מעבּד מזוֹן

(אוֹ אבנר מבקר)

חיפוש

געגועים לספרד: הכוסית – ורמוטריה מקומית והלנה בר יין

שני מקומות שהם חלק מהטרנד הספרדי שפלש לתל אביב בחודשים האחרונים: הכוסית - ורמוטריה מקומית והלנה בר יין. הראשון פועל די בשקט והתגלה כאיכותי ומוצלח, והשני זוכה ללא מעט הדים אבל איכזב.

בתפריט:

גל קולינרי ספרדי איים להציף את תל אביב לפני המלחמה, בקיץ-סתיו 2023 וגם בתחילת 2024. זה התחיל באוגוסט עם הורמוטריה שהזכרתי באחד הפוסטים, המשיך מעט אחרי עם הלנה בר יין האחות הספרדיה של שה-ויוי (גיא גמזו אקס אריא). בתחילת אוקטובר (או אולי מעט לפני) זה נמשך עם עוד מקום ספרדי – הכוסית – ורמוטריה מקומית, בכיכר רבין. עוד מקום שנפתח בינואר הוא בר-מימון באזור שוק הכרמל שהוא בר-בודגה בהגדרתו ויש בו “נגיעות ספרדיות” ולפני חודש נפתחה גם איזו בודגה בלוינסקי שמנסה לרכוב על הגל ששמה לה בודגה (תכלס אני מניח שזה בר יין כמו 1000 אחרים אבל למה לא לקרוא לזה בודגה אם אפשר). נדמה לי שכרגע זו הרשימה. טאפאסים, פינצ’וס, ורמוטריות.

את שלושת הראשונים ברשימה הנ”ל ניסיתי. בורמטוריה המקורית ביקרתי פעם אחת סמוך לפתיחת המקום ולא נפלתי. היה נחמד ולא הרבה מעבר. שמעתי מאז דיווחים שונים חלקם נלהבים וחלקם פחות אבל עדיין לא חזרתי שנית לבדוק מה נשתנה (לא בוער. אני לא אחסר להם. המקום מפוצץ ופופולרי כיאה לאחות הקטנה של צ’יקטי המצליחה מאד). אני מניח שאחזור מתישהו. בשתי הבודגות מ-2024 לא ביקרתי. לא מוצא בהן עניין קולינרי. בפוסט הזה ארחיב על שני מקומות. הכוסית – ורמוטריה מקומית והלנה בר יין. הראשון פועל די בשקט והשני זכה ללא מעט הדים. תכף נראה מי מוצלח יותר.

 

הכוסית – ורמוטריה מקומית, שתי ארוחות מה-2 בפברואר וה-2 במרץ:

המקום בגרסתו החדשה פועל מתחילת אוקטובר 2023. לפני כן פעל שם בר בשם מלכי במשך כ-14 שנים ולפניו היה בר בשם הכוסית, כך שהשם או המיתוג החדש הוא מחווה למקום הוותיק. מי שאחראי על התפריט ועל ניהול המטבח הוא השף אביב כהן שהיה השותף של אלון פלד ב-aka (או AKA44 כמו שקראו לה בהתחלה עד שאיתי קושמרו החליף את שניהם) ובלוקאל בורגר. קראתי שהוא עבד גם ב-OCD בעברו. הבעלים הם קבוצת שותפים שבין היתר גם שותפים בגפן חצר יין, קפה המגדלור ובעוד מקומות. הכוסית נמצאת בכיכר רבין, רחוב מלכי ישראל 5. נתקלתי בפרסום באינסטגרם שביום שישי ה-2 בפברואר הם עורכים ארוחת שישי צהריים של דגים עם ורמוט מקומי אז התייצבתי עם חברי מושיק לבדוק האם יש כאן ורמוטריה ראויה שיכולה להתחרות בורמוטריה המיוחצנת והפופולרית הראשונה. דגים וורמוט נשמעו כמו רעיון לא רע לשישי צהריים.

ישבנו בפנים על הבר. מלבד התפריט הרגיל “ליד הכוסית” שכולל טאפאסים ומנות בינוניות בהשראה ספרדית היה גם תפריט ספיישלים שישי מקומי עם עוד כמה מנות של דגה מקומית. בנוסף היו גם שפריצים על בסיס הורמוט הישראלי וודטה. על אלה ויתרנו. אני לא מת על וודטה. הורמוט שלהם מתובל מדי (כולל קינמון מורגש שאני לא מחבב כלל וכלל).

זה תפריט האלכוהול הרגיל. יש היצע מכובד ויפה של ורמוטים וגם אלכוהול “רגיל”. אכן ראוי לטייטל ורמוטריה. המחירים לגמרי סבירים ביחס לממוצע.

ורמוט ראשון. לה קופה יבש. חרז. ספרד. 30 ש”ח. אנחנו בורמוטריה ולכן נשתה ורמוטים. כמובן שהתמקדנו ביבשים והתחלנו בספרדי שבחבורה. יבש, מריר, עשבוני מעט. אני חייב לומר שהתחלתי לחבב ורמוטים שכאלה. זה לא המשקה המסעיר, העמוק והמורכב ביותר בעולם, אבל באווירה הנכונה ובמקום הנכון הוא מהנה וטעים.

פוקאצ’ה. נדמה לי שנאמר לנו שזה של לחם אביגיל, מאפייה יפואית, אבל יכול להיות שאני מבלבל.

טאפה ראשון: תמרים קונפי, אנשובי. 28 ש”ח. עסק קטן וטעים ושילוב מפתיע לטובה. מסתבר שתמרים קונפי זה חביב מאד והשילוב עם אנשובי טוב, שמן זית ובצל ירוק מוצלח וטעים מאד.

מנת ספיישל. אינטיאס, תות, קומבוצ’ה תותים, שאלוט, שמן זית. 68 ש”ח. אצל רז רהב שאביב עבד אצלו מתישהו היו שילובים של תותים ודגים. בכלל תותים נהיו פופולריים במטבחים לאחרונה לא רק בקינוחים (אונזה במנה בשרית עם הוט סוס תותים – פוסט עתידי, יניב גור אריה עליו הרחבתי בפוסט הקודם בגספצ’ו תותי שדה ופלפלים. זה רק מהשבועות האחרונים). העסק כאן היה מוצלח וטעים. דג טרי ואיכותי. תותים לא מתוקים מדי. קומבוצ’ה (פטרית תה מותססת שכווווולם משתמשים בה כדי לייצר אומאמי) תותים טובה. מה שרצינו זה יותר חריף או שפשוט את מעט הפלפל הירוק החריף יחזקו (להשאיר את הגרעינים – לא מסובך). חוץ מזה – קרודו טעים, רענן ונעים לחך.

לחם. אותה פוקאצ’ה. טובה ואוורירית עם קראסט מוצלח. זיתי סריגנולה וקרמל שושקה. 24 ש”ח. טעים. סריגנולה הם דווקא זיתים איטלקיים – ירוקים גדולים וטעימים (Cerignola).

סטרצ’טלה, מטבוחה זריזה, שקדים מתובלים. 38 ש”ח. זה הוזמן לצד הלחם. שוב סטרצ’טלה כמו שיש היום כמעט בכל מסעדה שנייה. הקרם של הבוראטה הפך להיות רכיב טרנדי ביותר בימינו. זו של המחלבה הקטנה היא כנראה היותר פופולרית בקרב השפים התל אביבים והיא אכן מצוינת. השילוב עם הפיקנטיות של המטבוחה והקראנץ’ של השקדים היה מוצלח ומהנה מאד.

קרוקט כרישה, פרמז’ן. 33 ש”ח ל-2 יחידות. מאד טעים. קרוקט מצטיין גם במעטפת הקראנצ’ית שטוגנה באופן אידיאלי בלי טיפת שמנוניות מיותרת וגם במילוי הקרמי כרישתי-גבינתי המאד טעים. יופי של ביצוע.

ורמוט שני. לה קווינטיני – ורמוט לבן יבש. הפעם צרפתי. בשפת המקור זה נכתב כך – Le Quintinye. פינו דה שרנט זה היין ממנו הוא מיוצר מאזור שרנט בצרפת. 35 ש”ח. מאד יבש, עשבוני וארומטי. כמו שאני מעדיף את הורמוט שלי. העיקר שלא יהיה מתוק בטעות.

עוד ספיישל. קלמרי, לוביה קונפי, פטה, עגבניות מגוררות. 77 ש”ח. יופי של מנה. שילוב מוצלח של כל המרכיבים. לא מנה שחוקה של קלמרי. הלוביה קיבלה כאן טעמי חריכה מעושנים מעט והייתה נהדרת. הקלמרי הרגיש טרי ועשוי בול. ספרד, דרום צרפת, יוון? מה זה חשוב? ים תיכון משובח. למרות שאנחנו בבר עם אוכל או ורמוטריה עם אוכל הרגשנו שיש כאן יד של שף וצוות מטבח שלא מעגל פינות. חומרי גלם טובים, עשייה בדיוק במידה ותיבול מדויק. יפה מאד.

מנה מהתפריט הרגיל. תמנון, קרם פרש צלפים, עלים בשום לימון. 75 ש”ח. ספרד וים תיכון זה בדיוק זה. תמנון עשוי מצוין. כבר קיבלתי לא מעט פעמים תמנונים בעשיית יתר שהיו צמיגיים גם במסעדות שף יומרניות. כאן למרות שאנחנו בורמוטריה לכאורה מאד פשוטה, לא יומרנית וקז’ואלית קיבלנו תמנון מצטיין. תיבול פשוט אבל עשייה מצוינת וחומר גלם טוב מאד. בתמנון קל להבחין אם האיכות לא משהו וודאי אם העשייה לא מיטבית. בכוסית האיכות הייתה טובה והעשייה הייתה בול. פשוט כיף.

ורמוט אחרון. משהו מאדומים היבשים. קיבלתי על חשבון הבית כנראה כי הוא לא מופיע בחשבון ולכן אני לא זוכר אם הוא היה מהאיטלקיים או הגרמניים. נדמה לי שגרמני.

נקניקיה, באגט, איולי, בצל ירוק. 46 ש”ח. 2 יחידות. נקניקיית בקר. אישית אני מעדיף כמובן נקניקיית חזיר all day long אבל זו הייתה מוצלחת. אחלה נשנוש ברים. הטעם, המרקם, התיבול, העסיסיות. ביסים מוצלחים ומהנים.

מבט על. סה”כ תפוסה יפה לשישי צהריים. בחוץ היה מפוצץ. בפנים היה מעט מקום.

אי אפשר מקום ספרדי טהור בישראל או אפילו חצי ספרדי או רבע ספרדי בלי עוגת גבינה. לא קוראים לזה כאן באסקית. סתם עוגת גבינה. 37 ש”ח. השיזוף החיצוני מזכיר באסקית. הקרמיות גם. סבבה – לא אקרא לה באסקית. עוגת גבינה אפויה. פשוטה, קרמית/שמנתית, לא מתוקה מדי וטעימה.

זו הייתה ארוחה מוצלחת מכל הבחינות בכוסית. נהנינו. אלכוהול טוב. צוות בר לעניין. יד טובה של צוות המטבח. ניכר שיש כאן מקצוענים שיודעים מה הם עושים. נהניתי כאן יותר מהביקור היחיד שלי בורמוטריה “המקורית” בנחלת בנימין. האוכל כאן היה פשוט עשוי טוב יותר והיה כאן טעים יותר.

כמה ימים אחרי הארוחה הזו קפצתי להלנה בר יין. תכף ארחיב. לפני הלנה – עוד ארוחה קלה שאכלתי בכוסית במוצ”ש של ה-2 במרץ. זה היה בשעה 18:30, לפני הפגנה בקפלן (הגיע הזמן לחזור). קפצתי ללא הזמנה לנשנש משהו. חשבתי שאם לא יהיה מקום מקסימום אשב על הבר של 85/15 הסמוכים. היה שפע של מקום. ישבתי שוב על הבר.

התפריטים – אותם תפריטים, הפעם ללא ספיישלים, אם כי היו מעט מנות חדשות שנוספו.

נגרוני לבן. לילט בלאן, טנקרי, לוקסרדו ביטר. 49 ש”ח. נגרוני מעט יותר קליל מהקלאסי. עדיין מוצלח, מריר ואלכוהולי.

כבוש ים, ירק. פלפלונים חריפים ירוקים, מעט שמיר, שמן זית ודג (אינטיאס או המאצ’י שנהיה זמין מאד לאחרונה) כבוש. 25 ש”ח. פשוט וטעים. לא צריך לחם.

קרוקט כרישה. למען האמת שכחתי שאכלתי אותם בארוחה חודש לפני. הצטיינו אז והצטיינו גם עכשיו.

תפו”א אדמה מעוך, סלסה ירוקים, שמנת, שמן שאטה. 32 ש”ח. אצל השכנים ב-85/15 יש את אחת ממנות תפוחי האדמה הטובות בעיר – תפוח אדמה צלוי על קרם “סקורדליה” יווני, שקדים קלויים ושיני שום קונפי. מנה נהדרת. זו מנה פשוטה יותר ואולי לא ב-level של 85/15, אבל היא לגמרי עושה את העבודה. פשוטה, מבוצעת ללא דופי וטעימה. התפו”א מעוך ומטוגן וקראנצ’י. הסלסה והשמנת באים טוב. שמן השאטה ודאי (בהחלט צריך יותר ממנו). אחלה תוספת. למען האמת הזמנתי אותה במטרה להזמין את השרימפס בשום אבל אז נזכרתי לשאול מה זה מטוגן הים וכשנאמר לי שזה קלמרי פתאום התחשק לי דווקא כזה. היות ומטוגן הים כלל תפו”א כתוספת ביקשתי מהברמן החביב (אלעד אולי?) שיבטל לי את התפו”א המעוך דקותיים אחרי שהזמנתי והוא אמר שאין בעיה ושזה יבוטל. בסוף קיבלתי אותה כצ’ופר. חמודים.

מטוגן הים. קלמרי מטוגן (גוף וראשים), תפו”א ברוטב פלפלים, איולי. 62 ש”ח. קלמרי מטוגן וקוביות תפו”א מטוגנות (או אפויות), פריכות בחוץ ורכות בפנים. פשוט וטעים. הקלמרי היה עשוי מצוין. קריספי וטעים. טיגון מיטבי (החבר’ה כאן יודעים לטגן כמו שצריך, בלי שיהיו בריכות של שמן או תוצר סופי שמנוני) והתמסרות קלה לחיתוך. הוא הרגיש טרי במרקמו ובטעמיו. האיולי הרגיש קצת מיונזי ורצה עוד שום ועוד לימון ורוטב הפלפלים הצריך בעיניי עוד קיק של פיקנטיות, אבל אלה הזוטות. סה”כ מנת בר מהנה וטעימה מאד.

ורמוט לכוסית שנייה. שוב לה קופה יבש מחרז. 30 ש”ח.

ועוד מבט ממעוף הציפור. הפעם היה ריק בפנים. שעה מוקדמת יחסית של מוצאי השבת. גם בחוץ היה די ריק בשעה הזאת. אני מניח (ומקווה) שמאוחר יותר גם הומה יותר.

ושוב עוגת הגבינה. הפעם עם שקע אבל עדיין מוצלחת וטעימה.

גם הארוחה השנייה הייתה מהנה. יופי של אוכל, יופי של אלכוהול, צוות נחמד. מחירים סבירים לגמרי. מקום לא יומרני אבל איכותי. כיף כאן.

 

הלנה בר יין – ארוחה על הבר, 5 בפברואר:

HELENA – WINE BAR & PINTXOS – בר יין עם ניחוח ספרדי. קלאסי ומודרני, מקומי וחדשני – השילוב המושלם למקום מפגש אלגנטי קליל ותרבותי כאחד. זה התיאור המגרה באונטופו. הלנה נפתחה ממש מעט אחרי הורמוטריה מבית הצ’יקטי. היא יושבת בביתן הלנה (שם המסעדה למי שלא שם לב) רובינשטיין לשעבר (היום שמו ביתן אייל עופר לאמנות), במתחם היכל התרבות. (עד לפני כמה שבועות עוד שכנה לידה מסעדת גן השקמים, החל מהשבוע השכנה היא קרוט, בר היין-אוכל הצרפתי של החבר’ה של מסעדת פרא). יש מקומות ישיבה בחצר האחורית, יש מתחם בר פנימי בו אני ישבתי באותו ערב (18:30) עם פיזור של שולחנות מסביבו ויש קומה שנייה ואינטימית יותר של בר קוקטיילים. זה מתחם שהוקם בראש ובראשונה לבליינים ושתיינים שמחפשים סטייל. מאחורי הלנה עומדים 3 מסעדנים מנוסים: איציק חנגל (פאסטל, סטודיו קפה, בית אריאלה, דובנוב 8), השף גיא גמזו (לשעבר אריא, נונונו ובינגו בורגר. היום גם בשה ויוי הצרפתית) והמסעדן והמיקסולוג מוש בודניק (סושיאל קלאב, מידל בר). הלנה אמורה לספק חווית בילוי שמחה ומשוחררת של טאפאסים או פינצ’וס ואלכוהול. ספרד וים תיכון במזרח התיכון. גמזו הוא סיפור מעניין. היה שף בולט ומוערך ועשה בשנים האחרונות שינוי מקצועי מהמטבח לניהול. משף למסעדן. אריא אותה עזב הייתה בשנים הראשונות שלה מסעדה טובה ואיכותית. אכלתי שם כמה פעמים ארוחות טובות (במסעדה אפסטיירס). אחרי שהוא ויתר על המושכות הוא עוד המשיך שם כמנהל מלמעלה עד שעזב. כיום הוא שותף בשה ויוי ובהלנה. להבנתי הוא מנהל מגבוה ולא פעיל במטבח. הוא גם צוטט בלא מעט כתבות (והיו לא מעט גם על שה ויוי וגם על הלנה) על שינוי התפיסה שלו והרצון להנגיש את האוכל שלו לקהל רחב ככל הניתן, במחירים סבירים (על הנייר). אריא out, אויסטרים ופירות ים טריים ויקרים out, פירות ים זולים וזמינים in.

התפריט של הלנה נחלק לכמה אגפים: ירקות, מנות קרודו (מנות נאות), שרקוטרי וגבינות, פינצ’וס (מנות קטנות על שיפוד וכריכונים פתוחים), “60 מעלות” (מנות חמימות) ומתוקים ב”קיבה נפרדת”. מחירים שעל הנייר נראים סבירים אבל כמו שתי הורמטוריות (המקורית והמקומית מהכוסית) מדובר במנות קטנות שהולכות לצד אלכוהול. זאת לא מסעדה לארוחה שלמה ומשביעה וזאת גם לא המטרה של מקומות בילוי מהסוג הזה. לכאן באים לנשנש ולשתות. את הארוחה הרצינית כדאי לעשות כנראה בצהריים במקום אחר.

תפריט הכוסות. שתיתי כוס של הלבן שבתמונה הבאה. ספרדי. ויארנס. 38 ש”ח. מחיר לחלוטין סביר ואף נמוך במחוזותינו. לא היין הכי מורכב ומעניין אבל עושה את העבודה.

ליד הבר יש ויטרינה עם תצוגה של חלק מהמנות המוצעות. אפשר לבחון ולחזור לברמן ולהזמין.

פינצ’וס ראשון. טרטר דג באחו בלנקו. 68 ש”ח. ענבים. בצל ירוק. אחו בלנקו. ספרדי למדי. הבעיה שהדג הלבן (נדמה לי שהמאצ’י אבל אני לא בטוח) הלך לגמרי לאיבוד. אם היו אומרים לי שזה דג כזה או דג אחר או קוביות עוף או טופו הייתי אומר סבבה. במנת קרודו האלמנט החשוב הוא הדג הנא. כל הטעמים, הרכיבים והתיבול אמורים להרים לו. כאן המסביב היה סלט וממרח לא רעים ודג שלא הורגש כלל. איפה זה ואיפה מנות דגים נאים טובות מאד שאכלתי לפני שנים באריא של אותו גיא גמזו.

ממשיכים. למעלה מונטדיטו סטרצ’טלה (Montadito). סטרצ’טלה או סטראצ’טלה ה-גבינה של התקופה. גם כאן. תכלס בכל מקום. עם אנשובי. 22 ש”ח. לחם למטה. ביס חביב וטעים. הגבינה טובה. האנשובי – סביר. לא מהאיכותיים ביותר בין המשומרים. זה לא הקנטאברי של הורמוטריה ולא בטוח שזה אורטיז של הביוקר. אבל אלה ביסים שלא מסובך להפוך אותם למהנים. למטה – מונטדיטו גורגונזולה ואנדיב.

מונטדיטו גורגונזולה. גורגונזולה ואיזושהי ריבה חמצמצה-מתקתקה (שרי? חבושים? הדרים? לא זוכר). 22 ש”ח גם. עוד ביס מהנה וכיפי ושילוב טעמים מוצלח. אנדיב למרירות, גבינה חזקה שעשתה רושם איכותי ושהשתלבה היטב עם האנדיב והריבה.

קיסם צ’וריסו וזית. 8 ש”ח. ביס. חביב. לא הצ’וריסו הכי חד וטעים שאכלתי אבל עובר מסך.

המשכתי עם עוד שתי מנות של פירות ים. האחת – ספיישל מחוץ לתפריט. שרימפס ברוטב מולה. טוב – במקסיקו מדברים ספרדית. 48 ש”ח. היה כאן שמן ירוק עשבוני (אולי כוסברה) וזרעי עגבניות. מנה לא טובה. התיבול עוד היה סביר (מולה זה לא היה אבל זה היה רוטב לא רע) אבל השרימפס היו לא טובים. הם לא הרגישו טריים (הם לא היו פישיים אלא סתם שרימפס חסרי טעם) ומרקמם היה over בשל עשיית יתר מצערת. לא החזרתי כי זו לא מנה שמחזירים. היא לא הייתה גרועה ולא מקולקלת היא פשוט הייתה נורא סתמית ולא איכותית.

מנת פירות הים השנייה. קלמרי בכלי חרס. 48 ש”ח. המחיר נשמע זול למדי למנת קלמרי, גם אם היא לא גדולה. אבל כשקלמרי לא איכותי, לא טרי (אם הוא טרי אז הוא מזן מיוחד חסר טעם וחסר מרקם) ולא טעים, אז אין נחמה במחיר זול. אני מעדיף לשלם פי 2 וליהנות מחומר גלם איכותי ומלא טעם. גם כאן הוסיפו חטא על פשע עם עשיית יתר של הקלמרי חסר הטעם. שום טעמי ים, שום טעמי שמן זית איכותי או נוכחות של הבישול בכלי חרס. רוטב קלוש ושטוח טעמים. ביצוע רע. תנו כאן פימנטון, שום, צ’ילי ושמן זית סביר עם קלמרי סבירים ותקבלו תוצאה לכל הפחות סבירה. גם זו לא מנה שהחזרתי כי גם זו לא מנה גרועה וזוועתית. סתם מנה סתמית.

לברמן המאד ידידותי ומקצוען (עמית שמו. מאלה שיודעים את העבודה. שואלים את הסועדים לשמם כדי לספק את הטאץ’ האישי, מספקים המלצות, שואלים איך היה וכו’) אמרתי שהכל סבבה. אני לא בטוח אבל נדמה לי שהוא סיפק לי פרוסת לחם או באגט לניגוב הרטבים של מנות פירות הים, לא שהם היו שווים ניגוב שכזה.

לקינוח. פלאן זה נחמד. באסקית שוקולד משום מה אני פחות מחבב. אז נו דא. באסקית גבינה it is. אין ברירה אחרת. 44 ש”ח. פרוסה נדיבה למה שהתבררה כהפתעת הערב. זו הייתה המנה הכי טובה והכי איכותית של הערב. באסקית מאד טובה גם בהשוואה לבאסקיות טובות אחרות במדינתנו. לו שאר המנות היו מתקרבות לאיכות העוגה כנראה שהייתי מדווח על ארוחה נוספת בהלנה כבר בפוסט הזה. זה לא קרה. כנראה שגם לא יקרה.

הארוחה הזו בהלנה הייתה מאכזבת. לא שציפיתי לגדולות ונצורות, אבל גם בפינצ’וס בר בלייני שמראש מצהיר שהוא לא יקר ושחומרי הגלם בו בכוונת מכוון אינם הטופ של הטופ והיוקרתי (למשל אויסטרים מזן זול יותר ולא ג’ילארדו וכו’), אני מצפה לחומרי גלם סבירים פלוס עד טובים. האכזבה הייתה איכות היצורים הימיים. דג טרי אבל תפל וחסר טעם, ופירות ים שלא הרגישו טריים ולא היו טעימים, ושגם אם הם קפואים (וזה בסדר. זו לא מסעדת גורמה) אפשר לפחות לתבל אותם ולהכין אותם כמו שצריך. ממקום שמנוהל ע”י מקצוענים, אני מצפה לביצועים טובים יותר. מה שווים מחירים לא יקרים אם חומרי הגלם והטעמים שלהם כל כך שטוחים ותפלים? בקיצור סימנתי V על הלנה בר יין. לא אחזור. די ברור שמהשעה ו-20 פלוס מינוס שישבתי שם המקום הוא הצלחה ושהם יסתדרו מצוין בלעדיי. לרוב הבליינים התל אביבים יותר חשובים האווירה, הלוקיישן, הצבע והעיצוב. האוכל ואיכותו הם משניים. לכן ורמוטריה (שבה איכות חומרי הגלם טובה יותר משמעותית מהלנה) והלנה מפוצצות ממבקרים ומבליינים, גם באמצע שבוע, כי בהן יש דגש גדול על אווירה ופאן, ואילו הכוסית ורמוטריה מקומית, שבה האווירה והעיצוב הם משניים והמקום הרבה יותר שכונתי ופשוט היא חצי ריקה במוצאי שבת. אני כידוע מחפש קודם כל אוכל טוב ולכן אמשיך לפקוד את הכוסית מדי פעם, כשאני בסביבות כיכר רבין ומתחשק לי משהו קליל וזריז מלבד 85/15.

מעניין יהיה לראות אם הגל של המקומות הספרדיים או המקומות בהשראה ספרדית ימשיך לצבור גובה גם בהמשך 2024 או שאולי נחזור למוטיבים צרפתיים כמו קרוט החדשה שזה אך נפתחה. ימים יגידו. מה שבטוח – ברי יין, ורמטוריות, בודגות – תקראו לזה איך שתרצו – ייפתחו כאן בקצב מהיר יותר ממסעדות שף. זאת המציאות. אלכוהול ומנות קטנות זה עסק קל ומשתלם בהרבה. אני מקווה שלפחות האיכות תתקרב לזו של הכוסית ולא תיישר קו עם הלנה.

2 תגובות

  1. כיף גדול לקרוא כרגיל. מודה שדווקא במקומות מהסוג הזה האווירה חשובה לי לא פחות מהאוכל – אבל מה שהגישו לך בהלנה בלתי נסלח. מה שכן היח”צ שלהם עובד שעות נוספות

    1. תודה אלון. הלנה מקום כיפי אבל הם מבינים היטב שקהל היעד שלהם הוא בליינים שאוכל טוב פחות חשוב להם. אווירה, קצת שופוני, אלכוהול – ורק אז האוכל. היח”צ שלהם עושה עבודה טובה זה בטוח. גם של הורמוטריה..

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מוזמנים לשתף:

האלבום המלא: