מעבּד מזוֹן

(אוֹ אבנר מבקר)

חיפוש

מילאנו – חלק ג’: טיול בוקר לקומו ועוד פיצה, ארוחת מישלן איטלקית-יפנית וקמפרי (שיגעון)

חלק שלישי למילאנו וסביבתה הקולינארית. אגם קומו. פיצה טובה. ארוחת כוכב מישלן יפנית-איטלקית לא מדהימה ולסיום קמפרי. חלק שני לאסקפיזם הקיצוני במיוחד לעת הזו. לחיי האסקפיזם והחזרה לשגרה ולשפיות בהקדם!

בתפריט:

חלק שלישי למילאנו וסביבתה הקולינארית. חלק שני לאסקפיזם הקיצוני. המועקה והדיכאון בעת כתיבת השורות הללו לא קלים. נעבור גם את זה.

25 בספטמבר. עוד בוקר של יציאה מהעיר מילאנו. הפעם ליהנות מקצת נופים לא עירוניים (עם עיר קטנה ברקע) של אגם קומו. הגעתי ברכבת. מיד עם הגעתי עליתי בפוניקולר שעולה למעלה לתצפית היפה על האגם. ציפיתי לתורים ענקיים של תיירים אבל לפני 11:00 לא היה שום תור. כשחזרתי למטה השתרך תור של עשרות. טיימינג זה דבר חשוב.

למיטיבי הלכת מומלץ לעשות טיול עוד יותר למעלה עד Faro Voltiano – מגדלור שממנו נשקף הנוף הכי יפה לאגם ולסביבתו. עסק לא קל אבל שווה את המאמץ.

בירידה לעיר. עצירה לקצת רוחניות נוצרית בכנסיה.

ועוד קצת תמונות מהעיר Como כולל חגב שהשתזף לו על אבן בגדת האגם. טבע פראי.

בערב חיכתה לי הזמנה למסעדת כוכב מישלן במילאנו ולכן בניתי על חטיף צהריים קליל. סימנתי אופציה אחת של המבורגר ואופציה אחת של פיצה. היות ואנחנו באיטליה – פיצה it is. פעם שלישית פיצה (גלידות היו הרבה יותר).

 

Pizzium Como – פיצה איכותית ברשת צפון איטלקית של פיצריות:

הסניף המקומי של רשת גדולה ובעלת מוניטין של איכות של פיצריות בשם Pizzium שהתחילה במילאנו ומרושתת היום בכל צפון איטליה ומרכזה. נכנסתי לפיצריה שממוקמת קצת מחוץ למרכז העיירה בבניין מסחרי די מכוער למראה קצת אחרי 13:00. באתר שלהם מצוינים לא פחות מ-45 סניפים שמגיעים גם לרומא ונאפולי. הרשת החלה במילאנו ב-2017 ומייסדיה עונים לשמות Stefano Saturnino, Giovanni Arbellini ו- Ilaria Puddu. סתם שתכירו.

תפריט הפיצות. יש מנות שאינן פיצות אבל פיצות הן העניין המרכזי והן נחלקות לקטגוריית פיצות קלאסיות ולפיצות אזוריות בו יש ייצוג של פיצה לכל אזור באיטליה. בסיס הפיצות בכולן הוא נאפוליטני. בכל סניף ואזור יש שימוש בחומרי גלם מקומיים מהאזור.

פיציולו בפעולה. אמנם רשת של פיצות אבל אין כאן חפיפניקיות. כל פיצה עשויה במקום ואיכות חומרי הגלם מורגשת.

בירה שאני מניח שמכינים עבור הרשת. Birrium ל-Pizzium. חביב.

הפיצה המכובדת שבחרתי. מהאזוריות. המייצגת של פוליה. Puglia: Yellow datterini tomato, capocollo, burrata from Puglia, pitted olives, crumbled tarallo. פיצה עם עגבניות שרי צהובות, capocollo שזה נתח חזיר קר מאזור הצוואר/כתף/צלעות שמאד דומה לפרושוטו, בוראטה מפולייה, זיתים שחורים, פירורי טראלו (אותן עוגיות “עבאדי” פריכות ומלוחות שמקורן בדרום איטליה אבל נפוצות בכל המדינה). גם בזיליקום טרי נכח כאן. העלות – 14 יורו. הפיצה הייתה מוצלחת ואיכותית מאד ולמען האמת הופתעתי לטובה. לא חשבתי שברשת די ענפה של פיצריות אגלה איכות כזו. הבצק היה טוב מאד. האלמנטים השונים היו טעימים ומשובחים. הזיתים, הגבינה, החזרזיר – מצוינים. פירורי הטראלי הפריכים היוו יציאה חביבה וסיפקו קראסט נחמד. אחלה פיצה. היא ודאי לא מצטיינת וייחודית כמו זו של Denis מהיום השני שלי במילאנו אבל במכלול היא הייתה לא פחות מוצלחת מזו של Dry המהוללת בזכות הטופינג המוצלח והתיבול המדויק.

יופי של בוראטה. איכות נפלאה. עכשיו נסו לדמיין פיצה עם בוראטה בישראל. כנראה שהיא הייתה מכילה 1/3 מהכמות שיש כאן, באיכות נמוכה יותר ובמחיר גבוה יותר.

יצאתי מבסוט. אם זו האיכות שיש בפיצריה שהיא סניף אחד בעיר קטנה בצפון איטליה שהוא אחד מעשרות סניפים מרשת של פיצריות, כנראה שהם עושים משהו נכון. אחרי הארוחה הזו חזרתי למילאנו להמשך שיטוט ולהכנה לארוחת הערב המכוכבת שדי ציפיתי לה.

כמה תמונות מהאזור של המסעדה של הערב – Porta Nuova שכולל את אותו מתחם מודרני של עסקים, מגורים ופארקים.

וזה בניין המסעדה. מגדל עסקים (אולי גם מגורים) מודרני בשם Torre Solaria.

ההזמנה שלי הייתה לשעה 19:30. המסעדה נפתחת לסרוויס ערב ב-19:00 אבל כשנכנסתי הייתי השולחן השני בלבד שאויש בחלל. בשעה שלאחר מכן החלל יתמלא לגמרי.

 

AALTO – ארוחת כוכב מישלן של פיוז’ן איטלקי-יפני:

מסעדת כוכב מישלן שהיא פיוז’ן יפני-איטלקי או איטלקי-יפני בבעלות בחור סיני בשם Claudio Liu שנולד בסין (1982) וגדל באיטליה. ב-2007 בגיל 24 הוא פתח במילאנו מסעדת סושי יפנית מודרנית בשם IYO שבממדריך מישלן 2023 זכתה בכוכב מישלן. ב-2019 הוא פתח את AALTO היפנית-איטלקית ובמקביל בחללה המרשים הוא הקצה חדר בר (counter יפני) למסעדה שלישית (מסעדה בתוך מסעדה) IYO Omakase שאף היא מוגדרת כסושי בר יפני מודרני אבל היא מגישה אך ורק תפריט Omakase (בחירת השף). השף של AALTO עונה לשם Takeshi Iwai, יליד יפן (1978), שבמולדתו התמחה אצל שף בשם Toru Hayashi שנחשב לשגריר האוכל האיטלקי ביפן. ב-2007 הוא עבר לאיטליה, עבד בלא מעט מסעדות איטלקיות מובחרות, והגיע ל-AALTO כשף ראשי ביוני 2020. ל-2 המסעדות האחרות יש שפים ראשיים אחרים (אף הם יפנים). AALTO כמו IYO זכתה בכוכב המישלן שלה בשנת 2023. חדש דנדש.

מאז שביקרתי בטוקיו בתחילת אפריל והרחבתי כאן על כל ביס וביס הרגשתי שאני צריך פאוזה קלה מאוכל יפני ובישראל שמרתי מרחק (למעט גיחה אחת לא משהו לבסטה לצהריים חד פעמיים בהם הם הגישו תפריט “געגועים לטוקיו” או משהו בסגנון. אומר רק שהתפריט הרגיל שלהם טוב בהרבה). הניסיון השני המוצלח מאד היה עם הראמן של תום שמיר בהזמנה. כשבחנתי את אופציות הכוכב במילאנו משהו ב-AALTO נראה לי מסקרן. חשבתי שיש סיכוי גבוה שפיוז’ן איטלקי-יפני של שף יפני מוקפד, יצירתי ומנוסה במסעדה שרק זכתה לכוכב מישלן השנה יספק חוויה איכותית ומעניינת. השף אגב וגם אתר המסעדה מתעקשים לא להגדיר את AALTO כפיוז’ן אלא כמסעדה חסרת גבולות ומטבח שמשלב תרבויות שונות. כמאמר השף: “My cuisine is not fusion, but plays between different cultures”. צמד המילים Boundless Cuisine חוזר כמה פעמים בתיאור שלהם. בקיצור – פיוז’ן.

שעה 19:30. שולחן של 4 יפנים (אחד דיבר איטלקית) ואני. לא לדאוג. תוך חצי שעה כל השולחנות יהיו מלאים.

כנראה שזה שולחן של יפנים חשובים כי השף יצא לברך אותם.

עוד לפני שבוחרים תפריט יש כמובן פתיחים שונים. ראשית קציפת תפו”א מותססים ולצדם צ’יפסים תוצרת בית וגריסיני הל. חמוד. טעים. עשוי טוב. שום דבר יוצא דופן בטכניקות ובטעמים. been there done that.

אנחנו בשילוב יפני-איטלקי. התחלתי עם יין. סאקה תגיע מאוחר יותר סתם כי התחשק. היין – מקומי כמובן (אזור העיר טרנטו בפאתים הדרומיים של הדולומיטים): Foradori Manzoni Bianco Fontanasanta 2022. כוס עלתה 16 יורו “בלבד”. בקבוק אונליין עולה כ-20 יורו. אבל אלה מחירי ישראל פחות או יותר. זה לא 25, 27 או רחמנא לצלן 50 יורו לכוס יין. בלנד של Riesling Renano ו-Pinot BIanco. יין מהנה. יחסית קליל, ארומטי, מינרלי במידה.

שני תפריטי הטעימות המרכזיים. הראשון – תפריט הקלאסיקות. Classici. תפריט 5 מנות כולל הקינוח. העלות – 150 יורו. זה תפריט מנות קלאסיות מפתיחת המסעדה. בחרתי בו. ביקור ראשון במסעדה, כמו באנריקו ברטוליני, מצדיק לנסות את המיטב של השף. מה גם שחומרי הגלם בתפריט 5 המנות נראו יותר לטעמי: לנגוסטין עדיף בעיניי מצדפות תער, צלופח עדיף מסרדין, ריזוטו עם גלידת אויסטר נשמע לי יותר מעניין מרביולי זעפרן וגבינות ושמן עלי דפנה. שקדי עגל וארטישוק ירושלמי זה כנראה נהדר אבל אכלתי שילובים כאלה לא מעט. קינוח עם אננס אכלתי באנריקו ברטוליני. המנה היחידה שכן הייתי שמח לנסות היא השילוב של צדפות התער ומח העצם.

התפריט השני – Creativo. התפריט ה”יצירתי” של 8 מנות. 175 יורו. זה התפריט שמציג את היצירות החדשות של השף. הקולקציה החדשה.

פתיחים נוספים טרום ארוחת 5 המנות. 4 ביסים. די נשכחים.

למטה משמאל יש ביס של רוברב מושרה במיצוי עגבניות, “קימצ’י” גזר ושיסו אדום. סתמי למדי. מימינו עלה שיסו ממולא בג’ינג’ר וטונה אדומה. חמוד וטעים ולא יותר. למעלה – כדור טמפורה ממולא בבשר בקר קצוץ בנוסח תבשיל מילאנזי בשם mondeghili (תבשיל מסורתי של כדור בשר משאריות של בקר שמועשר בנקניקים) עם צלפים ומיונז הדרים. ביצוע מוצלח וטוב אבל המילוי היה לוהט (עד כדי שריפת לשון) ומן הראוי היה להזהיר שזה כך. למעלה מימין – איזשהו flatbread לא מספיק פריך עם סרדין, אומבושי (שזיף בוסר), טרגון וקבאלו נרו (כרוב שחור). לא מוצלח במיוחד. במסעדות מישלן לפעמים הפתיחים המושקעים והיצירתיים טובים יותר משאר המנות כי הם מספקים את “הביס המושלם” והם מפגינים פעמים רבות יצירתיות רבה. אלה של AALTO כאמור לא הרשימו.

שלוק המשך. מעין מיצוי גספצ’ו עגבניות קר, אטריות ושמן קוג’י. או משהו דומה. טעים.

מנה ראשונה: Langoustines and seeds. מנה קטנה ויפה לעין אבל למרבה הצער ציפיתי להרבה יותר מבחינת הטעמים. הלנגוסטינים הנאים שכמותם גם כך לא הייתה עצומה די נעלמו כאן בין הזרעים. היה כאן ג’ל טפיוקה, זרעי פסיפלורה ועגבניה, עלעלי בזיליקום ושמן ארומטי ירוק ממגוון עלים ירוקים. זה היה טעים ומוצלח מרקמית אבל המתקתקות שלטה כאן. בשר לנגוסטין הוא גם כך עדין ומתקתק (וטעים להפליא) ושלל המרכיבים מסביב פשוט לא איפשרו לו לנשום כשהשתלטנית מכולם הייתה דווקא הפסיפלורה. מנה שיכולה להיות נפלאה לו רק היו מחזקים כאן את נוכחות הלנגוסטין וטעמיו או מחזקים את החומציות/עשבוניות.

לחם וחמאה. סטנדרטי וטוב מאד.

מנה שנייה: Eel, beef tataki and licorice. צלופח מעושן צרוב בגלייז של חומץ סיידר ושמפניה, מונח על טרטר בקר, ליקוריץ ואבקת ליקוריץ. בצד – מיונז חזרת ופינגר ליים. עסק טעים אבל לא מספיק מאוזן. אני מת על צלופח וודאי כזה שהוא מעושן. אני מאד מחבב טרטרי בקר והשילוב של אלה יחד עם טעמים אניסיים, מיונז חזרת ופינגר ליים מתפצפץ נשמע חלומי. אבל למרבה הצער היה כאן טעם מתקתק שתלטני של גלייז הסיידר והשמפניה שהוריד לי. קצת פחות מתיקות וקצת יותר פיקנטיות (החזרת לא הורגשה מספיק) היו מחוללים פלאים והופכים מנה טובה למעולה.

קצת אחרי 20:20. הבית כמעט מלא לגמרי. כולל כלבים. שניים במספר. כלבלב אחד בשולחן היפני ושני בשולחן שמציץ מימין. מדי פעם נשמעה נביחה. שואלים מראש סועדים אם יש להם אלרגיות כלשהן במסעדות ב-level כזה אבל אני לא זוכר שצויינה אלרגיה לכלבים… שאלתי את מנהל המסעדה על העניין והוא אמר שיש מדיניות במסעדות מסוימות באיטליה של התרת הכנסת כלבים. מעניין אם יש קווים אדומים של גודל הכלב או כמות כלבים מקסימלית מותרת. לי זו פעם ראשונה שאני נתקל בנוכחות כלבית במסעדה, ודאי במסעדת מישלן. למען האמת אני לא זוכר שבחלל של מסעדת שף כלשהי במקום אחר באירופה בכלל ובאיטליה בפרט זכיתי לראות כלבים. בעיניי זה קצת הזוי.

שף יפני. מסעדה שהיא מיקס יפני-איטלקי אז הייתי חייב לגוון את הכוס השנייה עם סאקה. הסומלייה כנראה חובב סאקה ולכן הוא נראה שמח שמישהו הזמין סאקה. המזיגה הייתה די נדיבה. המחיר – 10 יורו.

מנה שלישית: Beef, herbs and elderberries. נתחי בקר (פילה נו מה) צרובים נהדר (מדיום-רייר מושלם בעיניי) ברוטב קוג’י וסמבוק (elderberry) שמונחים על תבשיל של עלים ירוקים ארומטיים (סוגים של תרד, משהו דמוי באקצ’וי, חסה, זיתי טגיאסקה). הבקר היה מצוין. הירוקים היו טעימים אך סטנדרטיים. ההגשה שלהם הייתה מרושלת למראה והם הגירו יותר מדי נוזלי בישול/הקפצה שגרמו לדילול כללי מצער של הרוטב כולו. וחבל. כי המכלול היה טעים מאד. וגם אם הרוטב היה מושלם והירוקים היו מושלמים זה עדיין לא מספק. זו לא מנת בשר יוצאת דופן – בסטנדרטים שאני מצפה ממסעדת כוכב מישלן.

בדרך מהשירותים. מבט למטבח.

ומאחורי הדלת שמציצה שוכן בר הסושי היפני IYO Omakase.

גם כאן מציגים עיטורים ופרסים. הטייטל NO MAYO תפס את עיני. איזשהו עיטור איטלקי של מדריך המסעדות האסייתיות באיטליה. הם נבחרו למסעדה עם “המטבח החופשי” הכי טוב. נקרא לזה פיוז’ן או כלשונם – מטבח חסר גבולות.

מנה רביעית: Risotto by the hand with oysters gelato. אחת המנות שיותר סיקרנו אותי כי הבנתי שהולך להיות כאן טייק אוף יפני מעניין על ריזוטו. הומאז’ של מנת ריזוטו לסושי. יש כאן “סושי” איטלקי להרכבה. ריזוטו שמחליף אורז סושי, עלי שיסו שמחליפים אצת נורי, חזרת מגוררת שמחליפה פרמז’ן ובצד גלידת אויסטר שהיא על תקן הדג הנא. ההוראות היו לערבב את הריזוטו (עשוי מעט אל דנטה כמו שנתקלתי במנות קודמות בעיר), להניח תלולית על עלה השיסו, לטפטף מעט שמן פלפל ורוד לפיקנטריה מכוסית הסאקה שבצד, להניח מעט גלידת אויסטר, לכרוך ולנסות לאכול בביס אחד. הריזוטו היה מצוין. שילובי הטעמים היו מוצלחים וגלידת האויסטר היא שיחוק מגניב וטעים מאד (גלידה ימית ומלוחה). המינוס היחיד שאני יכול לחשוב עליו זו הדומינטיות היחסית של עלה השיסו אבל בסה”כ היו כאן ביסים מצוינים וטעימים מאד. סוף סוף מנה מתוחכמת במידה ושכמותה לא אכלתי. מנה חכמה שמפגינה יצירתיות ויציאה מהקופסה. חבל שזה קרה רק במנה הרביעית מתוך 5. ועם כל הטוב הזה – למנה שכבר מכילה גלידת אויסטר, למה לא לפרגן גם באויסטר טרי, אחד קטן?

גלידת אויסטר. עכשיו אני קולט שזו הגלידה היחידה בפוסט הזה. לא תקין.

קדם קינוח. משהו עם ג’לי (גם של שמפנייה אולי), ענבים, קציפה חלבית כלשהי ועוד שמן עשבוני ירוק שמאד מחבבים כאן. ביס מרענן וטעים.

כלים נאים לקינוח נאה שיגיע.

מנה חמישית – קינוח: Chocolate puff pastry and smoked milk ice cream. הגענו למנוחה ולנחלה דווקא בקינוח. הקינוח היה פשוט מעולה. אין כאן אלמנטים מסובכים מדי אבל יש כאן מרכיבים מעולים, שילובי מרקמים מוצלחים ביותר, עשייה מדויקת והכי חשוב – דיוק בטעמים. מאפה בצק עלים שהכיל קקאו, שוקולד חזק ומשובח, קרמל מעולה, שילובי אגוזים כאלה ואחרים, קראמבל שוקולדי מצוין, והשוס – כמובן – גלידת החלב המעושן שהייתה מושלמת. תכלס הביס המושלם היחיד בארוחה הזו. קינוח נהדר שלפחות סיפק לי סיום מוצלח לארוחה פחות מוצלחת.

ביסים מתוקים לסיום. קנלה עם קרמל קפה (או משהו דומה). כבר ציינתי שזה משהו חביב על המילאנזים. מאחוריו עוד איזה ביס פירותי-קרמי מתקתק שנשכח מזכרוני – דהוי ומטושטש כמו התמונה.

החשבון ב-AALTO הסתכם אחרי הכל ב-180 יורו עגולים. 10 פעמים ח”י לארוחה שדי רחוקה מציון 10. מהארוחה הזו של “המיטב” של AALTO לא התרשמתי במיוחד. המיקס היפני-איטלקי נשמע נורא מעניין על הנייר אבל רוב מה שטעמתי, גם אם לא היה רע והיה עשוי מחומרי גלם משובחים, לא הרקיע שחקים ולא הפגין ביצועים ששווים כוכב. למעט אולי מנת הריזוטו והקינוח. יצאתי קצת בהרגשה דומה לארוחות שלי ב-a. חומרי גלם, טכניקות, יצירתיות יחסית, שף שברור שהוא מוכשר מאד ובעל יכולות, אבל שורה תחתונה של יותר מדי מנות מתקתקות ולא מדויקות. פחות נהניתי גם מחווית הישיבה במסעדה. חלל יפה ומושקע אבל קצת קר ומנוכר. גם הצוות די שמר על דיסטנס ולא היה משוחרר מספיק (חוץ מהסומליה). שירות מקצועי ומתוקתק אבל מעט קריר. יאללה שחררו את העניבה קצת. אנחנו באיטליה ולא בטוקיו (ושם גם במסעדות המישלן שישבתי בהן עם כל קשיי השפה הרגשתי יותר בבית). בקיצור AALTO לא הייתה מחוויות המישלן המוצלחות בחיי. התפריט חסר הגבולות שמסרב להגדיר את עצמו כפיוז’ן יפני-איטלקי לא העיף אותי. עדיף לשלם כפול באנריקו ברטוליני.

 

הבוקר של ה-26 בספטמבר. קצת תרבות, דת ואמנות.

תחילה כנסיית סן מאוריציו Chiesa di San Maurizio al Monastero Maggiore שמלאה בציורי קיר עתיקים.

בהמשך – Museo del Novecento, מוזיאון אמנות מודרנית סמוך ל-Duomo. תמונות נבחרות ולאו דווקא מייצגות את הגלרייה הכוללת בנושא אוכל ושתייה – בכל זאת צריך קשר וחיבור לנושא המרכזי.

אחרי האמנות ולפני ארוחת הצהריים עליה ארחיב בחלק הרביעי והאחרון התפניתי ללגום משקה שבו אחתום את הפוסט.

 

Camparino in Galleria – קמפארי של לפני צהריים? במילאנו בהחלט:

בר קוקטיילים מפורסם ומתויר שנמצא במיקום מהאסטרטגיים ביותר בעיר. בגלריית ויטוריו אמנואלה השני, בואך כיכר הקתדרלה. ממש ביציאה מהגלרייה לכיוון הקתדרלה. אין מיקום יותר מרכזי מזה. הבר הפושי והאלגנטי הזה הוא בר היסטורי שנוסד ב-1915 ע”י אחד Davide Campari. הקמפרי מיוצר כמובן במילאנו מאז שנת 1862 (תודה ויקיפדיה), אז הכין אותו לראשונה גאספרה (Gaspare) קמפרי, בעל בית הקפה “קפה קמפרינו” בעיר. גאספרה ידידנו (איש יקר – בלעדיו לא היה נגרוני בעולם. תחשבו על עולם בלי נגרוני) הוא אביו של דוידה. הבר של דוידה עבר מאז בעלויות וגלגולים והוא אפילו מדורג גם ב-best 50 bars במקום ה-85 לשנת 2023 (ירד ממקום 27 ב-2021). יש במקום תפריט אוכל ואפשר לשבת בפטיו החיצוני ויש כמובן תפריט קוקטיילים ומשקאות על בסיס קמפרי כמובן.

השקיעו בשנדלירים ובעיטורים.

תפריט האוכל. לא ניסיתי. יקר העסק. משמאל למעלה – 4 משקאות הדגל של המקום. בחרתי באחד מהם כאפריטיף לארוחת הצהריים שתגיע. מה שנחמד זה שהמקום פועל מ-9:30 עד 12 בלילה ברציפות אז למי שמתחשק דז’יסטיף על בסיס קמפרי יש טווח זמנים מכובד. אני נכנסתי קצת אחרי 11:30. מי שרוצה גם אוכל יכול לשבת בפטיו. מי שמסתפק כמוני במשקה מזמין, משלם בעמדת קופה, ועומד על הבר עד שמשקשקים לו את הקוקטייל.

ברמן עגמומי משהו רוקח משקה. לא שלי.

זה שלי. Campari Seltz או Seltz on the sea. יש כאן קמפרי, ורמוט יבש, מלח, פטל, גרידת תפוז מומלחת, בזיליקום וסודה. 16 יורו עלתה הכוס. לא מעט. אבל טעים. מריר. מרענן. חזק במידה. ואכן פתח לי את התיאבון לארוחת הצהריים שתכף תגיע (בין דפי בלוג זה רק בעוד כמה וכמה ימים).

הצצה אחרונה לקתדרלה ממבט הקמפרי.

עד כאן חלק ג’ שהצלחתי להשלים טפו טפו טפו בינתיים בערב תל אביבי שקט, בשעה 19:36 בדיוק, יום ה’, 19 בספטמבר.

חלק רביעי ואחרון יוקדש לאותה ארוחת צהריים שכללה פירות ים משובחים ואיך לא – נגרוני, ולארוחת ערב ממושלנת נוספת, אמנותית ויצירתית במיוחד. לחיי הקמפרי ולחיינו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מוזמנים לשתף:

האלבום המלא: