מעבּד מזוֹן

(אוֹ אבנר מבקר)

חיפוש

“השראת איל שני” – צפון אברקסס ב-3 ארוחות צהריים וגלידות לקינוח בקסטה

שלוש ארוחות צהריים די בינוניות שלא נסקו לגבהים בצפון אברקסס הוותיקה ופעמיים גלידות לקינוח בקסטה החדשה והאיכותית מבית היוצר של איל שני ושות'

בתפריט:

איל שני הוא אימפריה קולינרית. על זה אין ויכוח. מסעדות רבות בארץ. מסעדות בעולם. כוכב מישלן טרי בניו יורק. הצלחה פנומנלית. תוכניות טלוויזיה. פרסומות. מכונת שיווק מטורפת של הגאון השיווקי השותף שחר סגל (קבוצת החבר’ה הטובים זו שמה של חברת הניהול). גילוי נאות. אני לא מסוגל לראות ולשמוע את האיש. לא סובל את הפרסונה הטלוויזיונית. פעם מזמן – לפני 20 שנה (!) עוד צפיתי בתוכנית שלו עם שחר סגל בערוץ 8 – אוכל למחשבה – ואז הוא עדיין היה בעיניי בגדר הנסבל והאינטראקציה עם סגל הייתה משעשעת לפרקים ומעניינת למדי. מאז מאסטר שף הבלתי ניתנת לצפייה גם בלי נוכחותו ועוד יותר בלתי נסבלת איתו, אני לא מסוגל להקשיב לטון פילוסוף האוכל הפלספני-לחשני-מהורהר ומזויף יותר מחצי דקה. הקשקשת הלחשנית, היומרה, הנפיחות והחשיבות העצמית, מוציאות אותי משלוותי. אבל תכלס אם מסעדותיו מגישות אוכל ממש טוב זה כל מה שחשוב לי לכן אני מנסה לשים את דעותיי האישיות על הפרסונה והעגבנייה בצד (לא בטוח שאני מצליח).

לאיש יש מעריצים רבים. יש אומרים שהוא גאון קולינרי. אולי בחו”ל הגאונות הזו באה יותר לידי ביטוי בימים אלה. למשל במזנון בסניפי ארה”ב בניו יורק, בוסטון ולאס וגאס, בסינגפור, וינה, פריז, טורונטו או מלבורן. אולי בלונדון ב-2 סניפי המזנון בה או במסעדת Lilienblum שהיא המקבילה לצפון אברקסס, מרגישים את ניצוצות הגאונות. אני מניח שבמסעדת הדגל של הקבוצה – שמונה הניו-יורקית (Shmoné), עליה הוא זכה ב-2023 בכוכב מישלן (שאפו וכבוד) יש בהחלט ניצוצות גאונות ולבטח ישנה הקפדה יתרה, ודאי הרבה יותר מהרוח הזרקנית-סאחית של מפעלות השני. מקורות יודעי דבר אמרו לי שלשני עצמו מלבד ההשראה, המיתוג כשף המפורסם ורוח התפריט אין ממש מעורבות במסעדה ובמנות ורוב רובו של הקרדיט מגיע לשף בפועל נדב גרינברג שקיבל מנדט מלא. בכל אופן עם הצלחה מסחררת חובקת עולם שכזו אני לא יכול להתווכח ואני באמת חושב שמה שהקבוצה עושה ברמה השיווקית הוא גאוני. אם אסף גרניט וקבוצת מחניודה שלו הם הסמל הגלובלי היפה והמסוקס של הקולינריה הישראלית בחו”ל, איל שני הוא הסמל הפחות קונבנציונלי והמעט יותר שנוי במחלוקת, אבל הוא עדיין סמל לכל דבר. לשניהם יש זכויות רבות בעולם האוכל הישראלי בעשורים האחרונים.

אני מכיר חלק מפועלו הישראלי. אישית לא מצאתי גאונות מעולם במקומות שלו אותם ניסיתי. באוקיינוס המיתולוגית שלו לא זכיתי לאכול (פעלה בין 1989-1999). יש אומרים שהיא הייתה מעולה והקדימה את זמנה. בסלון שלו (נפתחה ב-2008) אני לא מעז לאכול. מחירים מופקעים על סף הטירוף לאוכל בנאלי במסעדת שופוני וכפיים זה לא בשבילי. יש לזה הרבה קהל שהוא לא אני. במזנון שלו אכלתי פיתות מזדמנות במשך השנים (החל מ-2011 בסניף אבן גבירול שהיה הראשון, רמת החייל ושרונה מרקט). פיתות טעימות בסה”כ שהציבו את הרף הישראלי המצער של פיתות עם משהו ב-50 ש”ח וצפונה כבר מזמן. בעיניי כל פיתה בשרית בג’סמינו או השווארמה בפיתה של מפגש רמב”ם טובות בהרבה (אבל ממש בהרבה) מכל פיתה בשרית שטעמתי במזנון. כבר שנים לא אכלתי שם פיתות אבל כל הדיווחים ששמעתי לאחרונה היו בינוניים על פיתות קמצניות בהשוואה לעבר. פורט סעיד, התדר, מיראז’ – הם מקומות לבליינים שמחפשים אווירה (או לתיירים שמחפשים אווירה ישראלית) ושאוכל לא באמת מעניין אותם לכן הם נפסלים מבחינתי (ואני מפרגן להצלחתם ולפופולריות שלהם). דבורה ומלכה הכשרות הן כשרות. נשארה צפון אברקסס. הייתי בה להערכתי פעמיים או שלוש לפני שנים (היא נפתחה כבר ב-2009). היה לא רע. לא זוכר התרגשות או ניצוצות גאונות אבל זה באמת היה מקום חביב עם אוכל טעים ואיכות טובה. אז חזרתי לצפון אברקסס. לא פחות מ-3 פעמים בארוחות צהריים ב-3 החודשים האחרונים. חזרתי לא בגלל שבפעם הראשונה היה מדהים ומפעים, אלא כי פשוט הייתי בסביבה (עכשיו עם הרכבת הקלה זה מהיר) ונכנסתי. כך אספתי מספיק חומרים לפוסט הזה. בסיומו גם אקנח בגלידה הדי חדשה מבית היוצר של שני ושות’ – קסטה.

 

צפון אברקסס – 3 ארוחות צהריים מדצמבר, פברואר ומרץ:

הארוחה הראשונה שלי במקבץ הזה הייתה ב-29 בדצמבר. יום שישי צהריים. קצת אחרי 12:30. בכלל חשבתי ללכת להדסון לילינבלום הסמוכה אבל הסתבר שהיא סגורה בשישי בצהריים. חככתי בדעתי לאן ללכת וכשעמדתי מחוץ לאברקסס אמרתי לעצמי – יאללה נבדוק, אולי המישלן ששני קיבל חודש ומשהו לפני בניו-יורק יחדד עניינים גם במקומות הישראלים שלו. שנים שלא ביקרתי במסעדה. היה שפע של מקום. ישבתי על הבר. “צפון אברקסס היא מסעדה אינטימית ותוססת, עם בר קטן המשקיף על מטבח פתוח, ממנו תוכלו להשקיף על הטבחים בשעת יצירת המנות. התפריט מורכב בהשראת שף איל שני ועשוי כולו מרכיבים טריים, מקומיים ועונתיים. הצוות שלנו, אתם האורחים והיצירות הנפלאות שהאדמה העניקה לנו, מתאחדים במסעדה אחת קטנה לדבר מופלא”. זה ציטוט של תיאור המסעדה באתר שלה. לדעתי מדויק למדי עד שתי המילים האחרונות.

להלן עגבניה שניצבת על נייר בכל אחד ואחד ממושבי הבר וגם בשולחנות המפוזרים. איל שני מר עגבנייה.

תפריט המסעדה. תפריט מקומי, עונתי, משתנה ומתחדש מדי פעם. יש כמובן קלאסיקות שנשארות. לשני ולצוותו יש בהחלט זכויות ראויות בעניין הגברת המודעות לשימוש בחומרי גלם עונתיים ומקומיים בקולינריה הישראלית. התפריט כצפוי מלא כותרות ותיאורים חצי פילוסופיים, חצי קומיים ובעיקר מיותרים. זה משהו שמקביל לקבוצת מחניודה שגם שם הם מרגישים צורך לתת כותרות ותיאורים “מגניבים” ומתחכמים למנות בצורה קצת מתאמצת. אפשר לעשות את זה במינון מסוים וזה יהיה נחמד, משעשע ועם קריצה. כאן זה מוגזם ומאולץ מדי. שחלות עגבניות, חריפים שמסחררים את הנפש, נקבות קישואים, תינוקות קישואים מלוטשים וזאת רק ההתחלה.

כמו שאפשר לראות על התפריט, השף הוא אחד גיא כהן ומצוין שהתפריט הוא בהשראת איל שני. איל שני הוא כנראה מנטור מצוין לטבחות. אביתר מלכה (וינונה פוראבר) עבד במסעדות שלו. למיטב ידיעתי גם עידו קבלן מהקטן עבד במזנון. נרקיס אלפי מביינה. את אלה אני זוכר. אני מניח שיש עוד רבים אחרים. מה שאכלתי אצל מלכה וקבלן היה טוב בהרבה ממה שאכלתי במקומות של שני במשך השנים. ספוילר – גם ממה שאכלתי כעת ב-3 הארוחות האלה שאוטוטו אפרט עליהן. התלמידים עולים על הרב אבל כנראה שהתורה שהוא מרביץ במשך השנים בתלמידיו המוכשרים מחלחלת והופכת אותם לשפים טובים. טובים ממנו.

מבט מקצה הבר למטבח.

זה החדר הצדדי שהיה ריק ונותר ריק לכל אורך הארוחה. הבר התמלא ברובו וכך גם המרפסת המקורה החיצונית שצופה לרחוב. סה”כ בכל ארוחותיי לא הייתה שום בעיה למצוא מקום פנוי מעכשיו לעכשיו בשעות הצהריים, גם לא ביום שישי.

ביום שישי אין עסקיות כמובן בניגוד לשאר ארוחות הצהריים של אמצע השבוע. את התפריט קיבלתי מיד. הזמנתי משקה כלשהו, נדמה לי שמשהו מהעראקים. איכשהו למרות שהייתי לבד בשלב הזה על הבר לקח לברמן 10 דקות להתארגן ולקחת ממני הזמנה. התחלתי בהזמנת 2 מנות ואחריהן תכננתי לבחון את מידת הרעב והחשק. משהו שאני נוטה לעשות כשיש לי זמן ואני לא ממהר.

סלט אוקטופוס צרוב על פחמים, טרוף בעשבים מן ההרים. 96 ש”ח. אני מת על תמנון. זו הייתה מנת תמנון סבירה ולא יותר. לא היו כאן מספיק טעמי צריבה על פחמים. לא היה כאן מספיק תמנון. הוא כן היה עשוי כמו שצריך. עשבים מן ההרים? קשקוש מוחלט. פטרוזיליה ובצל ירוק. קצת תפוח עץ ירוק, צנוניות ובצל אדום. סלט סטנדרטי וחסר ייחוד. האם זה טעים? זה טעים. האם זו מנה של מסעדת שף? ממש לא. עבור 96 ש”ח אני מצפה לקצת יותר מסלט ירקות פשוט עם לא הרבה מדי תמנון.

עוד מבט.

חצי פיתה פול ירוק צלוי בין שתי עצמות גדי. 47 ש”ח. עוד הבטחה שלא מומשה. מנה של חצי פיתה שמולאה בתבשיל פול ירוק צלוי או מעין מסבחת פול ירוק. ביצת עין עשויה טוב וטחינה טובה פלוס עשבים, מלפפון חמוץ ובצל ירוק השלימו פיתה לא רעה בסה”כ. סליחה. 1/2 פיתה ועוד בדל. מנה לא פרקטית במיוחד. העסק לא היה ממש נוח לאכילה ודי מרושל. הכל נזל, היה מעט שמנוני, ובשלב מסוים הפיתה די התפרקה. האכזבה הייתה שלא הרגשתי שום טעמי בשר שאמורים היו להיות לפול הירוק שלכאורה היה אמור להיצלות “בין שתי עצמות גדי”. אולי לא הבנתי נכון אבל לתומי אני מבין שמדובר בצליה או אפיה בציר עצמות בשרי. ציר כזה אמור להעניק על הנייר טעמים מעט בשריים לפול. זה לא קרה. זה היה פול ירוק. טעים וסטנדרטי. בשביל 47 ש”ח ל-1/2 פיתה הייתי שמח אם הייתה כאן נוכחות של ממש של מעט בשר. אפילו ממש מעט. אפילו קמצוץ של טעם. בכל אופן – זו לא מנה שהייתי חוזר לנסות כאן וזו לא מנה שהייתי חוזר לנסות במזנון אם יש כזו שם, בטח לא במחיר הזה.

העליתי רחפן.

שווארמה דגי פרא. 96 ש”ח. עוד מנה בלי תיאורים ופילוסופיות. לא יודע למה המשכתי עם מנת סלט ימית נוספת ולא עם מחבת המולים שהוצעה. טעיתי. מדובר בסתם סלט עם נתחי דג. טעים אבל סטנדרטי. לא זוכר איזה דג זה היה. אולי בר ים. פחות חשוב. הטעמים היו טובים. היה כאן יוגורט, מעט פלפל ירוק חריף ושמן זית, ירקות טריים ועשבים טריים חתוכים דק ודג שטוגן/הוקפץ. מה הקשר לשווארמה? לא יודע. מה הקשר לדגי פרא? אין קשר. האם שווה 96 ש”ח? ודאי שלא.

זו הייתה ארוחה בינונית בצפון אברקסס, ודאי ביחס למחירה. המקום נחמד. הישיבה על הבר היא מהנה. הצוות בסה”כ חביב ומסביר פנים. אולי זו הייתה בחירת מנות בעייתית אבל כולן היו סתמיות, בלי שום טאץ’ ייחודי של שף. חומרי הגלם היו טובים ורעננים, הטעמים היו טובים, העסק היה חביב אבל בשורה התחתונה יצאתי מפוהק ומשועמם.

ארוחה שנייה, 25 בפברואר. יום א’ של השבוע. קצת אחרי 13:00. גם הפעם הגעתי בלי כוונת מכוון. רציתי לקפוץ לבאן מי נונג אבל היה קצת בלגן של צוות חסר ולא רציתי לחכות. המשכתי לסון רון. סגור בימי א’. במונאר היה איש שירות יחיד ומסעדה די מלאה והיה ברור לי שזה עסק שעלול לקחת יותר מדי זמן. איכשהו נשאו אותי רגליי ללילינבלום. אז צפון אברקסס שוב.

ישבתי על הבר גם הפעם, פחות או יותר באותו מיקום.

תפריט הצהריים של אותו יום. עסקית צהריים או כמו שמכנים אותה בתפריט – “שעות מופלאות של צהריים: בוחרים את עיקר הארוחה ומשלמים רק עליו. מקבלים מנה נוספת מן הקטנות, וגם גזוז או סודה”. גם כאן יש מנות שמתחלפות ומנות של קבע.

יש כאן צוות מטבח די גדול ביחס לגודל המקום וודאי לתפוסה בשעות הצהריים. בלי הברמן והמלצרים בצד אני סופר 7 חבר’ה.

האיש אפור השיער שמציץ מאחורי המעקה הוא אחד שחר סגל.

גזוז ענבים. בעיקר גזוז עם מעט מעט ענבים.

מנה ראשונה שבחרתי בעסקית. קרפצ’יו סלקים מפוחמים באש עטופים בשלג רך של חזרת לבנה. תוספת של 4 ש”ח למחיר העיקרית. הגשה איל שנית טיפוסית על קרטון. מנה ראשונה פשוטה וטעימה. במסגרת עסקית היא סבבה. אין בה שום דבר מיוחד שלא ניתן להכין בבית אבל היא עושה את העבודה כסיפתח. הסלקים היו טעימים עם טעמי גריל ראויים. שלג החזרת הלבנה היה דליל משהו (שלג קל בלבד. כזה שבקושי נערם). אם קוראים לזה שלג אז זה צריך להיות נדיב הרבה יותר וכך גם היו מקבלים את הקיק החרפרף הנדרש שחזרת יכולה לספק.

העיקרית שהזמנתי. מנה שכנראה לא מופיעה הרבה כי סבידה זה לא חומר גלם שמצוי במימי בים התיכון כל יום. כשהוא מופיע בתפריטים אני לרוב אזמין מנה של השרץ הטעים הזה. המנה כאן זכתה לתיאור יבש ומתומצת כ”פסטה סבידה”. זהו. שום תוספת. שום הסבר. שום תיאור. נאדה. אם אני משכתב את התפריט לפחות הייתי כותב משהו כמו “פסטה סבידה – ספגטיני כמו באיטליה שמקבל לחיקו החם סבידה ים תיכונית חצופה” או משהו בסגנון. אולי האנדרסטייטמנט הזה היה אמור להוות תמרור אזהרה כי זו הייתה פסטה לא טובה, ודאי בעבור 110 ש”ח. הפסטה עצמה הייתה עשויה אל דנטה לא רע אבל הטעמים היו שטוחים ואנמיים לגמרי. סבידה חסרת אופי כזו לא אכלתי הרבה זמן. סבידה ממש נטולת טעמי ים או גריל. הרוטב היה חלשלוש בלי שום קיק. קצת שמן זית, קצת שום וצ’ילי וקצת עגבניות. שום דבר לא הצליח לבלוט ולספק טעמים בועטים וחזקים של ים תיכון כמו שאני מצפה לקבל ממנת סבידה. אכזבה.

זו הייתה עסקית סתמית ומאכזבת למדי.

ובכל זאת חזרתי לארוחה שלישית. 21 במרץ. יום ה’. שוב שעת עסקית צהריים. קצת אחרי 12:30. בדיקה אקראית אחרונה של המסעדה לצרכי המחקר המעמיק עבור הפוסט הזה ממש. אני נשכב כאן על הגדר למען הקוראים האקראיים ו/או קוראי הקבע.

הפעם גיוונתי וישבתי בשולחן בחדר הצדדי. משנה מקום משנה מזל. באורח מעניין דווקא בארוחה הזו החדר הזה יתמלא לגמרי תוך 1/2 שעה והבר יוותר כמעט ריק.

הפעם קיבלתי מנת לחם על חשבון הבית. לא יודע אם זה משהו שאמורים לקבל כאן כחלק מהעסקית תמיד. אולי זה משהו שמוגש רק למי שיושב בשולחן? בכל אופן בארוחה העסקית הקודמת לא הציעו לי ולא קיבלתי. הפעם המלצרית המצוינת קרין הציעה וקיבלתי. ככלל השירות שקיבלתי בארוחה הזו היה הטוב ביותר בין 3 הארוחות הללו. קצת מוזר לי לכתוב את זה על מנת לחם אבל אלה כנראה היו הביסים הטובים ביותר בין 3 ארוחותיי. לחם המחמצת הוא תוצרת בית (ממחמצת של איזה 13 שנה או משהו דומה) והוא מוצלח מאד. ממש מצוין. קראסט נהדר. מטבל הקרם פרש, עגבניות, שמ”ז, צ’ילי היה מטבל הולם וטעים ללחם. אחלה. at last.

אי אפשר לסכם 3 ארוחות במסעדה של איל שני בלי כרובית. אז הפעם הרגשתי חובה מוסרית להזמין אותה כמנה הראשונה. מנת דגל. מן המפורסמות והמזוהות של איל שני. אולי ה-מנה. “כרובית תינוקת צלויה בין עליה. כאן המקום ממנו נבראה”. תוספת של 8 ש”ח למחיר המנה העיקרית. בערב או בצהרי שישי לא עסקיים המנה עולה 53 ש”ח. זו כרובית תינוקת אבל היא לא ממש קטנה. כמנה ראשונה היא הפתיעה אותי בנדיבותה. ובכן – האם זו הכרובית הכי טובה שאכלתי? לא ולא. האם זו מנת כרובית מהנה וטעימה? אכן כן. הקסם הוא בחריכה ובמעטה החיצוני שמקבל את חום הצלייה באהבה. החלקים האלה ממש טעימים. ככל שמעמיקים לתוככי הכרובית העסק נהיה פחות מלהיב והטעמים הופכים למעט שטוחים ומונוטוניים. די ברור ששמן הזית והמלח לא חדרו למעמקי התפרחת ולכן הבפנוכו לא היה מוצלח כמו החלק החיצוני. בכל זאת מדובר במנה טובה.

העיקרית בה בחרתי. נתח קצבים צלוי כמו שהוא צלוי. אחד לאחד. 98 ש”ח. מנה לא שלמה בעיניי. אחרי הכרובית התאימה לי מנה יחסית קלילה והעובדה שהיה כאן סלטון עלים ירוקים חרדליים (מיזונה, רוקט) עם נתחי בשר הספיקה לי. הבשר היה טעים וצרוב היטב בדרגת עשייה טובה. נאמר לי מראש שהוא מוגש פושר בטמפרטורת החדר. העלים היו רעננים ומתובלים היטב אחד אחד. הבעיה הייתה הרוטב. מין מיץ עגבניות סחוטות ושמן זית סתמי ורשלני שהוגש מעט קר. מיץ חומצי מדי שלטעמי לא הרים לבשר. ויניגרט עם יותר גוף היה עדיף בעיניי. אפילו שליכטה של חרדל חריף בצד הייתה נותנת קיק. זו לא מנה ששווה בעיניי 98 ש”ח. קצת יותר בשר, קצת יותר פלפול, קצת יותר עלים ואולי נוכחות של מרכיב נוסף בסלטון ואז אולי העסק היה מהנה יותר.

הארוחה השלישית הזו הייתה היותר מוצלחת במכלול שלה מהשתיים שקדמו לה אבל גם היא לא התרוממה לגבהים. אם הביס הכי טוב וטעים שלי ב-3 ארוחות זו חתיכת לחם מחמצת ומטבל קרם פרש, אנחנו בבעיה. אין לי בעיה עם פשטות. מטבח עונתי של חומרי גלם טובים יכול להיות נהדר גם כשהוא מינימליסטי לחלוטין. אבל שום דבר ב-3 הארוחות האלה לא ממש הלהיב. אפילו לא קרוב לזה. ברור שמשתמשים כאן בחומרי גלם טובים, אבל הביצועים, הדיוק, הטעמים וההשקעה לא עומדים בשורה התחתונה בסטנדרט שמתבקש בעיניי ממסעדת שף במחירים האלה. העסק משדר קצת זרקנות, קצת יציאה ידי חובה וקצת חיפוף. צפון אברקסס כמקום, כחלל וכבר היא מסעדה שנעים לשבת בה, היא חביבה וקז’ואלית, אבל קולינרית היא פשוט לא מעניינת. האוכל בה לא מספיק מעניין, לא מספיק חד והוא חסר ייחוד ועוקץ. חבל. ניסיתי פעם אחת. ועוד פעם. חזרתי אפילו פעם שלישית. זה לא היה זה.

אבל פעם שלישית הייתה גם גלידה. קסטה.

 

קסטה, הגלידה החדשה ממפעלות איל שני:

קסטה (Cassata) היא הגלידרייה החדשה הראשונה שפתחה קבוצת שני ושות’. זה קרה בדצמבר 2023. היא יושבת על פארק המסילה לא רחוק מהתדר ובית רומנו. כיאה למקום חדש של האיש נכתבו עליו כבר אינסוף כתבות והמקום יוחצן בטירוף בכל מדיה אפשרית. רוב הביקורות היו מאד מאד נלהבות. היח”צ עושה כמובן את שלו והתור ברוב הפעמים שיצא לי לעבור שם היה נראה כך:

אני לא אמתין בתור כנ”ל, ודאי לא לגלידה, גם אם זו גלידה שתוכתר לטובה בעולם.

הניסיון הראשון שלי בקסטה הוכתר בכישלון. נדמה לי שזה היה אחרי הארוחה מדצמבר בצפון אברקסס שניסיתי לקנח אחריה בגלידה. המקום פעל רק כמה ימים והיה תור קטן של 3 אנשים בלבד. נכנסתי. לקח 10 דקות עד שהתפנו אליי. השירות היה איטי להחריד, ולא שהיה חסר כוח אדם. נראה שמקבלים כאן הוראה לתת שירות איטי במיוחד כדי שאם חלילה אין תור של אנשים כמו שרואים בתמונה למעלה, יווצר אחד כזה תוך דקות ספורות. אכן אחריי נוצר תור של 10-15 איש די מהר. הספקתי לקבל טעימה אחת של אחד הטעמים והמוכרן נטש אותי לטובת זוג שהיה אחריי. הזוי. כשניסיתי לומר לו שלא סיימתי ויש עוד 2 טעמים שאני רוצה לנסות לפני הרכישה הוא סימן לי שהוא יחזור אליי אחרי אותו זוג. התעצבנתי, הרמתי קצת את הקול בתלונה על השירות הלקוי ויצאתי. זה היה נראה שיש אפס מאמץ לתת מראית עין של שירות סביר וזה העביר לי את החשק לגלידה. אמרתי לעצמי שאחזור לשם בהזדמנות. לא בוער.

חזרתי רק ב-15 בפברואר. גם הפעם השירות היה איטי. לנותני השירות יש זמן. לתת כפית לטעימה זה טקס. להגיש מנת גלידה זה תהליך. אם מדובר על מיכל שלם אז בכלל זה לוקח נצח. הפעם התאזרתי ביותר סבלנות והצלחתי לזכות בקשב רציף של המוכרת. טעמתי 4 טעמים. אחד של גלידת אורז קלוי שהייתה טעימה אבל לא אהבתי את מרקמה. אחד של לחם מחמצת שהיה סתמי ואנמי (רחוק מאד מגלידת הלחם וחמאה הנפלאה של ארטה). בחרתי בטעמי חמאת מרווה וגרעיני דלעת. שניהם מצוינים. מרקם הגלידות היה מוצלח. המתיקות מאוזנת מצוין. יופי של גלידות. טעם אחד “מדויק” עולה כאן 17 ש”ח. שני טעמים “מרתקים” עולים 26 ש”ח. מלבד גלידות רגילות (עם כמה טעמים מעניינים ולא שגרתיים) יש כאן גם היצע של קסטות כיאה לשם המקום, אפוגאטו (“יענו אפוגאטו” בתפריט) ואפילו כוסות יין וקוקטיילים שאני לא מוצא היגיון בשתייתם לצד גלידה אבל אולי זה רק אני.

חזרתי פעם נוספת. הפעם לקינוח אחרי ארוחת הצהריים השלישית בצפון אברקסס ב-21 במרץ. קצת אחרי 13:30.

התפריטים. באנגלית (מחכים לתיירים) ואחרי כן בעברית. אני מניח שכמו שאר המקומות של איל שני שפופולריים ומיוחצנים היטב גם בחו”ל, קסטה תהיה מוקד מתוק גם לתיירים, כשאלה יחזרו במהרה בימינו לישראל. יש כאן היצע מעניין למדי של גלידה בסגנון ג’לאטו איטלקי שאני מניח שישתנה ויתחדש מדי פעם.

הפעם טעמתי תחילה את השוקולד מר ורוזמרין שהתגלתה כגלידת שוקולד מריר די סתמית (הרוזמרין לא הורגש). גלידת הלימון חלב גם לא הייתה מלהיבה ודי שטוחה בטעמיה. היא דורשת חיזוק של הלימוניות בעיניי. את גלידת הקרם פרש והשמן זית ראיתי מוגשת בביקור הראשון. לצערי לא מדובר בגלידת שמן זית של ממש שזה דבר נהדר (אכלתי באיטליה כאלה). מדובר בגלידה על בסיס קרם פרש שפשוט מזלפים עליה שמן זית. לא מעניין במיוחד. אז הזמנתי שוב את חמאת המרווה המצוינת ולצדה את הלבנדר דבש שהייתה אף היא טעימה ומוצלחת מאד. הבישום מוצלח. המרקם מוצלח. המתיקות לא מוגזמת. הפעם אכלתי במיכל נירוסטה קפוא ולא בטייק אוויי.

אז הגלידה של איל שני התגלתה כגלידה איכותית בהחלט. קראתי שמי שאחראי על רקיחת הגלידות ויצירתן הוא בחור בשם גיא ברטשניידר. מגיע לו קרדיט. הוא עושה עבודת ג’לאטו יפה. טעמתי כאן טעמים שדורשים חידוד ושדרוג אבל אלה שאכלתי היו מוצלחים מאד גם במרקמם וגם בטעמם. נראה שיש כאן מקצוען בתחומו ושיש כאן ניסיון לספק טעמים שבחלקם הם ייחודיים ויצירתיים. נכון להיום כנראה שהגלידה הזו היא המנה הטובה והמוצלחת ביותר שמפעלות שני את סגל מנפקים. לא הפיתות של המזנון, ודאי לא האוכל בצפון אברקסס אחרי 3 הארוחות, דווקא הגלידה. עכשיו מעניין יהיה לראות אם האיכות של קסטה תישמר גם בחלוף הזמן ואם ההצלחה של הסניף היחיד הזה תביא לפתיחתם של עוד סניפים (כי בכל זאת הכסף מדבר), ואם אכן כך יהיה, האם האיכות תישמר. ימים יגידו.

לסיכום – את האוכל של איל שני ושות’ מיציתי לשנים הקרובות (אם לא לצמיתות). לגלידה – בהנחה ואין תור – כנראה שאחזור.

9 Responses

  1. מסכימה עם כל מילה על איל שני וגם מאוד חושדת ביכולות הבישול שלו . בסידרה עם שחר סגל ממש נראה שהוא לא בישל אפילו כרובית אף פעם ושם אותה הפוכה בסיר והתפלא שהיא מתהפכת חזרה . בסידרה עם רושפלד באיטליה כל פרק עשה אותו דבר : לקח ירק חלט אותו והטביע בחמאה . בעונה הזאת של מאסטרשף ביכלל נאם כמה אסור להישתמש בחמאה . תמיד ניראה שהוא לא באמת יודע על מה מדבר ורק חושב מה להגיד שיתאים לפוזה

    1. האיש קשקשן וזה הולך ומידרדר. רושפלד שהזכרת הוא גם אדם בלתי נסבל בעיניי אבל על יכולות הבישול שלו אין עוררין. הוא שף מוכשר. לגבי איל שני – לא יודע…

    2. מילא אייל שני, אבל אני לחלוטין משוכנע שמושיק רוט לא יודע לבשל אפילו ברמה הבסיסית ביותר. 19 עונות של משחקי השף ותכניות טלוויזיה שונות (ועכשיו אפילו סרטוני טיקטוק) והאיש לא מסוגל זהות מרכיבים בסיסיים או להשתמש בסכין, שלא לדבר על כך שהוא מעולם לא בישל מנה בטלוויזיה.

      1. על זה אני לא יכול להעיד כי לא אכלתי במקומות שלו מעולם (יש לו איזה קייטרינג, והוא היה לדקה וחצי בטוטו ובלשון המעטה לא זכה לביקורות טובות, אם כי לא הייתי אישית). מצד שני הוא החזיק שנים מסעדת 2 כוכבים באמסטרדם והיה שם השף הראשי אז אני נותן לו קרדיט שהוא יודע לבשל…

  2. כותרת לביקורת – אֵיל נִגּוּחַ | על שני ומכונת השיווק המשומנת שלו נכתבה האמרה: פראיירים לא מתים, רק מתחלפים… שאפו על האומץ לחזור למקום הזה 3 פעמים ולשלם הון על חרטא ברטא (שבושלה בצִיר אבותיה ונצלתה בחיק שורשיה) רק לשם הסיקור.

    1. זה עוד כלום לעומת הסלון. שם המחירים כפולים מאברקסס (פלוס מינוס) והביצועים די זהים, ואיכשהו נתקלתי בלא מעט דיווחים נלהבים על “החוויה”.

  3. מסכים עם כל מילה. את רוב המנות שהזמנת אכלתי גם בשני ביקורים שם לפני כמה שנים. טוב שלא הזמנת את ההמבורגר או הקבב- זה כמו מנת ילדים במקדונלדס. בשני המקרים יצאתי משם מאוכזב, רעב והרגשתי שעוקצים אותי. הזוי שהוא מצליח.

    1. לזכותי לא הרגשתי שעוקצים אותי ויצאתי שבע מהנ”ל אבל לא הרגשתי ולו בדל של סיפוק מהאוכל ומרמתו. הכל סתם. למרבה הצער פרסום של שף הוא מרכיב מרכזי לפופולריות של המסעדות שלו, בלי קשר לאיכותן (ובלי קשר לזהות השף). אנשים נוהרים למקומות של “מפורסמים”. זאת המציאות.

      1. כל מי שבוחר מסעדה בגלל השם של אייל שני הוא סתם אידיוט.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מוזמנים לשתף:

האלבום המלא: