שובי שובי לפרדס – פרדס של ברק אהרוני עם ארוחת ערב מאוגוסט וארוחת צהריים עסקית מנובמבר

פרדס (Pardes) (*) היא המסעדה החדשה של השף ברק אהרוני השוכנת בקומה הראשונה של מתחם המלון והמגורים היוקרתי והמושקע The George (כולל גם ספא, מתחם עסקי של חללי עבודה ואירועים) ברחוב ישראל טל בתל אביב (רחוב צדדי למדי בין רח' המסגר למנחם בגין). המסעדה נפתחה לציבור בתחילת יולי 2024 אחרי כחודש של ארוחות הרצה כאלה ואחרות. השף ברק אהרוני מגיע עם רקורד מרשים כסו-שף במסעדת רפאל, מנהל המטבח בטוטו, שף במסעדת טאפאס בנמל והקמת מסעדת השף בהובלתו במלון דה נורמן – כיום אלנה (עזב אותה במהלך הקורונה ובמקומו נכנסו ב-2021 שני השפים דניאל צור ועומר שדמי). אכלתי בפרדס שתי ארוחות עליהן ארחיב כאן. האחת ב-22 באוגוסט בערב והשנייה בעסקית צהריים ב-12 בנובמבר. פתיחת המסעדה בסוף יוני-תחילת יולי כללה המון כתבות יח"צ ודיווחים בתקשורת אבל דווקא הפתיחה לעסקיות צהריים נעשתה בשקט גמור. חבר אכל שם ארוחת ערב ודיווח לקבוצת חברים על התרשמותו בתחילת נובמבר, נכנסתי במקרה לאתר המסעדה לראות מה השתנה, ושם ראיתי שיש פעילות בשעות הצהריים כולל תפריט עסקיות. ניצלתי יום חופש ספונטני לקפוץ לנסות את העסקית הזו בניחותא.

להבנתי פרדס מתנהלת בשיתוף עם המלון אבל כיישות עצמאית כחלק מקבוצה בשם אלקו הוספיטליטי. מלבד ברק אהרוני השף הראשי כולל הצוות את מנהל המסעדה רן כהן (חדר אוכל, אסיף, טוטו) ועוד שניים – גל ארזי, מנהל תחום האלכוהול והברים בג׳ורג׳ תל אביב ובמסעדת פרדס, והתוספת החדשה (לא היה בצוות ההקמה והצטרף כנראה כמה חודשים אחרי) – אביתר ברעם, מנהל תחום היין בג׳ורג׳ תל אביב ובמסעדת פרדס (אקס טוטו ואחרות. איש יין מאד מנוסה ומוערך). בארוחה הראשונה שלנו באוגוסט מי שניהל את תחום האלכוהול והברים הוא בחור בשם תומאס ואן ציון שגם היה הברמן ששירת אותנו נאמנה במהלך הארוחה. הוא עזב כנראה את פרדס משיקוליו זמן מה אחרי.

פרדס – ארוחת ערב על הבר, 22 באוגוסט:

הארוחה הראשונה הייתה עם חברי מושיק לוין כחודשיים אחרי פתיחת המסעדה. זמן מספיק גם למסעדה חדשה יחסית להתאפס ולהציג יכולות של שף מנוסה ובעל מוניטין כמו ברק אהרוני. הזמנתי מקום לבר המסעדה לשעה 18:30. נכנסנו בזמן למסעדה. נכנסים דרך הכניסה הראשית של המלון/מתחם/מגדל. הדורמן שאל בכניסה לאן אנחנו. אמרנו – לפרדס. לידה אגב שוכן בית הקפה/מאפים של משק עפאים שהכניסה אליו היא ממפלס הרחוב בנפרד. במתחם יש עוד בר-מסעדה בשם LOFT ומסעדת בריכה. אלה פתוחים לחברי המועדון של ג׳ורג׳ ואורחי המלון. אז צוות מנוסה ורציני יש כאן, לוקיישן מרשים עם חלל בר יפה ונוח מאד יש גם. עכשיו נותר לראות איך האוכל, כי למושיק ולי זה העניין הכי חשוב by far במסעדת שף.

וחתיכת חלל מרשים יש כאן… המסעדה עוצבה ע"י המעצב לזארו רוזה ויולן הספרדי ושזורות בה עבודות אומנות ישראליות. היא כוללת כמאה מקומות ישיבה (למעשה 112 לפי מה שסיפר לנו הצוות בארוחה הראשונה), כולל חדר פרטי ובהמשך צפוי להיפתח גם חלל ישיבה חיצוני בצמוד לגן הצמוד. ניכר שהשקיעו כאן כנראה ממון רב. מדובר באחד החללים היותר מרשימים ומושקעים שנפתחו כאן בשנים האחרונות. מסעדות שף יוקרתיות כמו היבה או &מושיק החדשה הן מושקעות ומעוצבות לעילא אבל הן קטנות בהרבה. אפילו a המאד מעוצבת היא קטנה ביחס לחלל רחב הידיים של פרדס.

לאוכל. מתוך אתר המסעדה: "פרדס מציגה מטבח ישראלי חדש ומתפתח. התפריט נותן במה למבחר המרהיב של התוצרת והיצרנים המקומיים ונשען על מנות מסורתיות בביצוע עכשווי, בפרשנות אישית של השף ברק אהרוני. אנחנו מגישים תפריט צהרים (כאמור תוספת חדשה מנובמבר) וערב עם אופציה לבילוי קליל של יין קוקטייל ומנות קטנות, סביב הבר המרכזי. התפריטים במסעדת פרדס מתעדכנים מידי יום, אנחנו מושפעים מעונות השנה איכות חומרי הגלם והרוח היצירתית של צוות המטבח, על כן יהיו שינויים בתפריט ומרכיבי המנות".

ועל השף ככתוב באתר: "שף ברק אהרוני פיתח את הגישה והסגנון האופייניים לו לאורך דרכו המקצועית במסעדות תל אביב ומסעותיו בארץ ובעולם, תוך התעמקות בתרבויות האוכל השונות. הבסיס עליו מושתת הבישול שלו הוא המטבח הים תיכוני, השפעות המטבח הערבי המקומי והמטבח האישי עליו גדל: טוניסאי מצד אמו ופרסי מצד אביו. עושר התרבויות והטכניקות הקולינריות אליהן נחשף, מאפשר לו לנוע בין סגנונות בישול מסורתיים לטכניקות בישול מודרניות ולשלב את כולן בנוחות. המטבח של ברק מתבסס על תוצרת החקלאות המקומית המשובחת והיצרנים המקומיים. שפתו הקולינרית של ברק עזת טעם, מעודנת ומוקפדת בביצוע ועשירה במרקמים. במסעדת פרדס, ברק אהרוני מציג מטבח בוגר, ובו גרסאות אישיות למנות מסורתיות לצד מנות יצירתיות – מטבח ישראלי מודרני בשפתו".

נשמע מעולה. בישול מקומי מודרני זה כנראה הז'אנר החביב עליי ביותר במסעדות בישראל. שפים כמו אסף דוקטור בדוק ובאייבי, ענר בן רפאל פורמן בתריסר, עידו קבלו בהקטן, יניב גור אריה (חמרמורת היום), גיל דהאן (אקס צ'נה), הלל תווקולי באנימאר ז"ל ואחרים. את הבישול של ברק אהרוני היכרתי בטאפאס בנמל (היה חביב) ובנורמן (ואלנה) בשתיים-שלוש ארוחות (שוב – חביב). ברור שמדובר בטבח מצוין ששולט בטכניקות ויש לו ידע קולינרי עצום אבל משהו בחיבור האישי שלי לאוכל שלו לא התרומם בעבר. מה שאכלתי באותם מקומות היה עשוי טוב וטעים אבל לא זכור לי שהתלהבתי או התרגשתי ממנות שלו. הייתה חסרה לי יצירתיות. קיוויתי שבפרדס עם הדגש על מטבח מקומי עכשווי ארגיש בקפיצת המדרגה ואתלהב.

זה היה תפריט קיץ 2024 ב-22 באוגוסט. חבל לי שעם כל המילים על מקומיות ותוצרת חקלאית מקומית אין איזכור של שמות היצרנים והספקים. מסעדות ושפים חייבים לתת יותר במה לחבר'ה הללו שקורעים את התחת במדינה הזאת כדי לספק תוצרת נפלאה. ודאי מקומות שמתיימרים להיות מקומיים. מה הבעיה לכתוב של מי הלחם, או הגבינות (צימאון למשל – של משק עפאים השכנים), מנין הדגים ומה מקור הבשר. שילמדו מיניב גור אריה שנותן קרדיט מהמם לספקים שהוא עובד איתם (גם בארוחות שלו בציפורי וגם כעת בחמרמורת בחיפה).

תפריטי היינות בכוס והקוקטיילים.

התחלנו בקוקטייל סלרי גימלט. 58 ש"ח. את הקוקטיילים מיקסלגו להם החבר'ה של האימפריאל כך נאמר לנו בארוחה הראשונה. זה היה קוקטייל טוב ומרענן אבל חשבנו שצריכה להיות יותר חדות של הסלרי. יותר ביטר סלרי היה נותן פאנץ' טוב יותר.

קצת תמונות נוף ורקע לפני האוכל. ישבנו על הבר המרשים בצד שמציץ שמאלה למטבח הפתוח המרשים לא פחות והמצויד לעילא. נראה כמו מטבח שהוא חלום של שף.

מוטיבים פרסיים לעיצוב.

מתחילים לאכול. תחילה שני "נאים".

טונה-נייה – טרטר טונה בלו פין בויניגרט אפרסק וליים. 77 ש"ח. צבע ירוק זרחני שאני לא זוכר שראיתי כמוהו. מין אמולסיה של הליים, הפלפל החריף והעשבים. מנה מוצלחת מאד. דג טוב, תיבול טוב מאד. יופי של ויניגרט. חד ופיקנטי. התחלה לעניין. למנה כזאת ציפיתי.

קרפצ'יו שייטל עם שמן שאטה, חזרת טרייה ועלי חזרת, גבינת צימאון (של עפאים) ו"בלסמי חרובים". 69 ש"ח. להזמין קרפצ'יו בקר במסעדת שף? האם נפלנו על הראש? כנראה שלא היינו במלוא חושינו. הביצוע טוב. החזרת ושמן השאטה נתנו קיק חרפרף ומוצלח. אפשר היה לתת יותר בראש איתם. בלסמי החרובים לא הורגש יותר מדי (היו רק נגיעות ואולי טוב שכך). הייתה מעט אובר מליחות בתיבול. אבל בשורה התחתונה – קרפצ'יו בקר הוא קרפצ'יו בקר. קשה עד בלתי אפשרי לעשות אותו ממש מעניין. האלמנט היותר מעניין כאן היה הלחם לצד הקרפצ'יו. לחם קרואסון מלוח מדופף וחמאתי שהיה טעים ומוצלח (נאפה במקום).

המשכנו עם 2 מנות של "שמן עמוק".

סיגר חלקי פנים, טחינה, "לבנעמבה", עגבניות מגוררות וסחוג. 73 ש"ח. סיגרים מבוצעים היטב. דקיקים, פריכים ועם מילוי נוכח של חלקי הפנים – כבד ולבבות טלה. מי שלא מתחבר לחלקי פנים ולטעם המעט ברזלי שלהם שמורגש – שיוותר. אנחנו מתחברים וזו מנה שאהבנו. המטבלים טובים. נשנוש מהנה אבל גם זו לא מנה שחורגת מהשגרה. סיגרים בשריים, גם עם חלקי פנים, נכחו במסעדות שף בעבר.

קרוקט תרד וגבינת כבשים בפנקו זעתר וסומאק. 63 ש"ח. היו שם פיסות לחם פריך של אנשובי וזעתר בין הקרוקטים שלא ממש הבנתי את נוכחותן (מלוחות מדי). מטבל עגבניות הונח בצד. הקרוקטים היו פריכים, טוגנו היטב והיו טעימים, מלאים בתרד וגבינה. המטבל – אנמי וסתמי. במקום עגבניות הייתי חושב אולי לקחת את אותה לאבנה מהסיגר ולתבל אותה בסחוג זעתר שישלים את הטעמים של הקרוקט. מנה טובה שיכולה להיות טובה יותר.

קטגוריית "מהדורה מוגבלת".

עלי גפן ממולאים בטלה, פריקי וזרש עם לאבנה ושמן מנטה. 73 ש"ח. מנה טעימה. עבודת יד יפה מאד. תיבול טוב, חמצמץ וחד. אבל – איפה הטלה? הוא לא הורגש כלל וחבל. אם אני מזמין עלי גפן ממולאים בטלה ולא מרגיש בכלל טעמי טלה אז יוסטון יש לנו בעיה. אילו רק היה נוכח כאן טלה בטעמים זו הייתה מנה נהדרת. בלי טעמי טלה זו עוד מנה טובה של עלי גפן בהגשה יפה יותר מהסטנדרט.

קטגוריית "מים רותחים".

על חשבון הבית – טעימה של פטוצ'יני לוקוס חריף עם עגבניות לחות. מנה שלמה עולה 145 ש"ח. באלנה של ברק אהרוני אכלתי אי אז ב-2017 מנה של ספגטיני די זהה ואז חשבתי שהיא לא הייתה מספיק טובה. גם זו לא הייתה מספיק טובה. הפסטה עצמה הייתה עשויה היטב. השאר פחות. הרוטב די אנמי וחסר חדות. לא היו טעמים מספיקים של ציר ים ולמרבה הצער פיסות הלוקוס שקיבלנו היו יבשות. מנה שאם הייתי מזמין אחת שלמה כזו הייתי מתבאס וטוב שחצי המנה שקיבלנו הייתה על חשבון הבית.

חצי מנה של פסטה גרגנלי בעבודת יד עם זוקיני וגבינת צאן, חמאת פפריקה שחורה, בזיליקום וצנובר. 48 ש"ח לחצי מנה (קטנה מדי). מנה מצוינת ומיוחדת. פסטה עשויה ללא דופי. תיבול נהדר ויוצא דופן בזכות השימוש בפפריקה השחורה והצנוברים. אחת המנות המוצלחות של הערב.

"תנור אבן".

פטאייר מנגולד, גבינת עמלי (גם של עפאים – תכתבו את זה בתפריט חברים!) עם יוגורט מעושן. 75 ש"ח. העסק – טעים מאד. היוגורט המעושן יכול היה לקבל טאץ' קל של מלח אבל היה מצוין. המילוי היה טעים מאד. המאפים עצמם לא היו אחידים באפייה. הראשון שכל אחד אכל לא היה מספיק פריך והיה עשוי קצת אנדר. השלישי שחלקנו היה אפוי בול. נדרשה כאן אחידות בביצוע והייתה כאן מנה נהדרת.

בין לבין לגמנו כוס יין בורגון בלאן של אגנס פקה. יין משובח. 62 ש"ח לכוס. בגזרה הזו יש כאן גם אופציות ראויות ולא יקרות של יינות הבית "פרדס לבן" ו"פרדס אדום" שיקב מאיה רקח עבורם.

קינוחים. קיבה נפרדת וזה. אין לי מושג אם יש כאן שף/שפית קונדיטור/ית שמפתח/ת את הקינוחים. לטעמי אם אין לשף הראשי הכשרה וניסיון כקונדיטור העסק עלול להיות בינוני וחבל כי סיום מתוק מוצלח לארוחה תמיד יכול להרים את החוויה הכוללת ולהוציא את הסועדים עם טעם טוב. לא כולם הם הלל תווקולי שהשכיל לייצר קינוחים ייחודיים באנימאר גם בלי להחזיק בקונדיטור ראשי וגם אצלו היה מקצה שיפורים עם השנים.

מלבי פיסטוק, קרם שמנת, פיסטוק, קשיו ועלי ורדים. 45 ש"ח. עסק טעים בסה"כ אבל מעט כבד. השמנתיות כאן היא קצת אובר. תחתית הפיסטוק הייתה עבה מדי לטעמי. אפשר לדקק ולעשות אותה פריכה. זה היה עדיף. סה"כ קינוח חביב עם איזון טעמים טוב שעם הקללה של הקרמים וניואנסים קלים יכול היה להיות טוב יותר.

סברינה תאנים בברנדי יוליוס, גנאש עלי תאנה. 45 ש"ח. קינוח טעים וטוב. גם די שובר שגרה. גם הוא מעט כבד אבל זה מאפיין לא מעט סברינות. ההגשה שלו בכוס לא ברורה לי ומפוספסת. הביצוע כאן מוצלח. גנאש חלק וטעים. מורגש הטעם הייחודי של עלי תאנה שמי שמכיר שמן עלי תאנה יש להם טעם קוקוסי. אולי אפילו הייתי מזלף כאן כמה טיפות של שמן ירוק שכזה בשביל הצבע. כמו הקינוח הראשון גם זה דרש כיוונון והקללה (ואולי הגשה יותר מגרה) בכדי שיהווה קינוח ממש מוצלח.

החשבון הכולל לשני סועדים שבעים מאד.

ישבנו כמעט שעתיים. היה נעים. היה טעים לרוב. המקום נעים ומושקע מאד. הצוות היה מקצועני לעילא (תומאס שכבר עזב כאמור, וליעד המאד נחמד לצדו). המטבח תפקד יפה בכל מה שקשור למינון הוצאת המנות. אבל בעניין החשוב ביותר – האוכל והטעמים – נכון לארוחה הזו – לא קיבלתי שום wow פקטור מאף מנה. את מנת הטונה-נייה אזכור אולי גם בהמשך בזכות הצבע הלא שגרתי של הויניגרט שלה אבל את שאר המנות כנראה שאשכח. תכלס אם לא היה לי תפריט ותיעוד מצולם אולי כבר הייתי שוכח בגילי ובתפקוד מוחי הלא מיטבי בימים האלה… אני יכול לקוות שעם הזמן יחדדו בפרדס את הביצועים ואת הטעמים ולא יפחדו לצאת יותר מהקופסה, להיות יותר יצירתיים, ולספק את הסחורה של "מטבח ישראלי חדש".

בכניסה לא מצאתי שלט. ביציאה מצאתי מול השירותים ליד מעלית הנכים את השילוט הזה. אני לא יודע למה אין שילוט בולט יותר עם שם המסעדה. תכלס גם בזמן כתיבת שורות אלה אני לא מבין למה למסעדה קוראים פרדס למעט עניין המקומיות. מהתרשמותי אין כאן מוטיבים עיצוביים שקשורים לפרדסים, אין כאן שימוש ניכר בחומרי גלם הדריים (בליים ובלימון כולם משתמשים). אולי בשטח שבין רחוב המסגר למנחם בגין היו פעם פרדסים?

מראות של הג'ורג' אחרי היציאה.

הארוחה הראשונה לא סיפקה עבורנו את הסחורה ולא ריגשה אותנו אבל במהלכה שאלתי ונמסר לי שיש תכנון עתידי לפתוח גם בשעות הצהריים, והיות והמיקום לא כזה רחוק מהמשרד שלי (בטח אם אני לוקח רק"ל מתחנת יהודית לתחנת קרליבך) כן תכננתי לחזור לנסות אותם שוב בעסקית מזדמנת לכשיפתחו את המסעדה גם בשעות הצהריים. זה כאמור קרה בשקט מופתי בתחילת נובמבר וחזרתי.

פרדס – עסקית צהריים על הבר, 12 בנובמבר:

יום חופש ספונטני. הגעתי בלי להזמין מקום מראש. הדורמן בכניסה שאל אותי אם הזמנתי. אמרתי שלא. הוא ציין שאולי לא יהיה מקום. הוא טעה. היה מקום בשפע. המסעדה הייתה מלאה אולי ב-30% תפוסה. נכנסתי בסביבות שעה 13:00. ישבתי על הבר כמובן.

תפריט פותחים צהריים חורף 2024. יש כאן קטנות לפתיחה שכלולות עם הזמנת מנה עיקרית (שיפודים, גריל או תבשיל יומי). הפוקאצ'ה שמתומחרת ב-19 ש"ח הגיעה גם כחלק מהחבילה.

היצע האלכוהול בכוסות לצהריים. הזמנתי את הפרטקסטו הלבן הפורטוגלי. 54 ש"ח לכוס במזיגה נדיבה של ליעד הברמן. יהיה גם ריפיל נדיב של 1/2 כוס בהמשך.

מבט ממעוף הכטב"ם – פתיחת שולחן של קטנות ופוקאצ'ה.

בתמונה למעלה – מימין: קישואים, אריסה ולימון כבוש – מוצלח מאד ; סלט תפו"א, שמנת חמוצה, חזרת ובצל ירוק – טעים אבל חזרת לא הורגשה ; שעועית ברבוניה, שמן זית קורנייקי מסיק מוקדם, סומק, חריף ולימון – גם טעים ועשוי היטב. החריף לא הורגש. מעליהם – מסאייר – ירקות בכבישה מהירה, פלפל חריף ולימון. פשוט וטעים אבל סטנדרטי לגמרי. זה עושה את העבודה בארוחה שכזו כתוספת קראנצ'ית ובריאה אבל לא הרגשתי טאץ' של שף. לניגוב – במרכז התמונה למטה ובתמונה שמתחתיה – טחינה (כורכום), סחוג, אריסה ופלפל שיפקה מוחמץ. גם סלטון עלים טריים הוגש לצדם. החריפים היו מצוינים. בעיקר הסחוג הירוק (חריף ובועט) והאריסה. הפוקאצ'ה עצמה הייתה טובה אבל הייתי שמח אם הייתה מוגשת לוהטת עם קריספ מהטאבון. סה"כ פתיחת שולחן נדיבה, צבעונית וטעימה. אבל – בלי אלמנטים של מסעדת שף.

על הבר. בצד שמעבר לבר לא ישב אף סועד. לצדי על הבר היה זוג אחד ומעט אחריי הגיעה סועדת בשם עדי שבמקרה היא אחת הבעלים של בר היין פלור החביב ושבמקרה לגמרי ביקרתי בו לראשונה בצהריים כמה ימים לפני כן. עולם קטן. בשולחנות המפוזרים ישבו סועדים שנראו כעובדי האזור. קהל בוגר למראה. התפוסה הייתה יחסית דלילה אבל זה לא מפתיע בארוחה שלא פורסם אודותיה ובמסעדה שבכל מקרה לא נמצאת בלב האקשן העסקי.

המנה העיקרית שקבעה את מחיר הארוחה. מנת גריל של נתח קצבים עם תפוחי אדמה, קרם שמנת חמוצה ושמן עלי מרווה. 153 ש"ח. המנה השנייה היקרה בתפריט אחרי הלברק השלם בגריל (169). מבחינת בשר ועשייה – עסק מצוין. שאלו אותי האם ארצה מדיום או מדיום-רייר (מה שנכון וראוי לנתח קצבים בעיניי) וקיבלתי מדיום-רייר מוצלח כמעט בכל הנתח. הבשר היה מפולפל ומתובל מצוין והיה טעים מאד. תפוחי האדמה היו עשויים למופת. מתובלים טוב וקריספיים במיוחד. הבעיה שלי היא שגם במנה הזו שבאמת הייתה עשויה לעילא לא הרגשתי יד של שף. יש כאן עבודת גריל מצוינת ועבודת טיגון משובחת. היד של השף הייתה אמורה להיות מורגשת למשל בשמן עלי המרווה (לא מספיק בלט) ובקרם השמנת שהיה קרמי אבל מעט דהוי וחסר תיבול. אמרתי לליעד שקרם שמנת מעושן היה מקפיץ כאן את המנה הזו באחוזים ניכרים. אלמנט שישבור את הבנאליה. ואם כבר מרווה – שתורגש יותר. אולי גם בדמות צ'יפסוני מרווה קריספיים. בקיצור – מנת בשר טובה מאד אבל גם די סטנדרטית. זה בעיניי מספיק למסעדת בשרים טובה (נגיד חוות צוק או מיטבר) אבל ממסעדת שף חדשה של "מטבח ישראלי חדש" הייתי רוצה לראות יותר תעוזה ויותר יציאה מהקופסה.

אני מצלם את הצלם שמצלם את ליעד הברמן. במקרה הגעתי בסרוויס שנערכו בו צילומי יח"צ למסעדה מטעם המלון, גם לפרסום של סרוויס הצהריים. הצלם הוא אסף קרלה, אחד מצלמי האוכל הטובים והרציניים בתעשייה כאן. אני עוקב אחריו (כמו אחרי צלמי אוכל ספורים אחרים) כי קודם כל צילומי אוכל זה יפה ושנית צלמי אוכל יכולים להוות לעתים מקור לא רע למקומות חדשים שנפתחים. דיברנו קצת. הבחור הוא באמת בטופ של תחומו והיה מעניין לראות את העבודה שלו בפעולה. יצא לי לשבת במסעדות שנעשו בהם צילומי יח"צ וקרלה עשה רושם רציני במיוחד. הבחור ממש ביים את הצוות.

אני מאחל להם שאחרי שהם יעשו את הפרסום והיח"צ לסרוויס הצהריים המושבים יהיו מלאים בסועדים וצוות הטבחים יעבוד נונסטופ.

קינוח. יש כרגע שניים בעסקיות. הראשון – פטיפורים לזוג שזה לרוב לא דבר מעניין. הלכתי על האופציה השניה של גלידה רכה, מי ורדים וקרם לימון. 35 ש"ח. טעים ונעים אבל מצ'עמם. גלידה רכה חלבית ונעימה. קרם לימון עדין. עדין מדי. מי הורדים שעלולים להיות אגרסיביים ושתלטנים הוזלפו כאן בעדינות מוחלטת עד כדי כך שכמעט ולא הורגשו. גם כאן יש הגשה שלא עושה חסד עם קינוח. דחיסה בתוך כוס כמו קינוח הסברינה תאנים שאכלנו באוגוסט. גזרת הקינוחים כאן צריכה לטעמי שדרוג.

צ'ייסר לסיום עם ליעד על הבר. אמארו בראוליו. לא זכור לי שטעמתי לפני כן בניגוד למיני אמארו אחרים. זה קצת פחות אלכוהולי (אזור 25-27% אלכוהול), מאד מתובל ומריר-מתקתק. מוצלח.

חשבון עסקית במסעדת שף תל אביבית. לא זול בכלל. כמובן שהוספתי כוס יין וקינוח. אכלתי המון ויצאתי שבע לחלוטין. אני מניח שבימים האלה שעסקיות הולכות ונעלמות מנוף המסעדנות, זה בכל זאת מבורך שבמסעדה די חדשה ומושקעת כמו פרדס מציעים עסקית. לנוכח מה שאכלתי שאמנם היה טעים ועשוי טוב אבל גם די סטנדרטי, כנראה שאם ארצה עסקית מושקעת במסעדת שף קרוב למשרד אקפוץ לקלארו שגם היא אולי לא שיא היצירתיות אבל עדיין יש בה לטעמי יותר מגוון ויותר עניין מפרדס. פרדס אחרי שתי הארוחות נותרה מסעדה עם הרבה הדר פיזי ועיצובי אבל לא מספיק הדר קולינרי.

יצאתי אחרי כשעה וחצי נעימה, מוצלחת וטעימה לשנ"צ מתבקש ומבורך.

שתי ארוחות בפרדס. ארוחת ערב עם שותף והרבה מאד מנות שנדגמו. עוד ארוחת צהריים עסקית טרייה עם קצת פחות מנות. השורה התחתונה שלי דומה גם לארוחות שהיו לי אצל ברק אהרוני בנורמן. שף מקצוען וטוב. אוכל טוב. ביצועים מקצועיים. אבל וזה אבל גדול – שום wow פקטור. לא מספיק kick. לא מספיק יצירתיות וייחוד שאני מחפש במסעדות שף. כל הסיסמאות של מטבח ישראלי חדש ומודרני כנראה פחות עוברות את מבחן החך האישי שלי. כנראה שזה השף וזה האיש. הלל תווקולי הוא שף ש"מדבר" את אותה השפה של ברק אהרוני אבל מה שהוא עושה זה מיוחד, נועז, יצירתי ולטעמי מוצלח, טעים ומעניין בהרבה. אולי זה באמת עניין של חיבור אישי שלי עם יד של שף. עניין של טעם. אני בכל אופן מאחל למסעדה ולצוות הצלחה ושגשוג והלוואי שהמקום המאד מושקע הזה יקבל בכל סרוויס פול האוס.

"שובי שובי לפרדס אני עוד מחכה עם הפריחה המשגעת והצל המפכה". כתב מאיר ויזלטיר, הלחינה יהודית רביץ ושר אריק סיני. אז ישבתי בפרדס ושבתי לפרדס – אני עוד מחכה…

(*) ב-11 בפברואר פורסם שהמסעדה נסגרת בסוף החודש והשף ברק אהרוני יעזוב. לפי ציטוט של הבעלים הם מתכוונים לפתוח מחדש לקראת הקיץ במתכונת חדשה. לא יודע מה זה אומר. אני רק מקווה שהם ישכילו לשנות שם ולהביא שף תותח שהחלל המושקע והיפה הזה לא יהיה גדול עליו. בכל מקרה סגירת מסעדה מושקעת שכזו כל כך מהר זה כישלון עצום ועצוב. לצערי משהו שם פשוט לא התרומם.