מעבּד מזוֹן

(אוֹ אבנר מבקר)

חיפוש

חגיגה כפולה במנזר – בר שהוא מוסד

המנזר. Minzar Bar. בר שהוא מוסד. בר אוכל. בר בירות. בר שחיתות. Saint Patrick's Day עם מנות איריות וגינס וחגיגת ה-30 שלהם עם פופ-אפ נקניקיות של אלן טלמור ועוד גינס.

בתפריט:

המנזר. Minzar Bar. בר שהוא מוסד. בר אוכל. בר בירות. בר שחיתות. 30 שנה של פעילות זו חתיכת הישג. בטח בישראל. ישבתי לא מעט פעמים במנזר. לעתים באמצע שבוע. הרבה פעמים דווקא בשישי צהריים, כשלא מתחשק להצטופף בין דוכני שוק הכרמל, המנזר הוא תמיד מפלט איכותי ושפוי שאפשר למצוא בו מקום פנוי. נתקלתי באזכורים שהם חוגגים רשמית 30 שנים פלוס מינוס במהלך מרץ בו הם מארחים בימי שני פופ-אפים של כמה שפים אורחים. לא ממש התעמקתי בתוכן הפופ-אפים כי לא תכננתי לנסות אבל יצא שבכל זאת ניסיתי. יש אגב הטוענים שרשמית הגיל הוא 31 (כנראה קשה לספור כשקצת שיכורים). לפי כתבות המנזר הוקם ב-1992 על ידי אחד ינקו סודובניק. ליאור הרגיל הבעלים הנוכחי יחד עם זוגתו שולי שוורץ התחיל שם בתור טבח אי שם ב-1997 והפך לשותף וכיום הם הבעלים הבלעדיים.

ארחוה ראשונה, 17/3/2023

ביום שישי, 17 במרץ, הייתי בשוק הכרמל וחשבתי לאכול בכלל בדרקסלר בשוק. היה די מלא ולכן המשכתי למנזר כי כאמור תמיד יש שם מקום פנוי בשישי צהריים. במקרה ראיתי בתפריט הקטן בחוץ שזה Saint Patrick’s Day הלא הוא פטריק הקטן, הקדוש המגן של אירלנד. נכנסתי. המנזר הוא אמנם לא מקום אירי אבל בהחלט יש בו וייבים של פאב בירות אירי של פעם. בכל אופן גינס ומנות איריות נשמעו לי כמו תוכנית ספונטנית טובה לצהרי שישי. תוך כדי לגימת גינס הראה לי אחד הברמנים את תפריט ספיישל הנקניקיות המיועד ליום ב’ ה-20 במרץ בפופ-אפ של אלן טלמור במסגרת חגיגות ה-30 שלהם, אז החלטתי ביני לבין עצמי שאם ייצא ולא יהיה גשום מדי או עסוק מדי במשרד אקפוץ לארוחת נקניקיות בצהרי יום שני. כך היה.

 

אני מתחיל בארוחה האירית ביום שישי לכבודו של פטריק הקדוש. זה היה התפריט. מנות רגילות (שמדי פעם משתנות) ומנות בהשראה אירית לכבוד יום החג. התמקדתי בהן. הראשונה ששמתי עליה עין הייתה הבלאק פודינג (נקניקיית דם שעשויה מדם חזיר שסיפרו לי שהביאו מספרד ובשר בקר וחזיר) אך הסתבר שמשהו לא הצליח להם במתכון והמנה כשלה ולכן היא הוסרה מהתפריט. משהו לא עבד להם במרקם. קורה. תכלס – העיקר הכוונה. זה שבמנזר לאורך שנים לא דופקים חשבון וממשיכים להגיש מנות לא מתחנפות ולא כשרות בעליל זה עניין מבורך לכשעצמו. עולם שהולך ונעלם ממחוזותינו.

קדוש אירי. מוסרית אי אפשר לשתות בירה דנית או גרמנית.

רק גינס.

תמונה שעל הקיר. שאול אברון ז”ל. יועזר בר יין. פורץ הדרך של אוכל מושחת (שהוא גם איכותי) בישראל והאב הרוחני של מקומות שכאלה בישראל. סטייל המנזר, הבסטה, ברוט ואחרים. אם כבר מדברים על מקומות שלא דפקו חשבון לכלום אז יועזר.

מנה אירית סטייל ראשונה. קערית מולים, בייקון שלנו, סיידר אירי, לחם וחמאה. 72 ש”ח. מנה מהנה. יופי של מולים. גדולים ועסיסיים. חלקם גדולים במיוחד. בייקון ביתי שהיה טעים אבל יכול היה להיות עם אחוז שומן מעט יותר גבוה וטיפה יותר נוכחות מעושנת. רוטב חמאתי טעים מאד. ירקות טובים ופטרוזיליה לטעם. לחם לניגוב. כשהמולים איכותיים והרוטב שעוטף אותם הוא עשיר ועשוי טוב וכשבצד יש גינס – הייאוש, אפילו בתל אביב של שלהי חורף 2023, נעשה מעט יותר נוח.

אלה ארוחות הפופ-אפ ימי שני לחגיגות ה-30. על מנות של ה-20 לחודש ארחיב אוטוטו. על זו שנותרה ב-27 לחודש אוותר כנראה אם כי אני מניח ששילוב של אסף דוקטור במנזר יכול להיות עסק מעניין וטעים.

מנה אירית שנייה. פאי דייגים מסלמון מעושן. 80 ש”ח. החלטתי שלא בא לי נזיד צוואר טלה או פיש אנד צ’יפס אז הלכתי על הפאי. מנה טעימה וטובה נוספת. בסיס הטעם של הסלמון המעושן היה מצוין. תפוחי האדמה שמכסים את האירוע יכלו לטעמי לקבל קצת יותר קראנץ’ או מעטה קראסטי (מגריל או סתם ברנר). הירקות שבפנים – אפונה וגזר – שמרו על מרקם ולא היו מושיים. תמהיל לוהט, מנחם ומוצלח.

סה”כ זו הייתה ארוחה אירית חביבה וראויה. מנות טעימות, עשויות היטב, בלי פסגות והיילייטס יוצאי דופן. קצת כמו האוכל בארץ המקור. נהניתי. וחזרתי יומיים אחרי לפופ-אפ של אלן טלמור, כנראה בכיר השרקוטיירים בישראל שמייצר נקניקיות מושחתות ואיכותיות לברים ולמסעדות כבר כ-20 שנה ומשווק אותן היום גם בחנות בשם אלזס שרקוטרי.

 

ארוחה שנייה, 20/3/2023

יום שני, 20 במרץ, התחיל גשום בבוקר ולא חשבתי שיתחשק לי לצאת מהמשרד. לפני הצהריים השמש יצאה והחלטתי לעשות טיול מהמשרד לשוק הכרמל, לנחות במנזר, ולבדוק נקניקיה או שתיים. או שלוש. ישבתי בפנים. תפריט הפופ-אפ של אלן טלמור הוגש בין 12:00-18:00. אני באתי לארוחת צהריים באזור 12:30 והיה ריק למדי. הקהל הרגיל כאן כולל הרבה לקוחות קבועים, חברים וסתם עוברי אורח כמוני שמדי פעם מגיעים. קבוצת תיירים שהגיעה פתחה שולחן דווקא במלבייה השכנה. שיהיה.

בתמונה למטה – טלמור את הרגיל על הבר.

מתחילים בגינס. ממשיכים בעוד אחת. דיל של 1+1 על כל הבירות מהחבית אז אין שאלה. גם באמצע יום עבודה. 35 ש”ח הוא מחיר 1/2 ליטר שבמקרה הזה היה מחיר ליטר.

תפריט הפופ-אפ של 30 למנזר שרקח/ניקנק אלן טלמור. הייתה אפשרות לקחת את הכל ב-250 ש”ח. ויתרתי. הזמנתי שתי מנות תחילה ובהמשך עוד אחת. טלמור המליץ לי על המצרית של בשר העז (שהיה ברור לי שאזמין בגלל נדירות החיה בתפריטים וסקרנות אישית. יצא לי לטעום בשר עז בהזדמנות או שתיים בארץ – בבסטה למשל – ובכמה מקומות באירופה שם בשר goat נפוץ הרבה יותר). בנוסף הוא המליץ על האסייתית המותססת. בחנותו הוא מכין היום רק נקניקיות מבקר או טלה. בחזיר הוא הפסיק להשתמש כמעט לגמרי לא מטעמי כשרות אלא לפי מה שאמר לי – בגלל חוסר כדאיות כלכלית (בגלל איסור הייבוא – הבשר יקר) ובגלל ביקוש נמוך יחסית. עבור המנזר הוא הכין גם נקניקיית חזיר אחת. חגיגות ה-30 מצדיקות.

נקניקייה מצרית מבשר עז ומלוחייה, גרגירי חומוס ביוגורט ליד (שבפועל היה יוגורט ששולב כמכלול). 45 ש”ח. צלחת לא גדולה עם נקניקייה יחידה שהונחה על תבשיל של גרגירי חומוס ביוגורט. נקניקייה מעולה בעיניי. ציפיתי לטעם חזק (שמרגיש קצת כמו שילוב של בקר וכבש) וקיבלתי כזה. עז היא לא בעל חיים עם אחוזי שומן גבוהים וחששתי שהנקניקייה תהיה יבשושית. בפועל היא הייתה עסיסית ומוצלחת מאד כי טלמור משתמש כאן בחלקים יחסית שומניים של העז. הנקניקייה קיבלה צריבה נהדרת והייתה עזת טעם ומשובחת. תבשיל החומוס היווה הפתעה נהדרת והיה מלווה מושלם לנקניקייה. הוא היה מעודן והשילוב שלו עם היוגורט היה מעולה. לא שאלתי איזה יוגורט זה היה אבל הרוטב הרגיש חמאתי ועשיר במיוחד. יופי של נקניקייה.

נקניקייה שנייה: נקניקייה אסייתית מבשר בקר, מיסו ואצות ופסטו אינדונזי בצד. 52 ש”ח. נקניקייה שמנמנה יותר אבל איכשהו עסיסית פחות. המרקם שלה היה מעט יבשושי ולא הצליח לשמור על עסיסיות. הטעם – עז וטוב מאד. האומאמי של ההתססה, מיסו ואצות הורגש אבל לא “הרג” את טעמי הבשר. הפסטו האינדונזי די הזכיר פסטו איטלקי למעט יתר חרפרפות. הוא היה שומי וטעים. לדעתי היה עדיף במקרה הזה שהפסטו יהיה מעט יותר משחתי וקרמי כדי שכרוטב הוא יעזור ללחלח את הביסים. נקניקייה חביבה אבל הפחות מוצלחת במדגמי.

המנות לא היו גדולות אז לקחתי עוד מנה. קוטקינו: נקניק חזיר איטלקי מבושל, תפו”א ותבשיל עדשים בציר בקר. 62 ש”ח. אין מה לעשות. נקניקייה של חזיר באופן אוטומטי טעימה יותר. השומניות של החזיר וטעמיו פשוט אידיאליים לנקנוק. בעיניי כל נקניקיית חזיר איכותית בהכרח תהיה טובה יותר מאחיותיה הבקריות/כבשיות. זו הייתה הנקניקייה הטובה ביותר הן במרקמה והן בטעמה מבין השלוש. ניצחה בנקודות בודדות את הראשונה. נקניקייה עשירה, עסיסית למדי וטעימה. תבשיל הצד של העדשים, גזר, תפו”א ועשבי תיבול בציר בקר היה נהדר. מבושל לשלמות ועשיר. כמו בחומוס היה בו משהו חמאתי וקטיפתי מענג. כמו החומוס במנה הראשונה הוא כמעט גנב את ההצגה מכוכבת המנה והיווה ליווי מעולה לחזרזיר. אחלה מנה.

ארוחת הצהריים המנוקנקת המאד לא סטנדרטית הזו, כולל ליטר גינס ששטף את הנקניקיות עלתה לי 194 ש”ח. אם זה היה באירלנד או בגרמניה זה היה עולה 1/2 מזה כנראה. זה המצב בתל אביב. גם המנזר שתמיד היה מקום של value for money גבוה במיוחד כבר לא זול כמו שהיה, בטח בפופ-אפ שחוגג לו 30 שנות התנזרות. זה עדיין היה שווה. אכלתי 3 נקניקיות מעניינות וטעימות של שרקטורי מצטיין. שתיתי בירה טובה. ניקיתי קצת את הראש וחזרתי למשרד עם חיוך על הפנים.

אסיים בתקווה (ולא ההמנון). כתבתי איפשהו שכל עוד מגישים במסעדות בשר חזיר ופירות ים עוד לא אבדה תקוותנו. המנזר שכבר 30 שנה לא שם זין וממשיך בשלו הוא מבחינתי אי של שפיות (ואולי יותר נכון – אי לא שפוי של שפיות). אאחל מזל טוב וארים כוס גינס או שתיים לעוד לפחות 30 שנה של התנזרות מושחתת.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מוזמנים לשתף:

האלבום המלא: