מעבּד מזוֹן

(אוֹ אבנר מבקר)

חיפוש

טוקיו המטורפת – חלק ד’ ואחרון

עם מסעדת מישלן שמתמחה בוואגיו, טיול ב-Akasaka וראמנים של לפני טיסה. עד הפעם הבאה במהרה בימינו. sayōnara Tokyo.

בתפריט:

טוקיו (!!!). יפן. 28 במאי-4 ביוני.
חלק ד’ ואחרון (????). לפחות עד הפעם הבאה שחייבת להגיע. 3-4 ביוני. ב-3 ביוני אכלתי את אותה ארוחת צהריים סצ’ואנית מצוינת מהפוסט הקודם והשארתי את ארוחת הערב של אותו יום לפוסט האחרון. זו הייתה הארוחה “המושקעת” המוזמנת מראש האחרונה שלי בטוקיו. היא גם הייתה היקרה מכולן. 42,000 ין היה מחיר הארוחה שהוזמנה ושולמה מראש (לפני האלכוהול שהיה גם היה). המסעדה – Towa שמה – מסעדת כוכב מישלן שמתמחה בוואגיו. אם כבר ארוחת ערב אחרונה בעיר שתהיה אחת לפנתיאון. הזמנתי מקום לשעה 19:00.

常 – Towa – ארוחת קייסקי ממושלנת בכיכוב מנות וואגיו:

באתר מישלן כתוב – Wagyu beef is the star of this gastronomical show. באתר Tableall דרכו הזמנתי את המקום במסעדה הכותרת המתארת היא Kaiseki meets wagyu. על סמך הארוחה שלי התיאורים מדויקים. מדובר במסעדת כוכב מישלן באותה שכונה טוקיואית חביבה ויוקרתית משהו Nishiazabu שאיכשהו יצא שביקרתי בה בכמה מסעדות. השף של Towa העונה לשם Takaaki Tsuneyasu נולד בעיר בשם Okayama ב-1983. הוא התמחה במסעדת Kikunoi, אותה מסעדת 2 כוכבים בה אכלתי בחלק השני, המשיך ממנה למסעדת Kanda בעלת 3 כוכבי מישלן ולאחר מספר שנים גם עבד בפריז (משם כנראה האנגלית הטובה שלו). את Towa הוא פתח באפריל 2018. מעבר לכוכב המישלן שלה (מאז 2020) המסעדה מככבת גם ברשימת 10 מסעדות הבשר הטובות ביפן בדירוג של אתר 101 הסטייקים הטובים בעולם. ליפן יש שם דירוג נפרד לשאר העולם של 10 מסעדות (9 מהן מטוקיו). Towa מדורגת שנייה. ב-tabelog הציון שלה הוא 3.81 (כבר ציינתי שהיפנים הם מבקרים קשוחים). השם Towa הוא משחק של האות הראשונה של שמו של השף ושאר האותיות מייצגות את הביטוי היפני שמשמעותו באנגלית forever או always.
הגעתי בזמן והתקשיתי למצוא את המקום. כמו כמה מסעדות אחרות בהן ביקרתי גם המיקום של Towa מאתגר ומוזר למדי. בניין מגורים סטנדרטי למראה. קומה 2. אין שלט באנגלית. אם לא מנהל המסעדה שחיכה לי על המרפסת למעלה ונופף לי שזה שם יתכן והייתי מחפש עד עכשיו…

כשנכנסים מובלים לבר. 6 מקומות בלבד. גם במקום בגודל הזה כבר ביקרתי. בזמן הארוחה שלי היה זוג אחד ויחיד שסעד מלבדי. יפנים. בחדר הפרטי האחורי בו יש מקום ל-8 נחגג יום הולדת של תושבת טוקיו (היה שמח וצוהל). בשלב מסוים הוציאו מהמטבח לשף עוגת יום הולדת שאני לא יודע אם אפו במקום או קנו איפשהו והוא אחז סכין שף שברגיל משמשת לפריסת וואגיו ופרס בשיא הרצינות והדקדקנות את העוגה. מחזה סוריאליסטי למדי שלצערי לא תיעדתי במצלמת האנדרואיד שלי (בכל זאת לא נעים). אמרתי בצחוק למנהל המסעדה (שגם שימש כסומלייה) שמזל שלשף יש כישורי סכין טובים כי זה המבחן האולטימטיבי (הוא צחק).

השף מימין. הסו-שף משמאל. מלבדם נכח מנהל המסעדה/סומלייה ועוד טבח אחד הגיח מדי פעם מהמטבח האחורי והוציא חומר גלם כלשהו. כבר דיברתי על חוויות קולינריות אינטימיות בפוסטים הללו. בסוף הארוחה הזו נשארתי אני, עצמי והצוות של Towa.

תפריט האלכוהול בכוסות ובבקבוקים. תוספת עלות לארוחת הטעימות של 42,000 ין. התחלתי עם בירה (למעלה), Premium Malt’s fragrant Ale שעלתה 900 ין. בהמשך התחשק לי, אם כבר אז כבר, להזמין את התאמת הסאקה למנות, האופציה הקצרה (short pairing) שעלתה 6,600 ין (סה”כ תוספת של כ-200 ש”ח לכל האלכוהול שיבוא). סה”כ כולל הכל בשקלים זה היה כמעט 1,400 ש”ח.

מינימליזם על הבר. זה היה השלב שהצוות כולו יצא לחדר הפרטי כדי להגיש את עוגת יום ההולדת.

מצלמים מנות.

המסעדה מציעה תפריט טעימות קייסקי שהוא שילוב עם מטבח המכונה Kappo שמשמעותו באנגלית היא ‘to cut and to cook’, לכן אין תפריט והוא משתנה תדיר. ההתמחות היא במנות בשר וואגיו ברמת הדירוג הגבוהה ביותר, לא רק מקובה אלא מחוות במקומות כמו Tajima, Hitachi, Sendai ו-Nozaki. מבנה הארוחה דומה לארוחות קייסקי אחרות שאכלתי במסעדות היפניות בסטייל הזה למעט העובדה שכ-1/3 מהמנות מוקדש למנות שכוללות בשר וואגיו. בסה”כ הוגשו 12 מנות וב-5 מתוכן נכח בשר. גם כאן מייחסים חשיבות למנות מסורתיות והמרק, הדגים (כולל סשימי) והאורז מקבלים מקום של כבוד.

נתחיל לאכול.
מרק צ’וואנמושי עם זנב שור. על בסיס ציר בשר ודאשי ואותו קסטרד חלבון. יש כאן מלפפונים, פרחי שיסו ובתוך המרק גם הסתתרו נתחי זנב שור קטנים מוואגיו שהיו רכים וטעימים ביותר. אחת מגרסאות הצ’וואנמושי הטובות והטעימות ביותר שאכלתי בטיול הזה. ואכלתי לא מעט.

רול של Ayu מטוגן (Sweetfish) שפגשתי ממש בכל מסעדה יפנית בטיול הזה. כאן זה עוד אחד צעיר ימים יחסית (או בעצם שניים). זו הגרסה היצירתית ביותר שהוגשה לי. ההוראה הייתה כמובן לכרוך את האצה ולאכול כרול עם הדג המטוגן השלם. כך עשיתי. היה נהדר. זה דג פשוט נפלא ואחד מחומרי הגלם היותר מהנים וטעימים שאכלתי בטוקיו.

אבלון (אוזן ים) מאודה עם ג’לי של תרד סגול (זן המכונה Kinjisou) ואצות. שאלתי את הסו-שף מה מקור הג’ל הסגול. הוא חזר אליי עם הצמח. אוזן הים היא חומר גלם שכיכב בארוחות היפניות שלי בטוקיו. בחלקו היה מוצלח. בחלקו פחות. כאן זו הייתה גרסה מוצלחת, מעניינת וטעימה מאד. הצליחו לזקק טעם עדין ולהשיג מרקם מצוין. אמרתי לשף שאכלתי לפני כן מנת אבלון ב-Kikunoi שהייתה הרבה פחות מוצלחת משלו, הוא הודה לי במבוכה וציין שהוא התמחה במסעדה הזו…
בשלב הזה סיימתי את הבירה וחשקה נפשי בהתאמת הסאקה המקוצרת שעלתה 6,600 ין. זה היה הראשון.
עוד מנה מרקית. גרסה שלהם לשַבּוּ-שַבּוּ (Shabu Shabu) – מרק קדירה חם שמכיל נתח בשר דקיק שמתבשל לזמן קצרצר. כאן יש וואגיו מנתח לא שומני (כנראה סינטה), חצילים, ציר בשר סמיך, דייקון, דאשי. הבשר היה מופלא וממש נמס בפה. עד שלא טועמים וואגיו עם תעודות ותקן איכות יפני במסעדה מתמחה כנראה לא מבינים מהי איכות של וואגיו כזה. גם המרקם, גם הטעם – מדהימים. הציר עצמו היה עשיר ומלא אומאמי. גם החציל כאן היה רך ומתמסר וטעים ביותר. מנה נפלאה. וחגיגת הוואגיו רק התחילה.
אלה היו בקבוקי הסאקה הבאים מהם שתיתי כוסית.

סשימי לתפארת גם במסעדה שמתמחה בוואגיו. יש כאן Sea Bream, קיפוד ים משני סוגים בכמות נדיבה ובאיכות מדהימה, עוד דג עלום, כולל העור, שיש מצב שהיה tiger pufferfish או Takifugu או בקיצור פוגו (אם זה זה – אז שרדתי כדי לספר), נדמה לי שהשתרבבו כאן גם אבלון וכבד של מונקפיש. בצד פונזו מושלם ומעט סויה. זו צלחת סשימי שמתחרה ראש בראש גם עם מסעדת הסושי הממושלנת Taku בה ביקרתי 2 פוסטים אחורה. הארוחה יקרה מאד – אבל בחומרי גלם לא חוסכים כאן זה בטוח.

וואגיו – הצגת תכלית של נתחי היום שישמשו את אחת המנות הבאות. יש כאן סינטה ופילה. הייתי צריך לבחור. ברור שבחרתי בסינטה.

אלה תעודות ההצטיינות של הוואגיו שידידי השף הציג לי בגאווה של ממש. האיש ממש משקיע בבשר שהוא מביא ובוחר את נתחיו בעצמו. התעודות הללו הן סרטיפיקטים של זן Tajima Wagyu שהוא הזן שמקבל את התקן של Kobe beef. הכי טוב שיש.

מרק/ציר זך שהוא על תקן מרענן חך שמוגש לפני המנות הבשריות העיקריות. יש כאן מרק מעודן וטעים להפליא של על בסיס ציר סרטנים (Horsehair crab. ביפנית Kegani. זן סרטנים מובחר שלרוב מקורו בחופי הוקאידו). הקציצה היא מבשר הסרטנים הללו. יש כאן גם yam שפגשנו בארוחות קודמות ושורש לוטוס. כל מרכיבי המנה היו נפלאים, מהציר הצלול והנפלא עד הקציצה המעודנת והמתקתקה. עונג אמיתי.

הסאקה הבא. אני באמת לא זוכר את טעמיו ואופיו של כל סאקה. היו כאן סוגים שונים לחלוטין זה מזה.

את הספרינג רול המטוגן הלוהט הזה (אם תרצו סיגר יפני) הגיש לי השף ביד עטוף בנייר. צריך לאכול כשזה חם חם כי אז הטעם של הבשר והארומה הם בשיאם. המילוי הוא של בשר זנב שור מלא טעם ונפלא, יש כאן תיבול של רסק עגבניות כמדומני ופלפל יפני ארומטי. קיבלתי גם את הקצה כצ’ופר. מה אומר? אחד הסיגרים הכי טעימים שאכלתי. בשר נפלא. טיגון נפלא. פריכות נפלאה.

כאן יש תמהיל של סאקה עם איזשהו אלכוהול מותסס כחלק מטעימות הסאקה.

עוד בשר. עוד וואגיו. עוד ציר. לשון בקר. של וואגיו. כזה עוד לא אכלתי בשום מקום. מדהים. אני מת על לשון בקר (רגיל) כשעושים אותה טוב כמו ב-m25 למשל. זו ליגה אחרת. מרקם שבאופן מפתיע היה לו bite וטעם עשיר ובשרי אבל עדיין עדין יחסית. הציר הוא על בסיס בשר ופטריות ויש כאן אצות וואקאמה ופטריות “אוזן עץ” (או פטריות אוזן שחורות). באנגלית – Wood ear. בצד יש סויה ווסאבי שמי שרוצה יכול לגוון לעצמו את הביסים. ביסים מופלאים אלה היו. מעדן.
הסאקה הבא. Jozan Mizunara Oak Reserve. סאקה מובחר ויקר במיוחד שמיושן בחביות עץ אורן מזן Mizunara שגדל באזור הוקאידו ויש המחשיבים אותו לזן האורן הארומטי ביותר שלצורך יישון ויסקי (או סאקה במקרה הזה) הוא אידיאלי. הסאקה הזו אכן הזכירה בטעמה ובאופייה ויסקי.
ועוד סאקה. זה סוג שביעי אם ספרתי נכון. זה ליווה מנת חומצית מרעננת חך וממש הזכיר בטעמו חומץ שרי.

אנחנו בארוחת קייסקי עונתית אז ברור שגם כאן תהיה מנת מרענן חך שמכילה את הירק היפני שפגשתי בכל ארוחותיי המסורתיות – Junsai. גם כאן עם ציר קר צלול ועגבניות, די דומה למנה שאכלתי ב-Kikunoi. טעים מאד.

מגיעים לנתח הנבחר שבחרתי קודם לכן. אותה סינטה של קובה ביף משויש להפליא. יש כאן 2 מטבלי צד. האחד פונזו/סויה מעודן עם בצל ירוק ודייקון מגורר. השני על בסיס קוניאק מצומצם אם זכרוני אינו מטעני.

זו הצלחת. נתחי סינטה של קובה ביף צרובה לשלמות. בצד ווסאבי טרי מגורר. חרדל יפני. זה ל-kick. סלט גרגר נחלים, ארוגולה ואצות לתוספת ירוקה ובריאה. מטבלי הצד הנפלאים – לגיוון הביסים. העסק פשוט מופלא. כנראה נתח הבשר הכי טעים שאכלתי בחיי. בחיי. נשבע לכם. שלמות של בשר. מרקם, טעם, צריבה. נעתקו לי המילים.

ואם לא הספיק. משאריות של הסינטה והשומן שלה הכין השף סלטון של נתחים דקים צרובים שקיבלו פריכות נהדרת עם עלי מיקרו שונים, פרחי שיסו ובצל ירוק. רעננות מושלמת בצלחת.

עוד השווצה לקראת סיום. לא צילמתי את פניו של השף. הוא ממש זרח בגאווה. תאוות בשרים של ממש.

וכמובן שיהיה גם אורז לפני הקינוח. הצגת הקדירה כמיטב המסורת.

מנת האורז. עם conger eel הלא הוא ידידנו ה-Anago שכאן הוא צלוי בגריל ומעושן מעט. הירק עונה לשם האנגלי Butterbur (חמאתן בעברית). Fuki ביפנית. ירק עונתי ארומטי שטעמו עדין ומעט מריר. פלפל יפני נותן נוכחות מפולפלת. בצד כמה ירקות מאודים ומוחמצים – שיהיה מעניין. מנת אורז מהטובות והטעימות בז’אנר שאכלתי בטיול הזה.

אחרי ניקוי הצלחת התברר לי שגם כאן היה בקר.

בדרך מהשירותים צילמתי את התעודה הממוסגרת הזו שלפי המתרגם בנייד שלי היא תעודת הוקרה/זכייה משנת 2017 על רכישת קובה ביף שמקורו ב-Kakogawa ליד קובה. לא רק תאוות בשרים גם גאוות בשרים.

מבט לחדר הפרטי בו נחגג יום ההולדת שעה קודם לכן.

קינוח. גלידה תוצרת בית. גלידת קרמל עם שבבי קרמל מלוח. כמו ברוב ארוחות הקייסקי שאכלתי בטוקיו, לא מנסים להמציא את הגלגל ולהיות יצירתיים בקינוחים. כמו ב-Taku גם ב-Towa הסתפקו בהגשת גלידה טובה וזה לגמרי מספיק. גלידה טובה מאד, במרקם מצוין ולא מתוקה מדי. אחרי ארוחה מטריפה כמו שנאכלה כאן לא צריך יותר מזה.

כוס התה הירוק אחרי השתייה. מוטיב הבקר נשמר עד הלגימה האחרונה.

צילום אחרון של השף בבדידותו – מרוכז בהשחזת סכיניו אחרי הסרוויס. אני נותרתי סועד אחרון. בדיוק שעתיים של ארוחה.

הארוחה ה-Towa הייתה מסחררת ומדהימה באיכותה. חגיגת מנות וחומרי גלם באיכות הכי טובה שאפשר לחלום עליה. בניגוד לארוחת המישלן הראשונה שלי בטוקיו עליה הרחבתי בפוסט הראשון ב-Oryori Tsuji שעלתה 39,500 ין שהייתה מקסימה, אבל סיפקה עבורי תמורה יחסית בינונית לכסף, הארוחה ב-Towa סיפקה עבורי תמורה יוצאת מן הכלל למרות עלותה הגבוהה מאד. כל המנות, בשריות ולא בשריות, היו יוצאות מן הכלל וטעימות להפליא. הצוות היה מקסים ונחמד ביותר. השף היה חייכן, נעים ואינפורמטיבי. היה תענוג לשמוע ולראות אותו מסביר על מקור גאוותו – הבשר. התאמת הסאקה הייתה מרתקת ומוצלחת מאד. עולם ומלואו של סאקה. עסק מרתק לכשעצמו. זו הייתה הארוחה הכי יקרה אבל גם הכי טובה שאכלתי בטוקיו. סיום לפנתיאון. כשיצאתי השף עצמו ומנהל המסעדה לצדו ממש ליוו אותי עד המעלית וקדו לי קידות תודה לאורך הדרך. קצת מביך ומוזר אבל זו דרכם. נותנים לסועד הרגשה שהוא מלך. שירותיות מדהימה. חוויה קולינרית מדהימה. שם המסעדה הוא משחק מילים של הביטוי היפני שמשמעותו היא תמיד. בהחלט הולם את הארוחה ואת החוויה ש-Towa סיפקה לי – כזו שאזכור לתמיד.

4 ביוני.
בערב חיכתה לי הטיסה חזור. so sad. החלטתי לא להרחיק מהמלון ולטייל בשכונה (Akasaka) וסביבותיה.
למשל הגנים של הארמון הקיסרי.
כארוחת בוקר-צהריים חיפשתי מקום בשכונה של ראמן או סובה. יום ראשון של השבוע הוא כאמור בעייתי כי חלק מהמקומות סגורים. בהמלצת צוות המלון הצעיר נכנסתי למקום של סובה. קצת אחרי 11:00. המטרה הייתה לאכול מנת בוהריים ומעט יותר מאוחר להשלים עם עוד מנה במקום אחר.

油そば 東京油組総本店 赤坂見附組 – Tokyo Abura Soba  – סניף Akasaka – מנת אבורה סובה:

רשת של מעל 50 סניפים בטוקיו שמציעה מנות של Abura Soba שזה סוג של ראמן בלי מרק או ציר. מעין ראמן יבש. מכונה גם Mazesoba או Mazemen (ועוד כמה שמות בהתאם לאזור ביפן בו מוגשת המנה). פירוש המילה Abura היא שמן ביפנית וזהו אכן מרכיב עיקרי בתיבול אטריות הסובה. זו מנה פופולרית בגלל שהיא זולה. המקום נפתח ב-11:00 ואני נכנסתי ב-11:10 ואיישתי את המקום האחרון על הבר הקטן. הסועדים – יפנים, למעט אב ובן אמריקאים מדנבר שישבו לצדי על הבר (go Nuggets). הציון של הסניף ב-tabelog הוא 3.24. מקום שכונתי, קטן ופשוט. אני מניח שכאלה גם שאר הסניפים. המקום פועל בשעות הצהריים מ-11:00 עד 17:00. בקיצור – מסעדת פועלים.

ההזמנה נעשית דרך מכונה אוטומטית. מנה בסיסית עולה 880 ין או 980 ין. 22-25 ש”ח. יש כל מיני אופציות לתוספות/הגדלות. אני הזמנתי את המנה הבסיסית עם תוספת של שמן צ’ילי, מיסו וסויה שעלתה 980 ין יחד עם בירה שעלתה עוד 380 ין. זול.

זו הבירה.

חומצים ושמנים למי שחסר לו תיבול.

זו המנה. אטריות סובה (כמובן תוצרת בית), חזיר (Char Siu), אצות, בצל ירוק, דייקון, נצרי במבוק. על ביצה ויתרתי. הרוטב/צ’ילי פייסט מסתתר למטה. תאלצו להאמין שהוא שם כי לא צילמתי. בקיצור – מערבבים הכל ואוכלים. התיבול היה מוצלח בעיניי. חרפרף, מעושן קמעה ועז טעם. האטריות עשויות היטב, אל דנטה ובמרקם מצוין. יופי של מנה, ודאי ביחס למחירה.

יצאתי להמשך סיבובים. בין היתר Okura Museum of Art. מבנה יפה. גן יפה. אוסף אומנות משעמם.

לקראת שעה 13:00 חיפשתי עוד מקום להשלמת ארוחת צהריים. רציתי להשביע היטב את רעבוני לפני הנסיעה לנמל התעופה. בחזרה מהמוזיאון נכנסתי לעוד מקום שכונתי של ראמן.

赤坂麺処 友 – TOMO – ראמן אחרון בהחלט בטוקיו:

השם המלא באנגלית – Akasaka Noodles Tomo או Akasaka Mendokoro Tomo. ב-tabelog הציון המכובד למדי הוא 3.68. מסעדת ראמן שנפתחה ב-2012.

נכנסתי. היה מקום על הבר. יפנים בלבד בקהל. גם כאן יש אוטומט של הזמנות אבל בניגוד ל-Abura Soba, כאן יש מערכת הזמנות גם באנגלית.

עוד בירה. עלתה 550 ין. 1/2 ליטר בסביבות 15 ש”ח. הזול כאן הוא זול.

הראמן שהזמנתי – Agodashi soy sauce ramen. עלה 1,070 ין עם ביצה. מרק סמיך שמשלב דגים מיובשים (chin), אצות קומבו וציר עוף. אטריות, נתחי עוף, ירקות, אצות. ארוחה מלאה בפחות מ-30 ש”ח. בצד הגישו כאן תבלינים שונים, חלקם חריפים, כדי שיהיה מעניין. המרק הזה היה יותר מתון בטעמיו מהסובה היבשה מלמעלה, אבל בהחלט עשיר, משביע וטעים מאד.

אחרי הראמן המכובד בהחלט שבעתי מאד. המשכתי לשוטט עוד זמן מה בשכונה החביבה. כמה תמונות של מקומות אוכל שכונתיים שונים שרובם היו סגורים. סתם המחשה של האסתטיקה היפנית של מקומות אוכל כאלה ואחרים וכמה מזמינים הם נראים רק מהחזות של הכניסה שלהם. לא יודע מה מגישים בכל אחד מהם אבל רק מהנראות החיצונית אני בטוח שזה טעים ואיכותי. בין לבין – גלידת קפה טובה במקום קטנטן של קפה בשכונה.

Mametora coffee beans כך נקרא המקום החמוד, למי שנקלע במקרה לשכונה.

ועוד קצת כניסות של מסעדות ברחובות Akasaka.
אחר הצהריים חזרתי למלון, אספתי את מטלטליי ולקחתי רכבת לנמל התעופה.
בשדה התעופה – לפני הטיסה בה החלטתי להימנע מלאכול (אל-על. היה אוכל רע מאד בהלוך). ארוחה אחרונה בהחלט בטוקיו. TATSU. גריל יפני ובירות. יש גם בירה ממותגת שמיוצרת במיוחד לנמה”ת Narita.

 

וארוחת הסיום. טונקאצו, אורז, סלט, מרק. ארוחה מלאה נוספת שהייתה טובה בהרבה מכל מה שמוצע בטיסה עצמה. הייתה הרבה פחות טובה מכל מה שאכלתי בעיר עצמה ב-7 ימי השהייה שלי בה. בכל זאת שדה תעופה.

עד כאן טוקיו. 7 ימים קצרים מדי.
כנס. פגישות. מגדלי עסקים. מקדשים. מוזיאונים. פארקים. רחובות הומי אדם. ואוכל. ואלכוהול.
עיר מטורפת. מטריפה. מסעירת חושים. מרתקת. עולם אחר. ואוכל. איזה אוכל.
שפע מטורף. היצע מדהים. חומרי גלם שאין כמותם. מהשכונתי האקראי והאיזאקאיות עד המישלן האינטימי והקייסקי המושקע. מהראמן והסובה ב-25-30 ש”ח עד ארוחות טעימות מטורפות ומסחררות ב-1,100 ש”ח ויותר. איכות הדגים והבשרים הכי טובים שטעמתי בחיי. יצורים שונים ומשונים שטעמתי. חוויות קולינריות שאין דומה להן באף מקום אירופאי שהייתי בו, כולל מסעדות 2 ו-3 כוכבים. האינטימיות, הפשטות, האסתטיקה המדהימה, הדייקנות, השירות יוצא הדופן, הרצון לרצות את הסועד בכל דרך אפשרית. מדהים.
התמקדתי כמעט אך ורק ביפני. גם במישלן – חיפשתי את האותנטי והאינטימי יותר ונמנעתי מראש ממקומות של “רעש וצלצולים” ושל חדשנות יתרה. נהניתי מכל ביס. היה מרתק. היה מרגש. היה משכיל. היה מרחיב אופקים. ענה על כל הציפיות שלי. נגעתי בקצה קצהו של הקרחון היפני. ניסיתי להספיק כמה שיותר בזמן הקצר אבל ברור לי שזה אחוזון קטן שאפילו לא מייצג את השפע. גם חודש לא יספיק כדי לטעום הכל. וזו רק טוקיו. יש את קיוטו שהיא must. יש את אוסקה. אין לי ברירה אלא לחזור. בהקדם. לנסות עוד ועוד. לא טעמתי אודון, לא אכלתי במסעדה שמתמחה באונאגי, לא אכלתי יאקיטורי כהלכתו, לא ניסיתי מסעדות מערביות (הצרפתיות הממושלנות למשל אמורות להיות איכותיות במיוחד), לא אכלתי במסעדה שמתמחה בטמפורה, לא טעמתי קארי יפני או סוקיאקי או אודן או אוקונומיאקי. בקיצור – רוצה לחזור. בעצם – חייב לחזור.
עד הפעם הבאה במהרה בימינו.
 さようなら 東京都
(sayōnara Tokyo)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מוזמנים לשתף:

האלבום המלא: