שתי ארוחות ספונטניות בשתי מסעדות שנחשבות למסעדות טופ תל אביביות של שני שפים בעלי מוניטין. הראשונה – משייה – של השף גיא אריש. חזרתי אליה פעם שניה בגלגול שלו אחרי ארוחה אחת די מאכזבת בספטמבר 2022. ערב אחרי קפצתי גם ל-a הנחשבת של יובל בן נריה, מסעדה שביקרתי בה בכמה הזדמנויות מאז שנפתחה (ולא נפלתי) כשהביקור האחרון היה בינואר 2023. הגיע זמני לתת צ'אנס נוסף לשתי המסעדות. אני קושר את שתיהן בפוסט אחד גם בשל לוח הזמנים וגם בשל העובדה שמדובר בשתי מסעדות ובשני שפים שמתהדרים בטכניקות שאמורות לספק לסועדים את הטעם השישי – אומאמי. יש לא מעט נקודות דימיון בין השניים. שניהם מתסיסים, משמרים, כובשים, ועושים שימוש רב במונחים קולינריים יפניים ובשלל טכניקות יפניות (או נורדיות). תכף נבדוק אם אכן היה אומאמי בכל ביס.
משייה – ארוחת ערב על הבר, 17 באוקטובר:
הזמנתי מקום בצהריים של אותו יום חמישי (חג סוכות) לשעה 19:00 על הבר של משייה. המסעדה במלון ברחוב מנדלי נוהלה שנים ע"י יוסי שטרית ואחרי עזיבתו גיא אריש נכנס לנהל את מטבחה מתישהו באוגוסט 2021. רק בספטמבר 2022 יצא לי לממש את התכנון לבקר בה ודי התאכזתי. שלל מנות לא מספיק חדות וביצועים ככה ככה לארוחה יקרה. מאז (מרץ 2023) אריש המוכשר (סו-שף שנים בפרונטו, עבודה כטבח במסעדות טופ כמו נומה בה למד את תורת ההתססות ובמוגריץ) הספיק לפתוח את סנטי שמוגדרת כאיזאקאיה מערבית, שאותה אני מאד מחבב ושבה אכלתי לא מעט ארוחות מהנות וטובות מאד. חזרתי למשייה עם ציפיות שתהיה ארוחה טובה משמעותית מאותה ארוחה לפני כשנתיים. הארוחה התקיימה בערב כמה שעות אחרי הידיעה על חיסול סינוואר אבל הגעתי למסעדה (שנפתחת ב-18:00 לסרוויס ערב) בתפוסה של כ-40%. במהלך הארוחה התמלא לאט לאט אבל גם כשיצאתי כשעה ו-40 מאוחר יותר היה מלא כדי 70%.
התחלה. מבט מהבר. את גיא אריש לא ראיתי בהציצי למטבח שמאחור. בכללי יש לי תחושה שהוא אוהב יותר את סנטי שהיא אינטימית יותר ושבה הוא יכול "להשתולל" קצת יותר, לשחרר את העניבה ולבשל את המנות שהוא באמת רוצה לבשל בלי צורך לרצות את ההמונים (שמה לעשות – הם שמרנים יותר קולינרית). לא שמשייה היא פיין-דיינינג מוקפד שמכוון למישלן, אבל היא עדיין מסעדת פיין-קז'ואל יחסית מוקפדת.
תפריט ה-17.10. הברמן עידו אמר שהתפריט משתנה מדי יום אבל יש כאן מנות שהיו גם בארוחה שלי לפני שנתיים וקצת. יתכן וסוג הדג משתנה או מרכיב כזה או אחר. גם בסנטי אחד הדברים שיחסית מפריעים לי שאין יותר מדי חידושים בתפריט בתדירות גבוהה יותר. קצת מתיאור המטבח באתר: "במטבח, הלב הפועם של משיה, הטריות היא ערך מרכזי המתבטא לא רק במרכיבים, אלא בתשוקה להתנסות. לצאת להרפתקאות גסטרונומיות. לחקור חומרי גלם וטכניקות. ליצור יש מאין ממה שצומח באדמה, מזנים של בקר וואגיו הטוב בעולם, מהתנובה היומית של הים, מתוצרי מעבדת ההתססות וממוחם הקודח של השף וצוותו. עולם בו התפריט כותב עצמו בכל פעם מחדש לחוויה קולינרית ורסטילית, מרגשת ודינמית מהמטבח הים תיכוני המודרני". ועוד – "בתפריט של המשייה משתרגים זה בזה המטבח הבלאדי וטכניקות בישול עכשוויות, חומרי גלם טריים מרציפי הדייגים ומהשווקים התוססים עם מומחיות קולינרית מהשורה הראשונה. תבלינים מקומיים, ריחות ומרקמים שורשיים מתלכדים לכדי הניואנסים של ה-Fine Dining התל-אביבי, למסע גסטרונומי שיפתיע אתכם בכל צעד וצעד". בקיצור – יומרני למדי. בתפריט יש הרבה מילים כמו גארום, פוריקקה, מיסו, שויו, קושו, עישון. זה יחזור גם ב-a. א ו מ א מ י.
תפריט האלכוהול בכוסות. לא מספק. מסעדה שמתיימרת להיות פיין-דיינינג צריכה להציע תפריט כוסות מעט יותר רחב ומגוון. בלית ברירה הזמנתי כוס רודיטיס יווני שהוא יבש ומינרלי. 58 ש"ח לכוס במזיגה יחסית סבירה.
אויסטר ג'ילארדו, גארום עוף, ג'ינג'ר ועירית. 38 ש"ח. אויסטר מצוין. גארום העוף נתן קיק מוצלח. העירית, הג'ינג'ר, מעט צ'ילי מותסס ומעט פינגר ליים נתנו כאן אקסטרות שהחמיאו לאויסטר האיכותי. כך אני מצפה לקבל אויסטר שמנסה לצאת מעט מהשגרה במסעדת שף. פתיח מהנה מאד.
מנת הדג הנא המחויבת. את האינטיאס בשויו חומוס ושמן הדרים אכלתי ב-2022 (עלה 84 ש"ח. עכשיו 86. היה מאד מלוח ולא מאוזן). גם בסנטי יש או הייתה מנה דומה (טובה בהרבה). לכן הלכתי על הטונה. טונה, לצ'ה דה טיגרה ואוכמניות. 86 ש"ח. אני אוהב שימוש בלצ'ה דה טיגרה במנות של דגים נאים. החמיצות של "מיץ הסלט" מחמיאה לדגים. אבל יש ברוטב הלכאורה פשוט הזה מלאכה של איזון. הוא צריך להיות גם מלוח במידה הנכונה וגם אולי פיקנטי מעט כדי שהחמיצות לא תהיה חדגונית. כאן נכשלו במשימה. הרוטב היה חמוץ. מתקתקות האוכמניות בביסים המשותפים נתנה מעט באלאנס. הייתה חסרה מליחות גם בתיבול הדג עצמו וגם ברוטב. כנ"ל 0 נוכחות של משהו פיקנטי. השמן הירוק (נדמה לי של עירית) לא הורגש כלל. והבעיה המרכזית – הדג שנראה חיוני, איכותי ויפה, וגם מרקמו היה מרקם מצוין של טונה איכותית היא חסר טעם כמעט לגמרי. די מוזר. הרבה זמן לא אכלתי מנה שנראתה כל כך יפה, מגרה ומזמינה ובפועל הייתה אנמית ותפלה. זו לא מנה שמחזירים כי בשורה התחתונה היא לא גרועה ואין בה שום דבר מקולקל. אכלתי – אבל בלי הנאה גדולה. נתתי פידבק בהמשך למנהל המשמרת ששאל אותי לדעתי. חויבתי במחיר מלא (וזה הגיוני ומקובל). לא הולך לי כנראה עם מנות של דג נא במשייה, בניגוד מוחלט למנות דג נא בסנטי שאכלתי לא מעט ותמיד היו טעימות מאד ומדויקות בעשייתן.
השעה 19:36. עדיין הרבה מושבים ריקים.
אחרי התלבטות בין המולים המעושנים (שאם זכור לי היטב אכלתי דומים להם בסנטי) לבין הקלמארי והבייקון בחרתי בקלמארי. קלמארי בגריל פחמים, בייקון וגלייז פורצ'יני. 94 ש"ח. לא מנה גדולה ולכן התמחור בהחלט לא זול. הקלמרי (גוף וראשים) נפרס לפיסות יחסית קטנות, נחרך בגריל פחמים (אולי 1/2 דקה יותר מדי) והיה טעים מאד. טעמי גריל ועשן שאני מאד אוהב בפירות ים. גלייז הפורצ'יני השתלב מצוין ונתן עוד טעם אדמתי-פטרייתי בדיוק במידה הנכונה. עלי החזרת היו טריים ובעצם היה צריך להרכיב ביסים של עלה + שרץ + בייקון. כמכלול זה היה טעים ומהנה אבל (ואני לא מאמין שאני כותב את זה) – היה כאן יותר מדי בייקון והוא די השתלט על הקלמארי ואפילו על גלייז הפורצ'יני. קצת יותר קלמארי, קצת פחות בייקון והייתה כאן מנה מצוינת. אני חושב שגם ההגשה צריכה להיות קצת יותר ייצוגית במסעדה כמו משייה. העסק נראה קצת מרושל.
עוד מנה. הפעם משחק של ים-יבשה. חזרתי למנה קרה. פלאנק, קושו, קוויאר שחור ושמן מעושן. התלבטתי בינה לבין שיפוד שקדי הטלה והלכתי עליה כי היא קלילה יותר. העלות – 98 ש"ח. אמנם חומרי גלם מעולים אבל מנה לא גדולה. זה בעצם קרפצ'יו דקיק משודרג. נתח פלאנק מעולה. קושו שמספק אומאמי. קוויאר שחור שמספק מליחות ימית וקראנץ' מתפצח (במטבח פחות יצירתי כנראה היו משתמשים בזרעי חרדל מותססים במנה דומה). טעמי העישון הורגשו היטב. בשורה התחתונה הייתה כאן מנה טעימה מאד עם כל מנעדי הטעמים שאני אוהב שלא באו אחד על חשבון השני. יופי. חבל ששאר המנות למעט האויסטר לא שמרו על הרמה הגבוהה הזו (שלה אני מצפה).
קינוח. אני לא אוהב את הקינוחים בסנטי. הם גימיקיים ומעט ילדותיים. רובם מתוקים מדי. הם המינוס היחיד אולי של המסעדה. בארוחה שלי במשייה ב-2022 אכלתי טארט דגנים, קרם אורז וגלידת חלב דגנים. בפוסט דאז הזכרתי קונדיטורית בשם גבי גרינברג. זה היה קינוח בינוני למרות שעל הנייר הוא נשמע מעולה. ב-2023 היא עדיין הייתה הקונדיטורית אבל אין לי מושג אם נכון לימים אלה היא עדיין שם. הפעם הזמנתי מוס שוקולד אוורירי עם שלג שוקולד לבן (כמדומני) שנח בקערה מעל גלידת חמאה חומה. משהו כזה. 58 ש"ח. בסנטי יש גרסה של עוגת גבינה "ענן". הנראות של פרפה השוקולד הזה די זהה וגם המרקם. בקינוחי שוקולד במסעדות שף אני מצפה למשחק של מרקמים ולפיצוץ של טעמי שוקולד. כאן לא קיבלתי כאלה. חסר לי אלמנט קראנצ'י, חסר לי אלמנט קרמי. הפרפה האוורירי הוא נחמד אבל אם הוא אנמי יחסית וחסר טעם שוקולדי בועט אז יש בעיה. טעם השוקולד התפוגג באוויר. גם גלידת החמאה החומה לא הייתה מספיק טובה מרקמית והיא חסרה את הקיק האגוזי הנהדר שיש לחמאה חומה. קינוח בינוני מינוס.
ארוחה עם שתי מנות מצוינות, מנה אחת טובה, מנה אחת מאכזבת וקינוח בינוני. זה אחוז דיוק לא מספק למסעדת שף בטופ הישראלי, ודאי של שף שלמדתי לחבב מאד את יכולותיו ואת היד שלו במסעדה השנייה שלו סנטי. במהלך הערב קיבלתי על חשבון הבית שני צ'ייסרים מעידו הברמן הנחמד מאד (שחולקו להערכתי לרוב יושבי הבר בשלב כזה או אחר) – האחד של שרטרז ירוק והשני של קוניאק הנרי מונייר. סינוואר הנבלה חוסל – הייתה סיבה קטנה להרמת כוסית בתקופה הכה אפלה ומדכאת בה אנחנו חיים. החשבון שלי הסתכם ב-432 ש"ח. זה הרבה כסף אבל תכלס זה די הממוצע לארוחה במסעדות שף ב-level הזה בתל אביב (ב-2022 החשבון שלי באותה משייה עמד על 427 ש"ח). מה שבטוח – במחירים כאלה אני מצפה ליותר בכל מה שקשור לדיוק טעמים. את משייה כנראה מיציתי בארוחה השנייה הזו שלי בה. נתתי צ'אנס שני אחרי שנתיים ועדיין לא באתי על סיפוקי. להבא אני אסתפק בסנטי האחות הקטנה והמוצלחת.
יצאתי למשב ערב סתווי קריר יחסית וצעדתי לביתי. משהו כמו 3.5 ק"מ. אחלה שריפת קלוריות. למחרת – יום שישי – שוב התחשק לי לצאת למסעדה והפעם לאחת שקרובה יותר לדירתי. a של יובל בן נריה. רק 1.7 ק"מ של הליכה. בניגוד למשייה בה זו הייתה רק הארוחה השנייה שלי, ב-a אם ספרתי נכון זו הייתה הארוחה נומרו צ'ינקווה – פעם חמישית מאז פתיחתה בסוף 2021 (עוד מעט תחגוג 3 שנים). יצא לי לשבת בה במגוון ארוחות – ערב, צהריים (כשהיא פעלה בצהרי אמצע שבוע), מעין בראנץ' שישי. אכלתי מגוון של מנות במסעדה היפנית-אסייתית-מקומית המושקעת מאד הזו. תמיד הרגשתי שמשהו לא עובד לי שם ויצאתי בתחושה שזה עדיין לא זה. עניינים של דיוק טעמים, מתקתקות יתר שמשתלטת בהרבה מנות ופוטנציאל גבוה שלא ממומש. בשנה האחרונה שמעתי מכמה מקורות שהעסק שם טוב ומדויק יותר, ושקצת הורידו פאסון. חזרתי לבדוק בתקווה שאכן כך.
(*) קטעים. מסתבר שלא רק אני מיציתי את משייה. גם גיא אריש עצמו לפי פרסום טרי (7.11) מיצה והודיע שהוא יעזוב את משייה בסוף דצמבר. הוא צפוי להתמקד בסנטי בלבד: "אריש יחד עם קבוצת "בילי קימבר" (עומרי עמר עידו קסלר וניצן דיין) רוכש את מלוא המניות של מסעדת "סנטי" – דבר שיאפשר לו שליטה מלאה על כל היבטי המסעדה" (N12). צעד נכון לטעמי.
a – ארוחת ערב על הבר, 18 באוקטובר:
הזמנתי מקום באותו בוקר לערב. גם כאן על הבר (המושקע והמפונפן). גם כאן לשעה 19:00. בניגוד למשייה התפוסה ב-a הייתה יפה מאד. מעל 90% לאורך כל הערב. a מאז פתיחתה היא אחת המסעדות המדוברות והמתוקשרות בארץ. ב-2023 היא גם נכנסה לראשונה לדירוג הטופ 50 האזורי (מזרח תיכון וצפון אפריקה) למקום ה-24. בדירוג של 2024 (פורסם בפברואר) היא נעדרה, אם זכור לי נכון בגלל שלקח לה הרבה זמן להיפתח מחדש בתקופת מלחמת אוקטובר. הנה קצת מהחזון של המסעדה ככתוב באתר שלה: "ב-a השאיפה היא לשחק על המתח הזה שבין קדום ומתקדם. 'הכוכבים' של המנות הם חומרי הגלם המובחרים ביותר אותם אנו בוחרים בקפידה. הצוות ואני עסקנו לא מעט בחקר של שיטות כגון עישון, התססה ויישון במטרה ללמוד כל גלם ותכונותיו. המתח הזה, דווקא שם קורה מה שמעניין".
קחו עוד קצת פילוסופיה: "חזונו של שף בן נריה בעבודה על a היה לייצר חלל בו יוכל לחלוק עם אורחיו את הידע והניסון שצבר לאורח השנים, לצד החדשנות הנועזת המאפיינת אותו, כשף שלעולם לא מפסיק ללמוד ולהתפתח. שילוב של טכניקות, סטייל ושפה שפיתח בן נריה עם הצוות איתו הוא עובד ויוצר, מתלכדים יחד ב-a לכדי יעד קולינרי ייחודי".
תפריט המסעדה. יפני-אסייתי-ישראלי. מין שילוב מתקדם של טאיזו הפאן אסייתית הפופולרית של בן נריה ויאפאן היפנית-מקומית המינימליסטית שלו שנסגרה (וחיבבתי אותה יותר מכל שאר מקומותיו). יש דימיון למשייה. גם כאן יש קוג'י, גארום, מותססים, מעושנים, קושו, מיסו, פוריקקה, דאשי ועוד ועוד. אומאמי מאמי. כאן זה הרבה יותר יפני סטייל או יפני-מקומי. יש כעת גם קטגוריה של סושי רולס בסטייל של בן נריה. דבר אחד חיובי קרה כאן מ-2021-2022 התפריט זוקק. בארוחה הראשונה שלי בנובמבר 2021 ספרתי לא פחות מ-62 מנות בתפריט. כעת יש "רק" 35 (בלי הקינוחים). מלאכת הבחירה הרבה פחות מייגעת ממה שהיה בתחילת הדרך.
תפריט האלכוהול בכוסות. בעיניי קצת יותר מעניין ממשייה, מה גם שיש כאן היצע סאקה שמגוון את העסק. התחלתי עם פומה בלאן של וורטמן. לבן חביב במחיר פחות חביב של 58 ש"ח לכוס שמזג לי ליעד הברמן ששירת אותי בנעימות ובנחמדות.
תפוסה כמעט מלאה. שאפו.
פתיח שמגיע לכל סועד. קרקר של אטריות יפניות עם איולי על בסיס סויה לבנה ובצל ירוק. חביב.
ממנות הביס. אויסטר באטרמילק. אויסטר למברט אלגנס, סויה לבנה, ווסאבי, קריספי רייס, שמן צ'ילי, שמן ירוק. 36 ש"ח. התחלה נהדרת. אויסטר אפילו טעים יותר מהמצוין שאכלתי במשייה למעלה. ביס הרמוני, ימי, חלק ומאוזן היטב. כנראה אחד הביסים היותר טעימים שאכלתי ב-a בכל הארוחות שלי בה.
עוד מנת ביס. גונקאן מולים. מולים אסקבץ', פנקו אגוזי לוז, בצל ירוק, חמאת סויה מוקצפת. 32 ש"ח. מנה טובה וטעימה שהייתה יכולה להיות נהדרת עבורי אם לא הייתה כאן מתקתקות עודפת. לא יודע אם זה בא מחמאת הסויה או מאגוזי הלוז. אם היה כאן איזשהו קיק חרפרף או מעושן היה כאן ביס נהדר.
מזיגת ציר דאשי על הסשימי. התלבטתי בין סשימי ההמאצ'י לסשימי האקאמי (טונה צהובת סנפיר מסיישל). נוכחות דבש באקאמי פסלה אותה ולכן הזמנתי את ההמאצ'י: סשימי המאצ'י. המאצ'י יפני, פונזו עגבניות, שורש סלרי מוחמץ, בצל ירוק, מלפפון, זרעי חרדל מותססים, פינגר ליים. 88 ש"ח. שוב – כמו במשייה – מנת סשימי יפהפיה שנראית מגרה במיוחד. אבל – אבוי – מאכזבת מאד בטעמיה. הדג עצמו נראה חיוני וטרי אבל היה חסר טעם ותפל. לא הבנתי את נוכחות האטריות (נראה כמו סובה חיטה) במנה. הן לא תרמו מאומה. המתבלים השונים חסרו מעוף ולא סיפקו שום קיק או אומאמי מצופה של טעמים. הכל היה שטוח לגמרי. אפילו הדאשי שנמזג היה אנמי. תכלס האלמנט עם הכי הרבה טעם היה הבייבי אספרגוס כאן (שאפילו לא היה רשום בתפריט). לא ברור איך מנה עם חומרי גלם כאלה שנראית כל כך יפה מצליחה להיות אנמית ומאכזבת כך. קשה לי להכריע מי משתי מנות הסשימי בפוסט הזה מאכזבת יותר.
כוס סאקה להטבעת יגון הסשימי. אוקרקוצ'י אקאישיקה שוזו, אוסקה, ג'ונמאי, גינג'ו. 38 ש"ח לכוסית של 90 מ"ל. הרבה מילים יפניות לסאקה יבש שהיה לי טעים ונעים.
המנה העיקרית שבחרתי ולצדה תוספת צד בעלות נפרדת.
התוספת – קריספי גראטן. תפוח אדמה "באטר", שומן עוף, אוקונומיאקי, קיופי. 22 ש"ח. יכול להיות שפירה משי כתוספת היה הולם טוב יותר את המנה אבל זה מה שהתחשק לי. זה נשנוש כיפי ומוצלח. מאד קריספי. מתובל היטב. שומן העוף נמצא ברקע כמתבל. אפשר לחזק אותו מעט. האוקונומיאקי זו החביתה היפנית ולמען האמת אני לא מצליח להבין איפה היא השתלבה במנה. אולי בין נגיסי הגראטן? לא חשוב. בצד הוגש קיופי – מיונז יפני שנאמר לי שהם מכינים בעצמם. מרקם מוצלח. טעם די סתמי. אפשר לחדד אותו עם אלמנט פיקנטי/מעושן או לימוני.
העיקרית מקטגוריית ה-seconds: קלמרי קוג'י. קלמרי סגול מקומי, פלפל שחור, שיו קוג'י, שמן קארי יפני, צ'ילי מוחמץ, גלייז דיו קלמרי. 128 ש"ח. זה מחיר המנה ללא שום תוספת. זה המון. יש כאן כ-120 גרם שרץ (או 140). במקרה הזה זה לא היה קלמרי – זו הייתה סבידה טרייה. זה כמובן מידע שנמסר לי מראש וידעתי בדיוק מה אקבל במנה כי שאלתי מראש.
סבידה קוג'י. מחיר מוגזם אבל המנה הייתה טעימה מאד. עשייה טובה של השרץ הנהדר הזה. שפע של טעמים. חששתי שהגלייז יהיה מתקתק אבל לא הייתה במנה מתיקות כלל. כן היו טעמי ים, גריל ועשן. טעמים כלבבי. ביסים מהנים. רק חבל שבמחיר שלה אין בה עוד אלמנט (נגיד קרם כלשהו, עלים ירוקים בצד או כל דבר אחר) שיצדיק את התמחור.
צל עובר. יובל בן נריה נכח בסרוויס ורוב הזמן כנראה שנשאר במטבח. תפסתי אותו שנייה לפני שנכנס בחזרה אחרי שיצא לנשום קצת בחוץ.
קינוחים. ההתלבטות הייתה בין הדלעת מיסו לבין פלאן שוקולד וכוסמת. אולי אם הייתי תחקירן רציני הייתי מזמין לצורך השוואה מדויקת יותר מול משייה את קינוח השוקולד, אבל אני חובבן לא רציני. הזמנתי את קינוח הדלעת מיסו.
דלעת מיסו. קרם לאבנה, וניל, גראטן דלעת במיסו, גרעיני דלעת מקורמלים, טופי מיסו שעורה. 56 ש"ח. כאן מוזג לי ליעד את הטופי מיסו על הקינוח. קינוח טעים וחביב שיכול היה להיות נפלא עם קצת יותר דיוקים וקצת יותר תעוזה. אם היה כאן מיסו הוא לא הורגש כמעט. ודאי לא בטופי המיסו-שעורה שהרגיש כמו טופי קרמל סטנדרטי. גם השעורה שאמורה לספק קיק לתתי-אדמתי לא הורגשה בטעמים. הייתי מעדיף לקבל גם גראטן דלעת יותר חם ואולי במקום קרם לאבנה ווניל (עדין וטוב) לקבל גלידה זהה – כדי שיהיה משחק מעניין של חם-קר. אהבתי את העובדה שהקינוח לא היה מתוק מדי, אהבתי את הטעמים הבסיסיים ואת המרקמים, אהבתי את הקרמול של הדלעת, אבל עם החידודים שציינתי זה יכול להיות לטעמי קינוח ממש נהדר ולא "סתם" קינוח טוב.
החשבון. לא רחוק מהחשבון במשייה וכאן היה מעט יותר אלכוהול. יקר. גם אחרי שהורידו קצת פאסון והסירו לא מעט מנות מהתפריט a היא מסעדה יקרה מאד, ודאי אם מגיעים לאכול ארוחה מלאה עם שאיפה לצאת שבע. יצאתי שבע בהחלט. פחות שבע רצון מהביצועים.
לסיכום – אני ממשיך לצפות ליותר ניצוצות וליותר דיוקים מ-a. גם בחלוף זמן ובארוחה החמישית שלי בה עדיין לא באתי על סיפוקי. כנראה שזה כבר לא יקרה. נדמה לי שאישית מיציתי וכנראה שאני לא אחסר ליב"ן ושות'. גם a, גם טאיזו, גם טאיזו טאון על שני סניפיה, תמשכנה להיות מסעדות פופולריות ואהובות על המון ישראלים שהם לא אני.
משייה ו-a. גיא אריש ויובל בן נריה. הרבה כישרון. הרבה יומרה. המון אומאמי. מימוש וביצועים לא מיטביים. עדיין.
