובטרטוריה שממול אליה הצצתי גם הראתה full house.

נכנסתי קצת אחרי שעה 13:00 בלי הזמנה. המקום היה כאמור די מפוצץ וזו מסעדה גדולה פיזית עם כמה חללי ישיבה וצוות די גדול של שירות. לקח כ-10 דקות עד שהושיבו אותי כי ערכו שולחן בחצר הטרסה החיצונית הנעימה. המסעדה כוללת מלבד המתחם החיצוני גם לא מעט מקומות ישיבה בחלל הפנימי עתיק היומין.

זה הנוף שנשקף מהטרסה בשולחן בו ישבתי. יום שמשי מקסים, חצר נעימה, בניין עתיק. מה רע?

תפריט הצהריים. היו מעין עסקיות של ארוחת טעימות קטנה ואפשרות להזמין מתפריט רגיל מנות אחרות (בדיל יקר בהרבה). ברגאמו נחשבת לעיר יקרה ותושבי העיר העילית העתיקה הם כנראה אנשים עם ארנקים מרופדים היטב. אני הגעתי לפשוט והלכתי על מסלול העסקית הבשרית בעלות של 42 יורו. היא כללה לחם, מנה ראשונה, מנה שנייה וקינוח. ביקשתי לעשות החלפות בין הקינוח “הבשרי” לקינוח “הדגי” ולא הייתה עם זה שום בעיה.

לחמים ושמן זית. השמן מצוין. הלחמים בינוניים.

זו המנה הראשונה. פסטה. מנת רביולי מסורתי תוצרת בית במילוי בשר עם חמאה, בייקון ומרווה. מנת פסטה מרושלת למדי ודי בינונית. הבייקון היה טעים והשילוב של החמאה, פרמז’ן ומרווה היה חביב כי זה שילוב קלאסי. אבל מנת הפסטה הייתה יבשה, מרקם הפסטה לא היה מדהים – רביולי מרושל וסתמי. מילוי הבשר היה קמצני, לא ברור ומתקתק משהו. אפילו הפרמז’ן לא הרגיש כמו אחד איכותי במיוחד. לא פסטה גרועה אבל ודאי לא פסטה טובה שאני מצפה למצוא במסעדה איטלקית פופולרית ולכאורה איכותית בברגאמו (ולפי המוני הסועדים שרוב רובם היו משפחות מקומיות – זה כאמור מקום פופולרי).

המנה השנייה. בקר מבושל בנוסח רובאטו בשמן ארומטי עם פולנטה. לפי גוגל השם המלא של המנה הוא Manzo All’Olio Di Rovato או באנגלית “Beef In Oil”. בקר בשמן. Rovato זו עיירת המקור ליד ברשיה ממזרח למילאנו. מה אני אגיד? מנה עוד פחות טובה מהפסטה. חוץ מרוזמרין שברור שנכח בשמן הארומטי אין לי מושג אילו עוד מרכיבים כלל הרוטב. ברור שהיה כאן ציר בקר, יין ושורשים. הבקר כנראה מתבשל בשמן כמעין קונפי. אני מניח שהנתח היה כתף. הוא הרגיש כמו כתף. במתכונים של המנה אכן השימוש הוא בנתח שמכונה priest’s hat שהוא חלק מהכתף של פרה בוגרת. זה הזכיר לי קצת תבשילי בקר לחג של סבתי עליה השלום מלפני 25-30 שנה שהכינה צלי בקר מכתף בשבתות או בחגים כאלה ואחרים. זה של סבתא שלי היה טעים יותר ואני משוכנע שהיא השתמשה בצלי כתף קפוא בשנים ההן. סביר שהנתח כאן הוא נתח מבקר טרי. אבל כתף בשורה התחתונה זה נתח לא טעים במיוחד. זה נתח שבעיניי מתאים לימים עברו, לארוחות משפחתיות כמו המשפחה שלי שרוב השנה לא אכלה תבשילי בקר ומדי פעם כן, אז כתף היה נתח זול מספיק וקל להכנה, או למטבחים צבאיים/אולמות אירועים. זו הקונוטציה שלי. הנתח במנה הזו לא היה מספיק רך ומתמסר והיה סיבי וסחוסי בחלקו. הרוטב היה מלוח ולא מדויק. והפולנטה? מרושלת עוד יותר מהפסטה. גרגרית וגסה. אני היום מכין בבית תבשיל פולנטה ובשר טעימים עשרות מונים מהמנה הבינונית הזו. לא סטנדרטים שאני מצפה ממסעדה איטלקית אותנטית וותיקה.

הקינוח שקיבלתי כחלק מהעסקית. סורבה לימון וברגמוט. העדפתי אותו על פני גלידת Fiordilatte וקראמבל שוקולד. גם הגלידה לא הצילה ארוחה סתמית ובינונית. מרקמה היה טוב אבל טעמיה פחות. היא הייתה הדרית וחמצמצה שזה נחמד אבל גם מעט סבונית בטעמה ולא מאוזנת.

שתיתי גם כוס יין בתוספת של 6 יורו. הארוחה הצפון איטלקית האותנטית הזו עלתה 48 יורו יחד עם היין. ארוחה בינונית ומאכזבת בסה”כ. אוכל ביתי איטלקי פשוט שעשוי מחומרי גלם טובים אמור להיות מנחם וטעים. מה שאכלתי כאן לא היה מספיק טעים, היה עשוי ברישול ובשורה התחתונה היה בינוני לגמרי. לזרוק סיסמאות של slow food ויצרנים מקומיים זה טוב על הנייר אבל כשבפועל מקבלים סתם ארוחה שבבית אני יכול להכין בכל רגע נתון (מפסטה יבשה) טובה ממנה, זה די מאכזב, ודאי כשאתה בעיר יפה ובלוקיישן נעים כמו Da Mimmo. השירות כמו הארוחה לא הצטיין במיוחד אבל לא היה גרוע. סתם ארוחה. סתם שירות.

 

אחרי קפה ששתיתי בספיישלטי קופי איכותי עם ערכים בשם Bugan Coffee Lab המשכתי להסתובב בעיר העתיקה היפה הזו.

San Pellegrino מכירים? מותג המים המינרליים האיטלקי הידוע של חברת Sanpellegrino S.p.A (כיום בבעלות נסטלה) הוא במקור ממחוז ברגאמו בעיירה מעט צפונית לברגאמו בשם San Pellegrino Terme שכיום נמצא בו ספא יוקרתי. חוץ מהמים המפורסמים הם כמובן גם נותני החסות של דירוג המסעדות הטובות בעולם – The World’s 50 Best Restaurants שבזו שמדורגת במקום ה-85 אכלתי ממש יום קודם… התמונה הזו היא מתערוכה על העיר ברגאמו וההיסטוריה שלה במוזיאון Museo delle Storie di Bergamo שיושב במנזר בשם Convento di San Francesco.

ולפני החזרה ברכבת למילאנו. עוד גלידה בברגאמו. Surya Gelateria. זה כבר במורד העיר התחתית המודרנית יותר.

יפה ברגאמו. אופציה נהדרת לטיול של יום ממילאנו. קולינרית כנראה שיכולתי למצוא מסעדה מוצלחת יותר בעיר.

 

חזרתי למילאנו לקראת ערב. לפני ארוחת הערב הקלה קפצתי לעוד קצת תרבות במתחם אמנות מודרנית בשם Pirelli HangarBicocca.

משם שבתי ברכבת תחתית למרכז העיר ונכנסתי למקום מפורסם של כריכים לארוחת ערב קלה בסביבות 20:00.

 

Panini De Santis – Milano – כריכים מיתולוגיים:

מקום ששורשיו הם מ-1964. דינה ורנצו דה סנטיס הם הבעלים המקוריים. המקום שאני פקדתי ב-Corso Magenta 9 הוא החנות/סנדוויצ’יה המקורית. מלבדו יש כיום עוד 3 סניפים במילאנו ואחד ברומא. כשישבתי שם הייתי כמעט בודד במערכה. אולי זה היום בשבוע והשעה. כשיצא לי לעבור במקום ביום אחר או באחד הסניפים האחרים בצהריים (רק עברתי) הם היו נראים מלאים.

התפריט על הקיר. בוחרים מתוך היצע לא פשוט ולא קטן של כמעט 40 כריכים. מזמינים לישיבה או לטייק אוויי. ואוכלים. הכריכים היקרים ביותר עולים 18 יורו. בהחלט לא זול. אבל הם כוללים חומרי גלם איכותיים מאד כמו פרושוטו או רוסטביף איכותיים, מחית פורצ’יני וכמהין וכו’.

המחשה של היסטוריה של מקום. תמונות ששוות אלף מילים. חלק מהמפורסמים שפקדו את המקום במשך השנים ונתנו הקדשה אישית. שחקנים, ספורטאים, מוזיקאים, פוליטיקאים. מצעד מרשים.

בירה תמיד הולכת טוב עם כריכים טובים. IPA מקומית.

זה הכריך הנבחר העונה לשם רוני. הוא אחד מרבי המכר שלהם. Ronny: Parma ham, brie, mozzarella, white truffle cream, lemon, pepper. כריך/טוסט שעלה 12 יורו. פארמה האם או בשפת המקור פרושוטו, גבינת ברי, מוצרלה, קרם כמהין לבנות, לימון ופלפל. כל העסק נקלה קלות ומוגש. ויופי של עסק זה היה. מושחת אבל לא מוגזם. מינון מדויק של כל הרכיבים המשובחים. תיבול מדויק. גם לגבינות וגם לבשר היה מקום של כבוד בכריך וקרם הכמהין סיפק במדויק את מה שהוא אמור לספק – בלי להשתלט. כריך מצטיין וטעים מאד.

התאפקתי לא להתחזר ולהזמין עוד כריך (שונה כמובן). איפוק ראוי לציון.

 

וכבר די ברור שגם בסוף יום ה-24 בספטמבר אכלתי גלידה משובחה לסיום מתוק של הערב. Nosh Gelato.

עד כאן הפרק השני לזלילותיי המילאנזיות והפעם גם הברגאמזיות.

בחלק השלישי אפרט בין היתר על טיול הבוקר שלי לקומו – העיירה והאגם – ועל ארוחת מישלן איטלקית-יפנית שאסעד באותו ערב במילאנו. לסיומו ארים גם כוס קמפרי. לצערי גם הוא כנראה ייכתב בימי מלחמה, מתישהו בשבוע הבא. הסיוט הנוכחי עוד ייקח זמן וכנראה שעוד נחווה הרבה טראומות ופוסט טראומות, בימים שהם כנראה המחרידים ביותר שחווינו כאן מאז מלחמת יום כיפור (שבה לא התקיימתי עדיין). אני כאמור אמשיך לכתוב גם מהמקלט התל אביבי שלי (אם תהיה בו קליטה). שרק נהיה חזקים ונשמור על שפיות.

8 תגובות

  1. אבנר יקר, כל יום, מאז שבת, אני פותח את הבלוג שלך בתקווה לזכות ברבע שעה של הפוגה מהסיוט שאנחנו נמצאים בו. תודה שמצאת את הזמן לכתוב עוד פרק על מילאנו, ולהזכיר לעצמך ולנו שיש דברים יפים בעולם. גילוי נאות – עד כה קראתי רק את הפיסקה הראשונה בפוסט, והייתי חייב להגיב לך. עכשיו אני מתיישב לקרוא את השאר, בציפיה ובתודה.

    1. תודה עידו. מעריך מאד.
      הפוסט הכי קשה by far שכתבתי למעט אלה האישיים לזיכרון על אימא שלי ואחותי שנפטרו. בעיקר לנוכח הדיסוננס המוחלט בין הנהנתנות המילאנזית המתוארת כאן למציאות הזוועתית כעת בישראל. אבל כמו שציינתי – הכתיבה עבורי היא גם משהו תרפויטי ומנחם ואני שמח שגם חלק מקוראיי ימצאו בזה הפוגה ונחמה ולו לכמה דקות.

  2. היי אבנר,
    אני מאלו שקריאה על אוכל תמיד שימשה עבורם כאסקפיזם, אז במצבנו הנוכחי על אחת כמה וכמה.
    תודה על כמה דקות של צלילה למקומות וטעמים אחרים.

  3. אני ניצול נחל עוז ובריחה לעולמות כאלה זה מבורך.
    הכתיבה שלך משובחת ומזילת ריר.
    תודה על הבריחה מהמציאות המזויעה

    1. יובל היקר.
      תודה! ריגשת אותי.
      אשריי שסיפקתי קצת אסקפיזם. ולו לכמה דקות. הלוואי שהייתי יכול לעשות יותר.
      הלוואי שמהשבר ייצא תיקון ושהאור יגיח במהרה מהמציאות האפלה המוחלטת הזו.
      ❤️

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מוזמנים לשתף:

האלבום המלא: