מעבּד מזוֹן

(אוֹ אבנר מבקר)

חיפוש

אונזה המחודשת והמשודרגת בשוק הפשפשים עם השף החדש אליעד דנון – שתי ארוחות

שתי ארוחות על הבר באונזה המתחדשת תחת השף אליעד דנון שחוזרת להיות מקום איכותי, מהנה, עם תפריט מלא במנות משובחות וטעימות מאד. סוף סוף יש שוב קולינריה טובה בשוק הפשפשים.

בתפריט:

אונזה. שוק הפשפשים יפו. די בשקט היא פועלת שם כבר כ-10 וחצי שנים. זה התחיל בניצוחו הקולינרי של יוסי שטרית (ההוא מהיבה) שפתח אותה יחד עם קבוצת הניהול בארכה האוס (אסף ליס ועוד שותפים) אחרי קיטשן מרקט ולפני משייה. אז זה היה בר-אוכל ים תיכוני. מתישהו ב-2015 אונזה עברה תחת הקבוצה לניהול קולינרי של שני שפים צעירים – אריק דרחני ומולי מגריסו. הראשון עם עבר במסעדת טיקה הטורקית, במול ים וביפו תל אביב, השני הגיע מבית טורקי ועבד גם ביפו תל אביב ובמסעדה של מושיק רוט באמסטרדם (הבלוג הישן שלי זכר את הפרטים האלה). עם הרזומה הטורקי היא הפכה לבר-אוכל טורקי ים תיכוני והייתה מקום מוצלח ואיכותי בתחילת דרכה. אחרי זה הייתה דעיכה והשניים עזבו ב-2020, כמה חודשים אחרי שיוסי שטרית נפרד מקבוצת בארכה האוס ומקיטשן מרקט ומשייה. איכשהו אונזה המשיכה לפעול, בלי שף מוכר, שרדה את הקורונה ואת המלחמה, ובינואר 2024 דווח על שינוי מרענן בדמות שף חדש שנכנס למטבחה וחידש את התפריט, אליעד דנון. דנון (32) עבד בלא מעט מקומות. התחיל כטבח במזללה של מאיר אדוני, עבד במשייה של יוסי שטרית, עבר במשחקי השף בקבוצה של אסף גרניט (פיינליסט בעונה הרביעית בה אבישג לוי מאייבי זכתה ב-2020). בניגוד לכל מיני בוגרי תוכניות ריאליטי שרוכבים על הפרסום ורצים לפתוח מקום משלהם הוא חיכה. עבד כמה שנים תחת גרניט בקבוצת מחניודה כולל ניהול המטבח כשף של המסעדה הטבריינית הכשרה לוטה ובסיוע בפרויקטים בחו”ל. אחרי שנפרדו דרכיהם הוא הצטרף כעת לאונזה כשף הראשי. זו דרך ראויה וטובה לשף צעיר. לעבור מסלול ולצבור ניסיון תחת שפים בכירים ולא למהר לנצל פרסום טלוויזיוני ולפתוח מקום משלו כשהוא עוד בוסר.

קראתי דיווחים טובים בקבוצות אוכל על אונזה המחודשת של דנון והכנסתי אותה לרשימה (המאד מצומצמת כרגע). יצא לי להיות פעמיים בימי שישי בצהריים. פעם אחת ב-16 בפברואר ופעם שנייה ב-8 במרץ. אם אני חוזר למסעדה פעמיים ב-3 שבועות זה סימן מעיד שטעים לי בה ושאני חושב שהיא מוצלחת. לארוחה הראשונה הגעתי בלי ציפיות גדולות כי בכל זאת יש כאן שף די צעיר ותפריט חדש לגמרי במקום שהיה בדעיכה ויישר קו עם הבינוניות הגנרית שמסביב במתחם הדי מדכא קולינרית ששוק הפשפשים מהווה בימינו. ספוילר – הופתעתי מאד לטובה. לארוחה השנייה כבר הגעתי עם ציפייה שיהיה מוצלח כמו בארוחה הראשונה. ספוילר נוסף – היה (חוץ מהמוזיקה הקולנית מדי). אתחיל עם הארוחה השנייה דווקא.

 

אונזה על הבר – צהרי שישי, 8 במרץ:

היינו 3 אכלנים. מושיק, גיא ואנוכי. הדלת הזו מחוץ למסעדה היא זכר לימים הטורקיים של אונזה.

11:58. המקום נפתח בימי שישי ב-12:00. בארוחה הראשונה עליה ארחיב בהמשך ישבנו בצהריים ולא היה מלא לגמרי. בארוחה הזו היה מלא כמעט לחלוטין לקראת 13:00 ו-13:30, כולל מעין ארוחת/מסיבת רווקים/רווקות שהייתה בקומה השנייה ועשתה הרבה רעש והמולה, כולל מוזיקה מזרחית קולנית שהושמעה בחלל המסעדה. כיף לשבת באונזה על הבר. המושבים נוחים, הצוות מצוין, מבין ומפנק. כשיש מוזיקה כזו בקולי קולות זה קצת מוריד אבל אני מניח שזה עלול להיות חלק מה-DNA של המקום, לפחות בשעות מסוימות או בימים מסוימים. זה מקום גם של אוכל וגם של אלכוהול והוא אידיאלי לבליינים שרוצים לשלב בין השניים. בארוחה הראשונה שלי הייתה מוזיקה נעימה ולא קולנית והפעם זה היה קשוח למדי.

בגלל איחור של האיש בינינו שהגיע ברכב מהוד השרון ונתקע בפקקים לא צפויים התחלנו רשמית רק ב-12:30.

תפריט המסעדה של אליעד דנון. ים תיכון, מזרח תיכון, טורקיה, יוון, איטליה, צרפת וספרד. יש המון מקומות כאלה. אלה שילובים הגיוניים וטבעיים של אזור אגן הים התיכון. האופי, חומרי הגלם והטעמים הם בסופו של דבר די דומים. ברוב המקומות שהם בליל של ים תיכון-מזרח תיכון יש נטייה לחוסר מקוריות ולאיכות בינונית. ממה שאני אכלתי בשתי הארוחות של באונזה של אליעד דנון, ברור שהבחור יודע מה הוא עושה והוא מבצע את זה היטב. פה ושם יש מקום לשיפורים וחידודים אבל הבסיס נראה מאד מבטיח. בתפריט יש מעין חלוקה ל-3 קטגוריות. קטנות, בינוניות ומנות כאילו עיקריות. ביחס לגודל המנות שנקבל ולאיכות הטובה של חומרי הגלם התמחור די סביר. כחלק מקבוצת מסעדות חזקה שכוללת עדיין את משייה, היום תחת גיא אריש, ואת סנטי המצוינת של אותו אריש, יש להם ספקים טובים וכוח קנייה איכותי. פירות הים, הגבינות, הדגים והבשר הם מאיכות טובה מאד. אין חפיפניקיות.

תפריט הקוקטיילים. בארוחה הזו היה תפריט חדש. בארוחה 3 שבועות לפני כן היה תפריט אחר ונאמר לנו שחלק לא מבוטל מאותו תפריט נרקח להם בזמנו בעזרת קבוצת האימפריאל. להבנתנו הקוקטיילים כרגע הם שלהם. יש צוות בר שמכין קוקטיילים שונים בהשראה יפואית מזרח תיכונית, כולל שימוש בביטרים שונים שהם מכינים בעצמם, למשל ביטר ראס אל חנינא (עם ראס אל חנות. חנינא – על שם הרחוב בו יושבת המסעדה), ביטר קינמון (לא עלינו) וביטר מרווה ופלפל אנגלי. מחירי הקוקטיילים כאן מעט יותר נמוכים מסנטי שם התמחור בחלק מהקוקטיילים גם מגיע ל-65 ש”ח.

עמית (כמדומני) הייתה הברמנית ששירתה אותנו יפה יפה. מצוינת. בכלל – בשתי הארוחות – ישבתי על הבר ופונקנו יפה. צ’ייסר או שניים וגם מנות שאליעד והצוות הוציא לנו שנטעם על חשבונם. בארוחה הראשונה בה ישבנו כמעט לבד על הבר היה לאליעד גם זמן לצאת אלינו לא פעם ולתת הסברים. הוא אולי קלט שאנחנו מביני עניין באוכל יותר מהממוצע של יושבי אונזה (לפחות אלה שבילו בה בשנים האחרונות) והיה חשוב לו לשמוע פידבק. בארוחה השנייה הוא כבר זיהה אותי ואת מושיק (שהיה בה יומיים לפני כן) ודאג לרווחתנו. אני גם רואה שהוא מגיב בקבוצות אוכל בפייסבוק ושחשוב לו לשמוע פידבקים וביקורות. זה סימן מצוין לשף שאיכות חשובה לו. הוא שואף להשתפר, ללמוד ולתת תמורה טובה לסועדים. אני מעריך שאם בשנים האחרונות אונזה הייתה מסווגת כעוד מקום בילוי קז’ואלי בשוק הפשפשים, היא כעת תהפוך ליעד לחובבי קולינריה כמונו.

הקוקטייל הראשון שלגמתי – Stay Bitter. אם יש טעם שחביב עליי בקוקטיילים זה מריר. חזק ומריר. רק השם קנה אותי. יש כאן טקילה, ביטר מרווה ופלפל אנגלי (נתנו לנו טעימה רק של הביטר – חומר חזק) ואגבה. 58 ש”ח. קוקטייל מוצלח וטוב מאד. חזק באלכוהול, מריר, מתובל. הביטר נותן קיק.

12:50 הבר עדיין ריק. תוך חצי שעה זה התמלא לגמרי.

פרנה על חשבון הבית עם ריבת דואה וזיתים (32 ש”ח). טעים. ריבת הדואה מוצלחת מאד. לא בטוח ששווה 32 ש”ח כמנת לחם אם מזמינים אותה במיוחד.

מוחמרה פלפלים שרופים, רכז רימונים, אגוזי מלך. 32 ש”ח. מתכון חלבי (סוריה) שגולש גם לדרום מזרח טורקיה. محمرة בשפת המקור. מטבל פלפלי שושקה מתקתק-מעושן מעט, טעים ונעים. הלך מצוין עם הפרנה כמובן. במקור עושים אותו מפלפלים מתוקים אבל לי היה חסר דווקא משהו חרפרף כאן. צ’ילי, פפריקה חריפה או פלפל אורפא שיקפיצו.

ג’יבנה. עוד מנה שהולכת טוב עם הפרנה. גם היא הוגשה על חשבון הבית (32 ש”ח). ג’יבנה צלויה במחבת, ריבת כרישה ופלפל שחור. גרסה מוצלחת לחומר גלם שכבר נהיה שחוק למדי. הג’יבנה טובה. הטיגון מצוין. מה שמוציא את העסק מהשגרה זו ריבת הכרישה והפלפל השחור (אפשר עוד פלפל). ריבה מתקתקה-בצלצלית וטעימה מאד.

סשימי לצ’ה דה טיגרה, סלט קצוץ, אבקת יוגורט ונענע יבשה. 72 ש”ח. סשימי אינטיאס (אולי המאצ’י? לא זוכר). סשימי טוב מאד. דג עדין ואיכותי שזוכה לתיבול עדין וטעים מאד. יש כאן חמצמצות ורעננות נעימות מאד. הלצ’ה דה טיגרה (חלב הנמרה) הוא הרוטב שנשאר בצלחת אחרי שמסיימים את המנה. בפרו זה לרוב מיץ של סלט ירקות, ליים וצ’ילי שמתבל את הסביצ’ה. כאן זה המיצים של סלט ירקות קצוץ דק דק. אהבנו מאד. סשימי מזרח תיכוני מעודן ומאד טעים. קיבלנו טעימה קטנה גם בארוחה הראשונה ואז הוא הרגיש פחות חד בתיבולו (טאץ’ של מלח היה חסר). כאן הרגשתי שזה בול. נדמה לי שגם התיבול מסביב של נענע יבשה ואבקת היוגורט היה נוכח יותר כעת.

סטראצ’טלה, ארטישוק ירושלמי קונפי וזעתר כבוש. 58 ש”ח. עוד מנה שאכלתי בארוחה הראשונה. הקונפי היה רך, מתמסר וכמעט נמס בפה. בארוחה הראשונה הוא היה כזה רק בחלקו ונותרו בו גם ביסים מעט פחות רכים (למרות בישול/אפיה ארוכה בקונפי). השילוב עם הסטראצ’טלה (המחלבה הקטנה אלא מה) שהפכה לחביבת הקהל בקרב השפים בתל אביב הוא מצוין. אדמתיות השורש עובדת מצוין עם קרמיות ועדינות הגבינה. הזעתר הכבוש משתלב כמובן היטב עם שניהם. מנת ירק מצטיינת.

מנה שתהיה כאן להיט בטוח. שרימפס בחמאת אורפא, לחוח עמבה, יוגורט דבש ושמן אריסה. 68 ש”ח. זה מחיר ל-2 יחידות. קיבלנו 3 יחידות. זו התחשבות יפה. גם בארוחה הראשונה היו איתנו לארג’ים ונדיבים. בארוחה השנייה כבר זיהו אותנו ואולי זו הסיבה לצ’ופרים אבל בארוחה הראשונה לא הכירו אותנו ועדיין זכינו לאירוח נדיב במיוחד ולכן אולי זו נחלת הכלל (או לפחות נחלת אלה שמגיעים בימי שישי בצהריים בשעה מוקדמת יחסית ולא בשעות הערב, ויושבים על הבר). זו מנה לפנתאון. זה נראה לחוח סלק אבל אין בו סלק. בצק הלחוח מכיל אבקת עמבה והצריבה (כמו פנקייק) הופכת אותו מצהוב לכמעט אדום. משהו בפיגמנטים. קטע מגניב. והמנה – נהדרת. לחוח אוורירי ולא עמבאי בכלל. שרימפס קטן טרי ומצוין. טעמים חדים. צריך לנסות לעטוף ביד ולאכול בשניים-שלושה ביסים נהדרים, עזי טעם, מטפטפים ומושחתים. יש לציין שראיתי דיווחים בהם הלחוח המצולם לא היה אדמדם אלא יותר חום בהיר-צהבהב. אליעד אמר שזה אותו לחוח בדיוק רק שמדובר באחד שעמד כמה דקות ולא הוגש מיד (עדות ללחץ שיש במטבח/שירות – עוד סיבה לבוא לאונזה כשפחות לחוץ).

מולים, ברנייז, קרמבל לחם, קריספי לייה. 74 ש”ח. מנה טובה אבל יכול להיות בה שיפור. המולים – מצוינים. הקרמבל – טוב מאד. הברנייז (Béarnaise) או הביארנז לפי ויקיפדיה היה מדויק וטעים. מדובר ברוטב חמאה, חלמונים וחומץ צרפתי שהוא קלאסי לפירות ים. רוטב קלאסי טוב ומדויק זו עדות לשף שיודע את העבודה. המינוס או למעשה החוסר היה דווקא הקריספי לייה (שומן כבש) שלא מספיק הורגשה. קראתי איפשהו לא מזמן על מנה של תומר טל מג’ורג’ וג’ון שמשתמש בלארדו (במקור שומן חזיר) “מיושן” שנה. הלייה הזו צריכה חיזוק טעמים ולכן אולי יישון יתר יעשה לה טוב (אני לא שף – אין לי מושג באמת איך זה אמור לעבוד). בכל מקרה – אם היו מרגישים כאן יותר טעמי לייה זה היה מקפיץ מאד את העסק.

זה קוקטייל שני שסחבק שתה – Ras El Hanina. וויסקי, גרנדין, ביטר ראס אל חנינא ונענע. 56 ש”ח. אחרי חיזוק קל של תוספת וויסקי הוא היה מוצלח מאד, חד, מריר ומתובל.

שקדי טלה, לב עגל, חלה שרופה, איולי לימון כבוש וחמאת “משוויה”. 84 ש”ח. מנה שחובבי בשר יתענגו עליה. רק בפוסט הקודם הרחבתי על היבה וארוחת הטעימות שלה. כמה הייתי שמח לקבל כאלה שקדי טלה ולב עגל בארוחה שם. גם חומרי גלם משובחים, גם עשייה מיטבית, גם תיבול בועט שלא גונב להם את ההצגה. החלה השרופה כאן באה טוב ומחזיקה את הביסים. הטיפול בנתחים היה מצוין. הם נצרבו נהדר, קיבלו את הקריספיות הגרילית המענגת אבל שמרו על מרקם רך בפנים. הרוטב על בסיס חמאת משוויה (סלט תוניסאי של ירקות שרופים) שנמזג על כל העסק בנדיבות היה חד, פיקנטי ועז טעם. איולי הלימון הכבוש טעים מאד אף הוא. פרופורציונאלית אפשר לשים פחות ממנו אבל נדיבים כאן.

מנת ספיישל. עוד שקדים. הפעם שקדי עגל צרובים עם טורטליני במילוי תפו”א וכרישה באיזשהו רוטב חמאתי. 105 ש”ח. מנה טובה אבל אחת שפחות התחברתי אליה. השקדים היו עשויים מצוין אבל משהו בתיבול שלהם לא היה מוצלח כמו הבשרים במנה הקודמת. הטורטליני היו יחסית עדינים בטעמם (בצק מעט עבה. מילוי ורוטב די עדינים) אבל השילוב לא כל כך עבד בעיניי. בארוחה הראשונה כשישבנו לבד על הבר לאליעד היה זמן שיחה ודיברנו על חלקי פנים. רמזתי שהייתי שמח לבוא בשישי ולאכול ספיישל של מוח עגל או טלה. מסתבר שהייתה מנה מוח מרוקאית שהוא הכין שבוע-שבועיים לפני כן כספיישל. אם במנה הזו היה שיפוד עם נתחי מוח צרובים זה היה יכול להיות מושלם.

קינוחים. בארוחה הראשונה נאמר לנו שיש כאן קונדיטורית ששמה טל יניב (עם עבר במשייה).

עוגת שמן זית, קונפיטורת תותים, טימין וגלידת יוגורט. 48 ש”ח. לא הזמנו אבל קיבלנו גם אותה על חשבון הבית. בארוחה הראשונה הזמנו אותה ופחות אהבנו. המרקם של העוגה ההיא היה מעט דחוס וגס וטעמי שמן הזית לא היו מספיק נוכחים. הביצוע כעת היה מוצלח משמעותית. מרקם הרבה יותר מתמסר וטעם טוב יותר. האלמנט הפחות מוצלח בעיניי זו קונפיטורת התותים שהיא טובה אבל סטנדרטית ולא מקפיצה את המנה. אולי מרקחת הדרים יכולה לעבוד טוב יותר. או להקפיץ את התותים עם איזשהו תיבול חד. עוד מעט אפרט על הארוחה הראשונה 3 שבועות לפני ושם יככבו תותים דווקא במנת בשר.

ברד פודינג, שוקולד חלב מקורמל, תמרים לחים ורוטב אנגלז. 48 ש”ח. הקינוח שהזמנו. הגלידה כאן היא גלידת חמאה חומה. מאד אהבנו את הקינוח. יופי של ביצוע. גם מרקמים מוצלחים, גם רטבים וגלידה משובחים. הפודינג נראה בתמונה עם חריכת יתר אבל זה “שרוף” מצוין. תכלס הופתעתי לטובה כי כמה ברד פודינג אפשר. אבל כאן יש שילוב מוצלח, מתיקות מאוזנת לגמרי ויופי של טעמים. ברד פודינג מהמצטיינים.

זו הייתה ארוחה טובה מאד שהפגינה ביצועים טובים מאד של שף מוכשר. היו מנות שאכלתי בארוחה הראשונה שדרשו כוונון וחדות יתר והרגשתי שכאן, בחלוף 3 שבועות, הייתה מגמת שיפור. ברור שיש כאן צוות מוצלח, איכותי וחרוץ ששואף להשתפר. ביחס למסעדה שתכלס היא מסעדה חדשה עם תפריט חדש יש כאן יופי של מקום עם פוטנציאל למצוינות. קיבלנו יופי של שירות ולא מעט פינוקים. כעת אחזור 3 שבועות בזמן לארוחה הראשונה שלי באונזה המחודשת.

 

אונזה על הבר – צהרי שישי, 16 בפברואר:

הזמנה נעשתה לשעה 12:30. בארוחה הזו הצטרף אליי חברי ליעד. ישבנו על הבר בקצה המרוחק של המסעדה והיינו כמעט לבדנו בחלל הפנימי. בהמשך הגיע זוג שישב על הבר ועוד זוג שישב באחד השולחנות. במרפסת החיצונית היה מלא. עסק לא קל זה מסעדנות ועוד יותר קשה ביפו בימים האלה. יצא לי להסתובב כמה פעמים ביפו בחודשי המלחמה והיו ימי שישי ששוק הפשפשים היה ריק כמו שלא ראיתי שנים. נדמה לי שבשבועות האחרונים יש יותר טראפיק וחזרה לשגרה. בצהרי השישי מהארוחה השנייה שתוארה למעלה השוק המה אנשים. גם בשבת צהריים שבועיים לפני כן הייתי בארוחה משפחתית בבית קנדינוף והיה מפוצץ, בעוד שמספר שבועות לפני הייתי שם בצהרי שישי אקראיים והיה חצי ריק. זמנים לא פשוטים.

תפריט ה-16 בפברואר. כמעט אותן מנות. מנת שקדי הטלה ולב העגל הייתה זולה משמעותית – 72 ש”ח לעומת 84 ש”ח. נדמה לי שזה השינוי היחיד שהיה בתמחור. לא מדדתי ולא שקלתי אבל יתכן ובארוחה השנייה המנה הייתה מעט יותר גדולה.

היה תפריט ספיישל קוקטיילים על בסיס הנסי.

וזה תפריט הקוקטיילים הרגיל שלהבנתי היה שריד לאונזה מהעידן הקודם. נדמה לי כאמור שאת הקוקטיילים הללו עזרה להם לרקוח קבוצת האימפריאל אבל בכל מקרה צריך למחוק ולשכוח אותם היות ו-3 שבועות אחרי כבר הוצג לנו תפריט קוקטיילים חדש לגמרי תוצרת בית.

זה היה Smoky Tommy’s. טקילה, מזקל, לימון ואגבה. 54 ש”ח. יש מזקל בתפריט הקוקטיילים אז חייבים להזמין (אלא אם מערבבים אותו בטעות עם משהו מתוק). כאן זה היה מעושן כהלכה, אלכוהולי מאד. קיבלנו חיזוק של משהו חרפרף שנתן עוד קיק. קוקטייל משובח.

מימין – הג’יבנה אותה פגשנו למעלה. משמאל – שומר מטוגן, טחינה ותטבילה, 26 ש”ח. הג’יבנה כמו בארוחה שלמעלה הוגשה על חשבון הבית. לא יודע אם זה בגלל שאנחנו נחמדים או שאולי זה נוהג בכל ארוחה כאן. אם בארוחה השנייה שתוארה לעיל זיהו את מושיק ואותי כי זה היה ביקור שני לכל אחד מאיתנו, בארוחה הזו לא הכירו ולא זיהו את ליעד ואותי, ועדיין פונקנו יפה על הבר. אני מניח שבארוחה השנייה מלאת הצ’ופרים פונקנו יותר מהממוצע, אבל להבנתי יש כאן שירות מפנק ונדיב, במיוחד על הבר. שמעתי מספר דיווחים כאלה. אני מעריך שמתישהו הנדיבות הזו תצטרך להיות מתונה יותר ובמינון נמוך יותר. בכל זאת צריך להרוויח ושולי הרווח במסעדות בימים האלה הם גם כך לא עצומים…

השומר. מטוגן לכדי קראנץ’ מצוין. מאד מהנה. התטבילה (אותו רוטב לימון-שום-פלפל חריף שמגישים על חומוס) והטחינה השתלבו היטב. המינוס בעינינו היה עודף טחינה. היא קצת השתלטה על השומר המטוגן המקורמל והאניסי קלות. בעיניי צריך רק נגיעות של טחינה כי צ’יפס השומר הזה עם התטבילה מעולה לכשעצמו.

סטראצ’טלה, ארטישוק ירושלמי קונפי וזעתר כבוש. 58 ש”ח. הביצוע בארוחה הזו היה כמו שציינתי פחות מיטבי. היו חלקים בקונפי הארטישוק שהיו קשים יותר במרקמם והוא היה קצת עשוי under. כאחד שהכין לא מעט מנות ארטישוק ירושלמי זה יכול לקרות. מבשלים או אופים מקבץ של ארטישוקים ואחרי שעה חלקם עדיין יכול להישאר מעט נוקשה וחלקם כבר רך ונמס בפה. שורש נהדר אבל לא קונסיסטנטי. כך או כך – מבחינת טעמים – מנה נהדרת.

שרימפס בחמאת אורפא, לחוח עמבה, יוגורט, דבש ושמן אריסה. 68 ש”ח. נהדר. כבר כתבתי למעלה. מנת חובה כאן לכל מי שאוהב שרימפס ולא אלרגי לעמבה (שבטעמה בלחוח היא דווקא די מעודנת). בעיניי זה שיחוק של מנה על כל חלקיה ומרכיביה.

טרטר דג לבן (אינטיאס? נגיד שכן. בכל מקרה זה היה דג ים טרי ואיכותי), קישוא שרוף, ויניגרט עגבניות צהובות ונענע יבשה. 72 ש”ח. מנה טובה מאד. אחלה דג, טרטר שחתוך לקוביות יחסית גדולות ובשרניות כמו שאני מעדיף. שילוב מצוין עם הקישוא השרוף וויניגרט העגבניות הצהובות שהיה חד ומצוין. שמן ירוק וקראמבל אגוזי כלשהו סגרו את האירוע. יופי של טרטר דג. גם חומרי גלם משובחים, גם שילוב טעמים ומרקמים מצוין וגם צלחות נאה.

ויחד עם הטרטר שהוזמן קיבלנו גם טעימה של סשימי הלצ’ה דה טיגרה שתואר למעלה. ביס לכל אחד. נעים, רענן וטעים. כבר ציינתי שבארוחה השנייה הוא הרגיש לי חד יותר ומדויק יותר בטעמיו.

קוקטייל שני. על בסיס הנסי. ענה לשם Totally Spiced. הנסי, סוכר חום וביטר פלפל אנגלי ומרווה. בתפריט היה רשום 130 ש”ח לכוס בגלל שהוא הכיל הנסי XO של הביוקר ביוקר. הייתה אופציה להנסי VSOP שהוא רק של הביוקר ולכן עלות הקוקטייל הייתה 62 ש”ח. את ביטר המרווה פגשנו כבר כמרכיב של קבע בתפריט הקוקטיילים החדש, 3 שבועות אחרי כן. הוא חזק ומוצלח ובעיניי הוא בסיס מצוין לקוקטיילים חזקים, מרירים ועשבוניים. בקוקטייל הזה אף ביקשנו חיזוק קל של הביטר ושל ההנסי כי הוא היה מעט חסר אופי בשקשוק הראשון.

שקדי טלה, לב עגל, חלה שרופה, איולי לימון כבוש וחמאת “משוויה”. כאן כאמור זה עלה רק 72 ש”ח אבל זה גם היה פחות מוצלח מהארוחה השנייה כי מידת העשייה של הבשרים לא הייתה אחידה. חלק מהלבבות היה over וחלק מהשקדים היה under. מבחינת טעמים – spot on. תענוג. מנת בשר בועטת ומענגת.

מבט ממעוף הציפור. השעה 14:00. כמעט ריק לגמרי. איזה הבדל מהארוחה השנייה בה החלל היה מלא לחלוטין.

בירידה מהשירותים שבקומה השנייה יש הצצה למטבח ואליעד בדיוק הפך את הלחוחים שתפסו את האודם המגניב שלהם בזכות פיגמנט כזה או אחר של אבקת העמבה. מגניב. מצהוב לאדמדם (ואם זה עומד בהמתנה זה חוזר לצהבהב). לחוח בכלל נהיה מצע כריתי טרנדי אצל המון שפים (מלבד דנון יש לחוחים שונים גם אצל גיל דהאן בצ’נה, גם אצל גיא אריש בסנטי, גם אצל תומר טל בג’ורג’ וג’ון ועוד).

פיקניה, פירה תפוחי אדמה, ליטל ג’ם והוט סוס. 54 ש”ח ל-100 גרם. היו כאן 250 גרם שתומחרו ב-135 ש”ח והיו שווים כל שקל. קראתי איפשהו שאליעד הוא נצר למשפחת קצבים. מההכנה של הפיקניה שהוא לא הנתח הכי קל בעולם לעשייה מדויקת, ברור שזה זורם לבחור בדם. נתח שהיה עשוי פשוט נהדר. מדיום-רייר כמו שצריך. חריכה חיצונית של גריל ובשר מתמסר. התיבול מעולה. ההוט סוס היה על בסיס תותים עם עקצוץ נהדר וחרפרפות מענגת. הוט סוס על בסיס פירות זה טרנד שצובר פופולריות אצל שפים בארצנו. כל ביס תענוג. גם הפירה עשוי ללא דופי והחסה הצרובה כנ”ל. מנת בשר פשוט מעולה.

תפריט הקינוחים שנותר על כנו.

עוגת שמן הזית שנאכלה למעלה. 48 ש”ח. אותם רכיבים אבל הביצוע בארוחה השנייה עליו הרחבתי היה טוב יותר הן במרקם והן בטעם. זו של הארוחה הראשונה הייתה קצת דחוסה ויבשה. טוב לראות שיש מגמת שיפור מהירה.

קרמל תפוזים וקוקוס. קרמל הדרים, טריפלסק, תפוז, גלידת קוקוס, פצפוצי אורז ושקדים. 48 ש”ח. קינוח טבעוני. קיבלנו על חשבון הבית. חביב, מרענן, הדרי, לא מאד מתוק. קינוח טעים אבל הרגיש לנו קצת סטנדרטי וחסר ייחוד.

זו הייתה ארוחת הבכורה שלי באונזה 2024. מוצלחת בעליל. ארוחה שהיוותה הפתעה מאד נעימה והציגה לראווה שף מוכשר עם יד מצוינת שמכין אחלה אוכל. זו הייתה ארוחה שעשתה חשק לחזור ולנסות עוד מנות ואכן זה קרה 3 שבועות לאחר מכן.

שמחתי לגלות שבארוחה השנייה הרמה נשמרה והיה אפילו חידוד ב-2-3 מנות שהיו פחות מדויקות בארוחה הראשונה, ללמדכם שהעסק כאן מנוהל ע”י חבר’ה רציניים, שמבינים עניין ושאיכות חשובה להם. השירות על הבר בשתי הארוחות היה מצוין (אריאן היה הברמן בארוחה הראשונה). יש כאן תודעת שירות טובה מאד ושאיפה לתת לסועדים הרגשה של אירוח מכל הלב, בנדיבות לא אופיינית. מתישהו אני כאמור מעריך שיורידו קצת את מינוני הפינוקים והצ’ופרים. זה טבעי ואף מתבקש. רק שימשיכו לספק אוכל איכותי ומעניין לצד אלכוהול מוצלח ואני אמשיך להגיע מדי פעם. ב-2024 מסתבר שעוד אפשר להפתיע אותי – אונזה של אליעד דנון. מסעדה שעברה מהפך ושדרוג ואשכרה מהווה מקום קולינרי איכותי וטוב מאד בשוק הפשפשים ביפו. מחפשים מסעדה ממש טובה ביפו? יש עוד אחת מלבד בית קנדינוף החביבה והאיכותית וזו אונזה המחודשת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מוזמנים לשתף:

האלבום המלא: