מעבּד מזוֹן

(אוֹ אבנר מבקר)

חיפוש

תריסר – שתי ארוחות נוספות לעתות מלחמה

שתי ארוחות נוספות בתריסר המשובחת והמקורית של ענר בן רפאל פורמן שנפתחה מחדש בעתות מלחמה: אחת ליומולדת 18 של אחיין ועוד אחת עם חברים. אחרי 4 ארוחות בתריסר אני קובע שהיא היא הפתיחה הקולינרית הטובה ביותר לשנת 2023.

בתפריט:

תריסר המצוינת של ענר בן רפאל פורמן רק נפתחה באוגוסט האחרון. בדרך כלל יש למסעדה חודשיים-שלושה של “הרצה” שבמקרה של מסעדה/שף עם יחסי ציבור ראויים מלווה בהרבה ביקורות, כתבות ושלל דיווחים. במקרה של תריסר היא אפילו לא הספיקה להשלים תקופת הרצה ראויה וכבר נאלצה לסגור כמו יתר המסעדות. היא כן זכתה לשלל כתבות יח”צ וגם עבדכם כתב עליה פוסט אוהד אחרי 2 ארוחות מוצלחות מאד באוגוסט, אבל נדמה לי שהמבקרים המרכזיים בתקשורת האוכל אפילו לא הספיקו לכתוב עליה ביקורת (aka שגיא כהן, אבי אפרתי וביצה עלומה). הגיעה השבת השחורה של ה-7 באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל וטרפה את הקלפים לכולנו. המסעדות לאט לאט נפתחו מחדש, אבל רובן מתנהלות במתכונת “חירום” של צוותים מצומצמים, תפריטים מצומצמים ושעות פעילות לא שגרתיות. אלה החדשות שרק נפתחו ועוד לא הספיקו לצבור מומנטום וקהל לקוחות נאמן הן בבעייה אפילו יותר מאחרות. תריסר נפתחה מחדש רק ב-23 בנובמבר. זו הייתה ההתנסחות של ענר לפני הפתיחה: “חזרתי הביתה, נכנסתי למיטה והחלטתי – תריסר חוזרת. ממש ככה כמו שהייתה קודם, נורמלית. אותו קונספט, אותה אווירה. זה התפקיד שלי בחיים. אז אני מזמין את כולכם לצאת לשעתיים מהמציאות הזו שלא בחרנו ולנהל קצת שיחות תפלות על טעמים ומקורות של חומרי גלם מקומיים. מבטיח שהחרא יחכה לכם שעתיים, לצערינו הוא לא הולך לשום מקום. אבל אתם מוזמנים לבוא לרגע לתריסר ולדמיין שאתם חיים בעולם נורמלי. בכל התקופה הלא נורמלית הזו שכולנו חווים וכואבים החלטנו שאנחנו חייבים לחזור לשגרה כלשהי ולתת לכם (ולנו) רגע נורמלי ואפילו מנחם”. יפה כתב.

אחרי שני ביקורים מעולים בתריסר עם פתיחתה במהלך אוגוסט, חזרתי כעת לשתי ארוחות נוספות. גם הנורמלי שענר ציין הוא כעת לא ממש נורמלי. זמני הפתיחה לא באמת נורמליים – 3 ימים בלבד בשבוע בימים ד’-ו’. גם אספקת חומרי הגלם שבמסעדה כמו תריסר מהווה חלק עצום מהקונספט לא ממש נורמלית. חסרים חומרי גלם. ודאי למטבח שנשען כמעט כולו על גלם מקומי. לצערי שומן הכליות המעושן המופלא מאוגוסט לא נכח. גם שומן הטלה שהופיע פה ושם חסר כרגע. אבל זה מה יש ועם זה ננצח. אתחיל בארוחת משפחתית ב-13 בדצמבר עם אחות תאומה, גיס ואחיין שחגג 18. אסיים בארוחה עם 4 חברים מה-30 בנובמבר, שבוע אחרי הפתיחה המחודשת.

 

ארוחת יומולדת 18 לאחיין, 13 בדצמבר:

הזמנו מקום מראש ל-4 (אילת – אחות תאומה מבוגרת ממני ב-5 דקות תמימות + מעצבת ומפתחת אתר הוורדפרס היפה של הבלוג, ערן – גיסנו היקר, יהל – אחייננו היקר שחגג בדיוק באותו יום ח”י שנים. הם השקיעו והצפינו מבאר שבע). הגענו בשעה 19:30. היה די ריק בשעה הזו וגם כשיצאנו לא היה מלא לגמרי (בניגוד לארוחה שתתואר בהמשך). יום רביעי של השבוע הוא אף פעם לא היום הפופולרי ליציאה למסעדות.

תפריט היום. יש מנות שהיו וחזרו. יש מנות חדשות (אפילו בחלוף שבועיים מהארוחה הקודמת שאפרט עליה בהמשך). יש מנות שעברו שינוי קל. נראה בתריסר עומדים בהבטחה למטבח מיקרו עונתי שישתנה כל הזמן בהתאם למצאי חומרי הגלם המקומי. אני מת על זה. זה מבחינתי משהו שמבטיח עניין תמידי במסעדה. תמיד יהיה כאן משהו שמתחדש. מה שכאמור מצער אישית עבורי בשתי הארוחות הללו הוא היעדרו של שומן הכליות המעושן שיחד עם אותו תמנון היה אחת המנות הטובות שאכלתי השנה בכלל. גם סלט התמרים האדיר שאכלנו בסוף אוגוסט כבר לא בעונה.

בייגלה ירושלמי, צזיקי צנוניות וג’ינג’ר. 32 ש”ח. בייגלה טוב וטעים. צזיקי מצוין ומיוחד. הבייגלה של דוק קצת יותר מוצלח.

פנקוטה עגבניה, עגבניות שרי, שמן זית, חריף. 58 ש”ח. מחיר המנה עלה ב-2 ש”ח בהשוואה לאוגוסט. לא נורא. זו מנה שכנראה תצא ותחזור מדי פעם לפי היצע העגבניות בשוק. אכלתי אותה גם בארוחה הראשונה שלי בתריסר באוגוסט ונהניתי. עסק קיצי, מרענן, חד וטעים.

פרחי ברוקולי וקייל חרוכים, לאבנה מעושנת, חריף במכתש ועלי, קריספי שום. 68 ש”ח. הלאבנה המעושנת הזו פשוט נפלאה. הירק המוגש לצדה משתנה בתפריטים השונים. בארוחה באוגוסט זו הייתה במיה. בארוחה שתתואר עוד מעט זו הייתה שעועית חרוכה. כאן פרחי ברוקולי וקייל חרוכים. תענוג של מנה ולא חשוב איזה ירק מלווה אותה. הלאבנה עושה את כל העסק. הירק רק צריך להיות רענן ועשוי כמו שצריך. מנת ירק שהיא חובה כאן.

לאב דג ים (טרחון) קצוץ וחרוך, איולי חציל שרוף, עשבי תיבול, צ’ילי, בצל, קריספי בורגול. 86 ש”ח. מנה שאכלתי לראשונה כאן. זו מנה שהופיעה כבר בסוף אוגוסט. מחירה היה זהה. אני מניח שדג הים משתנה. מאד אהבנו את המנה. טעמים חדים, דג מצוין, ירקות רעננים וטעימים, חציל שרוף מעולה וחריף שבא טוב. יופי של “סלט” דג.

אורקיטה קובה, ציר דגים ועגבניות, דג ים (משהו ממשפחת הברקודה זה היה), עלי שומר. 122 ש”ח. זו גם מנה קבועה במסעדה. התיבול, הרוטב וחומרי גלם המלווים משתנים. בארוחות הראשונות היה שם קלמרי עם שומן טלה וזה עלה 98 ש”ח. בארוחה שאתאר עוד מעט הייתה מנה שונה. כאן זה בא עם רוטב דגים ועגבניות ימי, מעט אניסי ומשגע ונתחי דג ממשפחת הברקודה שהיו עסיסיים ונהדרים. הפסטה מקמח סולת היא יוצאת מן הכלל בכל גרסאותיה במסעדה. יציאה מעולה. המחיר של 122 ש”ח למנה הספציפית הזאת הוא על הסקאלה הגבוהה. בהחלט אפשר לספק כאן יותר גרמים של דג במחיר הזה. אבל זו הייתה גרסה מצוינת, כמעט נפלאה כמו האורקיטה שאכלתי כאן באוגוסט עם אותו קלמרי ושומן טלה.

פניני בורגול, תרד, ציר עוף וחמאה, גבינת לשם. 82 ש”ח. מנה שאכלנו גם בארוחה שבועיים לפני כן ואיכשהו הפעם היא הרגישה לי מדויקת יותר. זו מנה חורפית, כבדה, עשירה, מנחמת וטובה. מעין ריזוטו מבורגול עם ציר עשיר ומפנק על בסיס עוף, חמאה וגבינת לשם של חוות הנוקד. מנה שטובה לחלוקה בין כמה סועדים בגלל כבדותה היחסית. כמה כפות לכל סועד זה בהחלט מספיק.

ברוסקטה של נתח מקומי, תפוחי פינק ליידי, חמאת מרווה לבנה. 90 ש”ח. עוד מנה שאכלתי לראשונה כאן. הזמנו שתי מנות לארבעתנו ועשינו בשכל. היא לא זולה כלל וכלל אבל זו לא ברוסקטה מזערית ויש כאן כמות יחסית יפה של בשר. נדמה לי שהנתח היה פלאנק שהיה עשוי נהדר. הבשר היה טעים ביותר ורוטב חמאת המרווה היה פשוט תענוג. מהרטבים שגונבים את ההצגה ואתה רוצה לטבול ראש בתוכם. תפוחי הפינק ליידי נכחו ברקע בעדינות יחסית. יופי של עבודת גריל ואחלה נשנוש בשרי.

בטטה לבנה, ציר בטטה לבנה, חמאה, גבינת לשם מחוות הנוקד. 72 ש”ח. ענר טוב עם ירקות. זאת דוגמה מצוינת לעניין. אחלה מנה. בטטה לבנה זה שורש נהדר. כל כך הרבה יותר מוצלח וטעים מבטטה כתומה סטנדרטית. היא הייתה עשויה לתפארת והציר הבטטי-חמאתי-גבינתי היה קרמי ומשגע. המחיר של 72 ש”ח קצת גבוה. אפשר לתת עוד בטטונת קטנה במחיר הזה.

פיצ’י קובה ראגו לחי עגל, ציר בקר, לימון, חריף. 136 ש”ח. אותה פסטת סולת כמו האורקיטה. הפעם בגרסת הפיצ’י הארוכה הטוסקנית. המחיר לטעמי מוגזם לגמרי, ודאי ביחס לגודל המנה ולכמות הבשר בראגו, שהיה טעים מאד ומוצלח אבל גם הרגיש ביתי למדי ובלי טאץ’ מיוחד של שף. הפסטה עצמה מצטיינת, הבשר היה טעים, הרוטב והציר עשירים וטובים אבל חסר היה לי כאן אלמנט מיוחד שיקפיץ את העסק. בעיניי המנה היחסית פחות מוצלחת בארוחה נהדרת.

תפריט הקינוחים. הזמנו שניים. קיבלנו שלישי על חשבון הבית לכבוד ילד (גבר) יום ההולדת.

מימין – סטיקי טופי, קרם מסקרפונה. 46 ש”ח. על חשבון הבית. למעלה – טירמיסו דבש, זביונה דבש, עוגת ז’נואז, סירופ דבש וורמוט ודטה, קרמבל אבקנים. 56 ש”ח. משמאל – תפוז, עוגת תפוז, קרמל תפוז, אנגלז תפוז. 52 ש”ח.

בארוחה שעוד מעט אתאר ישבתי עם 4 חברים. אחת מהן היא מאיה שמעריכה מאד קונדיטורים וקונדיטוריות טובים ובזכות חקירותיה התוודענו שהקונדיטורית של תריסר עונה לשם מיה פלנצמן. מאיה ומיה ניהלו שיחה ארוכה למדי באותה ארוחה. אז הקינוחים שלמטה, כמו גם קינוח עלה התאנה הייצוגי, הם יצירי כפה של מיה. ממה שטעמתי ב-2 הארוחות האלה וגם בשתיים באוגוסט, מדובר בקונדיטורית מוכשרת ולא סטנדרטית, שמצליחה להמציא קינוחים מבוססי חומרי גלם עונתיים שמתאימים היטב לקו של ענר. על קינוח התפוז וטירמיסו הדבש ארחיב עוד מעט בתיאור הארוחה של שבועיים לפני כי שם יש תמונות תקריב מוצלחות יותר.

זה הסטיקי טופי לצד קרם מסקרפונה שקיבלנו על חשבון הבית. ביחס לז’אנר שהוא לרוב מאד מאד מאד מתוק, זה יופי של קינוח. מתוק במידה, סטיקי, קרמלי. קינוח חורפי מוצלח וטעים.

ארוחת יום ההולדת 18 של יהל אחייני הייתה מעולה. נהנינו מכל ביס. גם הגברבר נהנה. הביצועים היו ללא דופי, הטעמים נהדרים, חומרי הגלם, העניין. הכל פיקס. השירות גם הוא היה טוב מאד. אישית עדיין צרב לי מעט ששומן הכליות המעושן לא היה בנמצא. התגברתי.

אני חוזר שבועיים אחורה לארוחת החברים.

 

ארוחת חברים, 30 בנובמבר:

הגענו באזור 19:15 וישבנו בשולחן לא רחוק מהמטבח. הנוכחים מלבדי: מאיה, טל, יוסי ומושיק. זה היה תפריט היום. שתי הבנות חלקו את מנותיהן ואנחנו שלושת הבחורים חלקנו מנות גם (קצת יותר מנות כמובן). היו מנות שנטעמו על-ידי חמשתנו. בין השאר נאכלו ולא צולמו הבייגלה שראיתם למעלה, השעועית עם הלאבנה המעושנת שהבנות מאד אהבו, ארנצ’יני חיטה שהבנות לא השתגעו עליו. המסעדה הייתה מלאה מפה לפה, כולל סועדים שישבו בחדר הצדדי. מראה מעודד ומשמח בימים אלה.

סשימי דג ים, שמן זית ריש-לקיש, לימון, סומאק, צ’ילי. 88 ש”ח. הדג אם זכור לי נכון היה אינטיאס ורדרד ואיכותי. התיבול היה מאד מאד סטנדרטי. משהו שהייתי מכין בבית (במקרה יש לי אפילו שמן זית זהה). המכלול לא היה מספיק מעניין. נכון שדג משובח נא לא צריך יותר מדי אבל משף מצטיין כמו ענר ציפינו לטאץ’ ייחודי יותר, לאיזשהו קיק, לתיבול יותר מעניין. משהו שיגיד שיש כאן מנת שף. מי אמר גארום למשל?

סלט של חורף. אבוקדו, ויניגרט עגבניות, פומלה, בצל חרוך, סלק, שמו טרגון וצ’ילי. 76 ש”ח. לא סלט מצטיין כמו סלט התמרים הנפלא שאכלנו בסוף אוגוסט. היו בו אלמנטים מוצלחים כמו הפומלה, הבצל, הסלק ושמן הטרגון, אבל האבוקדו שנכח כקרם למטה לא הסתדר לנו לא בשילוב טעמיו ולא במרקמו. משהו בתוצר הסופי לא היה מאוזן לגמרי למרות שרוב הביסים היו טעימים והירקות שפעו רעננות.

“מיקרו-ספרינג” קורדיספס, ציר עוף, סולת בחמאה וחלב. 98 ש”ח. אחד הספקים של ענר הוא לקט הפטריות רע סופר. בפוסט של ענר באינסטגרם הוא כתב על ההיכרות ביניהם ועל העולם המופלא של פטריות שהוא גילה בזכותו וציין שהוא מחכה לגשם הראשון כדי לבשל במסעדה מנות של פטריות הליקוט הלא מוכרות הללו. קורדיספס היא סוג של פטריות שק שידועה כפטריית מרפא. אני שמעתי עליה כפטריית מרפא ברפואה הוליסטית (אנטי דלקתית, נוגדת חמצון וכו’) דרך מוצרים של חברה בשם מיקוליביה שמפתחת מוצרי מרפא שונים מפטריות (אישית השתמשתי במוצר של פטריה בשם טרמטס נגד צרבות). לא ידעתי שאפשר להשתמש בה לבישול. מסתבר שכן ושזה גם ממש טעים. רע מגדל אותה. זו מנה מאד מאד חורפית, מנחמת במיוחד וכבדה. אידיאלית לימים מדכאים כמו הימים הללו ואילו היה יורד גשם והיה יותר קר ביום הארוחה אז בכלל זה היה מושלם. היה כאן קרם או מעין פולנטה מסולת במרקם חלק, ציר עוף וחמאה עשיר ומצוין והפטריות שאני מניח שהוקפצו בחמאה. אני מאד אהבתי את המנה. היא הייתה עשירה, טעימה מאד, אדמתית במידה ומעניינת.

אורקיטה קובה קלמרי, עגבניה, זרעי שומר, עלי שומר, פירורי לחם. 98 ש”ח. זאת הייתה פעם שלישית מתוך ארבע שאכלתי את מנת האורקיטה וזו הייתה הגרסה הפחות מוצלחת משמעותית. בפעמיים באוגוסט היה כאן תיבול נהדר של שומן טלה שבישם את הקלמרי. הפעם השתלט כאן על העסק רוטב עגבניות מתקתק. מתקתק מדי. ענר אמר שהקרמול הוא טבעי לגמרי ואין אצלו בכלל שימוש בסוכר במנות. זו לא הייתה מנה רעה כי הפסטה עצמה היא תענוג והקלמרי ופירורי הלחם היו יופי, אבל פחות התחברנו למתקתקות הזו. אולי נוכחות של צ’ילי חריף עם פירורי הלחם וחיזוק האניסיות היו מאזנים את העסק.

פניני בורגול. ראו למעלה. איכשהו בארוחה הזו המנה הייתה מעט פחות מדויקת לטעמי. אבל עדיין מנה טעימה ומנחמת.

ארטישוק ירושלמי, ציר ארטישוק ירושלמי, חמאה, גבינת פקורינו. 72 ש”ח. למעשה מנת השורש המקבילה למנת הבטטה הלבנה שאכלנו למעלה. היא הייתה טובה אבל הבטטה הלבנה הייתה משמעותית טעימה יותר. אני מת על ארטישוק ירושלמי אבל לא הייתה כאן “חגיגת ארטישוק ירושלמי” כמו שסיפקה לי לא מזמן מנה שאכלתי בהקטן בלוינסקי (הרחבה בפוסט הבא). הציר היה החלק הטוב במנה. הארטישוק עצמו היה חביב אבל משהו בו לא היה מספיק חד. אולי מכת אש הייתה מוציאה ממנו יותר אופי אדמתי.

זנב שור בבישול ארוך, בצל טרי שרוף, ציר בצל, סלסה של בצל ירוק. 92 ש”ח. הסכמנו שמדובר במנה טעימה אבל ביתית מדי. שוב – בניגוד לרוב המנות שענר מוציא תחת ידיו ושברובן המוחלט יש טאץ’ ייחודי והמון עניין – כאן לא הרגשנו משהו יוצא דופן. מנת בשר חביבה וטעימה, שילוב עם בצלים שונים וציר בשר-בצל עשיר וטעים. נחמד. אם אני חוזר להקטן – אכלתי שם מנת בצל ממולא בקרם בצל שהייתה פנטסטית. הרגשנו שענר היה יכול לעשות כאן יותר משלל הבצלים.

קינוחים. על הקונדיטורית המוכשרת והשיחה איתה הרחבתי למעלה.

זה קינוח התפוז. תפוז, עוגת תפוז, קרמל תפוז, אנגלז תפוז. קינוח מקורי, חורפי, משובח ומענג. מאד נהננו. לטעמי הוא היה המוצלח בין הקינוחים שחלקנו. יש כאן תפוז בשלל מרקמים, קליפה מסוכרת של תפוז שלם שממולאת במעין עוגת ספוג תפוזית וקרמל תפוזים ומשכשכת בנעימים בבריכת אנגלז תפוז. הקינוח הדרי, מעניין וטעים מאד. המתיקות היא בול. קינוח שהיה נהדר בארוחה הזו ושמר על נהדרותו, הדרו והדריותו בארוחה עם המשפוחה.

פאי אפרסמונים, בצק פריך, קרם פטיסייר, קונפיטורת אפרסמונים, קרם פרש. 54 ש”ח. הפתעה. אפרסמונים זה פרי מיותר למדי. לא מספיק טעים ברוב תצורותיו. כאן מקבלים קינוח שבטעימה עיוורת לא הייתי מזהה שמדובר באפרסמון וזה מאד מוצלח. הפאי עשוי טוב. מזכיר קצת קראק פאי פירותי. העסק מאוזן היטב. השכבות עובדות היטב זו עם זו. קרם הפטיסייר מוצלח. המרקמים טובים. קינוח טעים וראוי ביותר.

זביונה דבש, עוגת ז’נואז, סירופ דבש וורמוט ודטה, קרמבל אבקנים. 56 ש”ח. קינוח נהדר שמתחרה ראש בראש בתפוז כאחד מ-2 הקינוחים הטובים בתריסר. אלה גם שניים מהקינוחים היותר מיוחדים ומקוריים שמוגשים היום במסעדות ארצנו. הם עדיין לא בסטנדרטים של מיכל גודלברגר בצ’נה או של הקינוח המעושן (הקסטה) בפרונטו, אבל הם מעולים. כאן יש יופי של טייק אוף לטירמיסו. שכבות נהדרות של קרמים ועוגה. יש כאן איזון מתיקות מוצלח. דבשיות מתקתקה ועמוקה וקצת מרירות עשבונית מורמוט הודטה (ורמוט ישראלי עשבוני שמכיל לואיזה, לימונית, זוטא לבנה, גרניום ושיבא). יופי של ביצוע ויופי של קינוח.

ארוחת החברים הזו בתריסר שבוע אחרי שנפתחה מחדש בעתות המלחמה ושבועיים לפני הארוחה המשפחתית הייתה טובה ומהנה אבל בין 4 ארוחותיי בתריסר היא הייתה יחסית הכי פחות מוצלחת. היא עדיין הייתה משובחת אבל היו בה פה ושם מנות שהרגישו פחות מדויקות ומנות שהרגישו מעט חסרות טאץ’ של שף משובח כמו ענר.

 

כך או כך – אחרי 4 ארוחות בתריסר אני יכול לומר בוודאות שזו המסעדה הכי טובה בין מסעדותיו של ענר ושזו אחת המסעדות המקוריות, המעניינות והטובות שפועלות היום בתל אביב. יחד עם סנטי זו הפתיחה הכי טובה של 2023 אבל בניגוד לסנטי בה המנות פחות משתנות, כאן יש שינוי תמידי מה שהופך את תריסר למסעדה מרתקת. גם הדגש על מטבח מקומי ועל חומרי גלם מקומיים ועונתיים מטה את הכף האישית שלי לכיוונה – כמסעדה הכי טובה שנפתחה כאן ב-2023. תריסר לטעמי היא מסעדה שהיום היא בגדר חובה לחובבי אוכל בישראל. מסעדה מרתקת, מגוונת, לא מתחנפת ואיכותית.

 

14 תגובות

  1. ברור לי שכל אחד יוציא את הכסף שלו איך שהוא רואה לנכון וכל אחד יתמחר את המנות שלו איך שהוא רואה לנכון וכו’ וכו’, אבל 72 שקל לבטטה אחת זה מעבר למופרך בעיני.

  2. שמע
    זה כנראה טעים. השף מאד ייצירתי.
    לא מתווכח
    אבל המחירים המריאו להם מרמת המגוחך ומרחפים גבוה באטמוספירה ברמת ה נלעג
    מחיר רוב חומרי הגלם פה זניח
    לאביה, כמה פיסות שעועית או ברוקלי, ירקות
    אבל ראבאק
    צלחת בורגול ב 80 ש״ח????
    בטטה בודדה באותו מחיר? (בגלגול הקודם זה היה קלח תירס קטנטן באותו מחיר)
    והפסטה????
    לא מספיק שאתה כותב שהמחיר גבוה. אני מצפה לאובייקטיביות. המחיר מביך…
    יש במסעדות את הפרמטר החמקמק אך הסופר חשוב שנקרא תמורה לכסף.
    שאתה כותב ביקורת מסעדות אני מצפה ממך ליושרה.
    התמורה לכסף כאן פשוט נלעגת!!!

    1. אם אתה כותב שהמחיר מביך ושאני לא אובייקטיבי כנראה שלא יצאת למסעדות שף הרבה זמן. תמורה לכסף זה צמד מילים שבתל אביב של 2022 ו-2023 כמעט עבר מהעולם במסעדות שף. אין כזה דבר. (ולא – אני לא מדבר על אמורה מיו או על גווידו אלא על מסעדות שף יצירתיות). המנות קטנות ויקרות. כמעט בכל מקום. אגב – זה נכון גם למסעדות באירופה. המחירים זינקו בכל מקום. חפש את הפוסטים שלי על מילאנו…
      יש לי 3 שאיפות מרכזיות כשאני יוצא לאכול במסעדות שף:
      1. שיהיה טעים מאד.
      2. שיהיה לא שגרתי ומעניין, כלומר אוכל שאני לא מכין בבית וחומרי גלם שאני פחות משתמש בהם ולעתים הם אפילו חדשים לי.
      3. שאצא שבע.
      תריסר ב-4 הארוחות הללו סיפקה לי את הסחורה.

    2. ועוד משהו. מצפה לאובייקטיביות? ליושרה? מה זה מצפה?
      אני לא חייב לא לך ולא לאף אחד כלום. הבלוג הזה הוא בלוג אישי ומציג את טעמי האישי ואת החוויות האישיות שלי במסעדות שעל כולן אני משלם מחיר מלא. אתה יכול לא להסכים עם דעותיי. זכותך.

      1. בחיים לא שמעתי על מישהו שמפרסם בלוג רק לעצמו.
        אם זה רק לעצמך כתוב למגירה.
        זה בלוג ביקורת מסעדות שרבים קוראים ומסתמכים עליו
        יש לך אחריות כלפי הקוראים
        הטיעון שתמורה לכסף זה מושג שעבר מהעולם רק אומר שהמסעדות האלה כרגע עסוקות בהונאה של אנשים שסבורים שזה הגיוני לאכול במחיר כזה. לשיטתך, אם רק הטעם מעניין, אפשר לגבות גם אלף דולר לסועד במסעדה כזו. איפה עובר הגבול?
        תמורה לכסף זה בהחלט פרמטר חיוני בביקורת מסעדות
        ועוד דבר
        קל מאד לתת את מילאנו כדוגמא אבל דווקא ברחבי איטליה (בולוניה, פוליה, פירנצה, אומבריה ועוד) יש מסעדות רבות שמגישות אוכל מעולה בתמורה כספית מצויינת
        אם זו היתה שכבה של 10% מהמסעדות שמתומחרות גבוה אז דיינו אבל בתל אביב אנחנו כבר ב 70-80%
        ועוד לא התחלנו לדבר על כוסות יין סטנדרטיות שמתומחרות ב 60 שח ובעצם חוטאות למושג תרבות אכילה שמלווה ביין
        העיר כרגע פשוט לא בכיוון

  3. חביבי. הבלוג הזה הוא התחביב שלי. אוכל טוב ומסעדות הם התחביב שלי. הבלוג הוא אישי שלי ואני אכתוב אותו איך שאני רוצה ואיפה שאני רוצה, ואני שוב חוזר – אני לא חייב לאף אחד כלום. אין לי שום אחריות. אני הולך לאן שאני רוצה, משלם מחיר מלא על הארוחות שלי וכותב מה שאני רוצה. אני מדווח על חוויותיי ועל טעמיי. אני שמח שיש לי קהל קוראים ואני יודע שיש אנשים שסומכים על דיווחיי אבל הבלוג הזה הוא קודם כל בשביל עצמי. תקרא לזה תרפיה.
    לגבי תמורה לכסף – ברור שאתה צודק ושזה מרכיב אלמנטרי. אין לי שום ויכוח על זה. למרבה העצב כמו שציינתי זה מושג שהולך ונעלם בת”א וגם מחוצה לה. אפילו השווארמה הבינונית מינוס מול המשרד שלי בשד’ יהודית העלתה מחיר של חמגשית מ-60 ל-65 ועכשיו ל-75 ש”ח (!) תוך שנה וקצת והקטינה את המנה.
    תריסר סיפקה לי ארוחות מעולות, אכן במחיר גבוה אבל לא מטורף (ביחס לעיר), ולכן באתי על סיפוקי מאד ולחושתי קיבלתי תמורה טובה בהחלט לכסף שלי. אתה לא יכול להתווכח ולהחליט עבורי שקיבלתי תמורה רעה לכסף. אני למשל נמנע ממקומות סטנדרטיים כמו טוטו או יפו תל אביב שמציעים אוכל בנאלי (לטעמי) במחירים מופקעים. או מקום כמו הסלון שהוא מופרך לחלוטין מאז ומעולם בהקשר של תמורה לכסף. לפחות תריסר (או דוק או אנימאר וכו’) מספקת עניין קולינרי ויציאה מהשגרה + טעים שם.
    באשר ליין (וגם קוקטיילים) – מסכים לגמרי. זו מגמה כבר שנים וזה הולך ומחמיר. וזה מבאס מאד.
    ובעניין מילאנו – נכון שהיא לא מייצגת. אבל במקרה בדקתי עלויות של מסעדות שהייתי בהן בפוליה בדרום איטליה לפני שנה וחצי. גם שם העלויות קפצו ב-15-20% ולהבנתי זה משהו גלובלי.

  4. לא יודעת אם טעים, מה שבטוח זה שהמחירים פשוט חזיריים. פאקינק בטטה אחת ב-80 שקל??? פסטה עם קצת בשר בגודל של מנה ראשונה ב-130??? בחיים אכנס למקום שצוחק לי בפרצוץ

    1. כתבתי על המנה של ה-130 ש”ח שהיא מתומחרת לגמרי בהגזמה. ועדיין – אני לא חושב שצחקו לי כאן בפנים. יש כאן פסטה עבודת יד מקמח סולת (לא קמח פסטה רגיל) שבעיניי היא שיחוק. הבשר והרוטב היו טעימים מאד אבל אני מסכים שכמות הבשר לא מספקת ושהמנה קטנה. מי שצוחק לכולם בפנים (והמקומות שלו מפוצצים) זה אחד אייל שני שפורס עגבניה, בוזק שמן זית ומפזר מלח גס ולוקח על זה עשרות שקלים. אבל בכל מקרה הכל זה עניין של הבחירה ושל טעם.

      1. אבנר יקר, קודם כל תודה על הבלוג המהנה שלך. הסיבה שכתבתי שצוחקים בפרצוף היא כי לוקחים 80 שקל על מנה שהגלם שלה 2.5-4.5 שקל (כן, אני יודעת שגלם זה לא הכל) ובתוספת עלות אפסית יכלו להגיש נגיד 3 בטטות ולא 1 ולתת ללקוח הרגשה יותר טובה. זה לדעתי לזלזל ולצחוק בפרצוף

  5. אבנר יקר, קודם כל תודה על הבלוג המהנה שלך. הסיבה שכתבתי שצוחקים בפרצוף היא כי לוקחים 80 שקל על מנה שהגלם שלה 2.5-4.5 שקל (כן, אני יודעת שגלם זה לא הכל) ובתוספת עלות אפסית יכלו להגיש נגיד 3 בטטות ולא 1 ולתת ללקוח הרגשה יותר טובה. זה לדעתי לזלזל ולצחוק בפרצוף

    1. קודם כל תודה. לגבי מנת הבטטה הלבנה כתבתי שצריכה להיות שם עוד אחת במחיר הזה שאגב היה 72 ש”ח ולא 80. לזכותם – היה שם גם ציר עשיר מאד ולא מעט גבינה שהיא לא מהזולות, ועדיין – מסכים – מעט מדי ויקר מדי. ואחרי כל זה – עדיין אני לא מרגיש שזלזלו בי ואף אחד משותפיי לארוחה לא חשב שזלזלו בו.
      אותה חמגשית שווארמה בינונית מינוס מול המשרד שלי שהזכרתי בתגובה למעלה ב-75 ש”ח היא זלזול חמור יותר, או חצי פיתה עם פול ירוק צלוי וביצת עין שאכלתי היום בצהריים באברקסס צפון ועלתה 47 ש”ח. חצי פיתה. לפחות הברמן הטוב נתן לי צלוחית חריפים קטנה לצדה.

  6. כרגיל, תודה וכיף ענק לקרוא אותך. פחות יש לי בעיה עם התמחור לעומת הגודל אלא עם התמחור לעומת הטעם. ממה שכתבת נראה שבמקרים רבים על אף המחיר הגבוה הטעמים המצופים לא היו שם וזה כבר פחות עושה חשק

    1. תודה אלון. בסופו של דבר אחרי 4 ארוחות שם, 3 היו מצוינות מבחינת הטעמים. “ארוחת החברים” שתיארתי הייתה פחות חדה אבל עדיין הרוב היה לנו טעים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מוזמנים לשתף:

האלבום המלא: