מעבּד מזוֹן

(אוֹ אבנר מבקר)

Search

וואט סאנג – שני ביקורים ביפנית התל אביבית החדשה שמראה שאפשר למצוא סושי איכותי בתל אביב

שתי ארוחות יפניות בוואט סאנג הנעימה והיפה של יוצאי מון סושי בר. קצת יותר משנה מהשבוע שלי בטוקיו העזתי לחזור לאכול סושי גם בתל אביב. היה אפילו טעים ומהנה.

בתפריט:

וואט סאנג או בשמה המלא בלעז Wat Sang Sushi & More היא מסעדה יפנית חדשה שנפתחה בתחילת נובמבר ברח’ הרכבת בתל אביב. מי שעומד מאחוריה הם השף היפני וואט סאנג ושותפו מנהל המסעדה זוהר שטרך, שניהם יוצאי מסעדת Moon הוותיקה שם הם עבדו יחד לא מעט שנים, סאנג כשף הראשי ושטרך כמנהל. מון על 4 סניפיה היום (שניים בת”א, אחד בהרצליה ואחד בסביון) אף פעם לא הייתה בעיניי מסעדת סושי בטופ הישראלי (למשל כמו יאקימונו רוטשילד ז”ל, TYO בתחילת דרכה, אונמי של לפני הרבה הרבה שנים, דיינינגס במלון נורמן או רוקו החיפאית שנסגרה וכעת נפתחה אחותה הצעירה קימיקו שנמצאת בתכנון שלי. אני לא מכניס לרשימה הזו מקומות פאן אסייתיים שמציעים גם סושי, יתכן ואיכותי – לא יודע – כמו a או סלאס). מון הייתה (ואולי עודנה – לא הייתי כבר שנים) מסעדת סושי שכונתית לא מזיקה בסטנדרט ישראלי סביר. לכן כשקראתי שלל כתבות וביקורות על וואט סאנג הייתי סקפטי. ראיתי תמונות של מקום מושקע, מעוצב בטוב טעם ויפה אבל סברתי שמדובר במון חדש ומעט משודרג. דיווחים חיוביים עם הזמן על הסושי עצמו ועל איכות הדגים הביאו אותי לאזור אומץ ולקפוץ לנסות.

יש לציין שאחרי הביקור הבלתי נשכח שלי בטוקיו בסוף מאי-תחילת יוני 2023 שהבהיר לי שמה שהכרתי מאוכל יפני בישראל מנותק מהמציאות בארץ המקור, בעיקר בכל הקשור לאיכות חומרי הגלם, הידרתי את עצמי ממקומות יפניים. יוצא הדופן היה הראמן של תום שמיר (בטייק אוויי ובפופ-אפ תל אביבי) שבהחלט משתדל ומצליח לייצר ראמן באיכות גבוהה וללא פשרות (ומהחיה הנכונה – חזיר). בכל אופן עברה כבר שנה מאז הטיסה ההיא ולכן הגיע הזמן לחזור לסושי גם בישראל. אין ברירה. סושי זה בסה”כ כיף בקיץ וצריך להסתדר עם מה שיש.

למרבה הצער את הסושי הראשון אחרי יפן אכלתי יומיים לפני הארוחה הראשונה שאתאר כאן, ב-6 ביוני. זה היה באונמי הוותיקה מאד שחוגגת 25 שנות פעילות (ופתחה גם סניף כשר חדש בהילטון של השף רועי סופר, כמחליפה של יאקימונו הכשרה). סושי לא היה בתכנון באותו יום. בכלל רציתי לקפוץ לבטשון לארוחת צהריים ביום עבודה. לא היה מקום. היות והתחשק לי משהו עם דג ועברתי ליד אונמי נכנסתי. אני מניח שעברו 5-6 שנים מאז הביקור הקודם שלי בה. היה בינוני מינוס אז. היה ממש רע כעת. לוואט סאנג אם כן, אליה קפצתי לראשונה יומיים אחרי אונמי, הגעתי עם ציפייה אחת ויחידה – שיהיה טעים יותר ואיכותי יותר מאונמי. לשמחתי היה הרבה יותר טעים ואיכותי מאונמי כך שכשבועיים אחרי כן אפילו חזרתי שנית.

אתחיל בארוחה הראשונה.

 

ארוחה ראשונה על הבר, שבת צהריים, 8 ביוני:

8 ביוני. שבת 12:30 בצהריים. הזמנתי מקום אונליין כשעתיים לפני כן. ליתר ביטחון. לא היה צריך. בשעה וחצי פלוס מינוס שישבתי שם לא היה מלא. זו הייתה ארוחה הזויה למדי. בדיוק התחילו הדיווחים על שחרור 4 החטופים, נועה ארגמני, שלומי זיו, אלמוג מאיר ואנדריי קוזלוב. תחילה בהודעות וואטסאפ שניזונו מדיווחים לא מאומתים ובהמשך בכותרות הרשמיות של התקשורת. היושבים במסעדה והצוות כמובן עסקו בזה. גם קריאות שמחה ודמעות שמחה (נדירות בימים האלה) נשמעו ונצפו.

אני ישבתי על הבר בצדו הימני ומי ששירת אותי בהצטיינות יתרה היה תום הברמן. הוא למשל המליץ לי מראש שאם מתחשק לי סושי וסשימי שאזמין אותם מוקדם כדי שאקבל אותם בזמן סביר לפני שאולי יתחיל לחץ של הזמנות במטבח. אכן קראתי דיווחים קודמים על קצב הוצאת סושי איטי בשעות השיא כשהמסעדה מלאה ויפה שתום המליץ מראש את מה שהמליץ. בדיעבד היות ולא היה מלא במהלך הארוחה וסועדים לא מעטים הזמינו מנות שהן לא סושי/סשימי, זה לא היה מחויב.

הבר. עדיין ריק. הבחור משמאל זה וואט סאנג. עבד איתו עוד טבח יפני. הם עבדו על מנות הסושי והסשימי. המטבח האחורי בו מכינים מנות אחרות, קרות וחמות, נמצא בחלל נפרד שהציץ מול מקום מושבי. חלל המסעדה לא גדול ומעוצב לדעתי בטוב טעם. החלל כולו והבר “באים טוב בעין”. יפה ונעים כאן. חלל רחב, הרבה עץ יפה, גופי תאורה מודרניים. אורבניות יפנית עדינה ונעימה.

תפריט האלכוהול כולל לא מעט אופציות. גם יינות, בירה וקוקטיילים. כמובן גם אלכוהול יפני עם היצע סאקה יפה (לא שאני מומחה גדול) ומשקאות נוספים מארץ השמש העולה. זה רק אחד מדפי התפריט.

הצצה לחלון המטבח האחורי על רקע הסאקה שהזמנתי. קנקן סאסאניגורי. 64 ש”ח.

את תפריט האוכל לא צילמתי. הוא יופיע בחלקו בהמשך בתיאור הארוחה השנייה. יש כאן מנות סושי בר שמוכנות על הבר בנפרד ומנות מטבח. כמובן שיש כאן קלאסיקות שמוכרות לסועד הישראלי כמו מרק מיסו, אגדאשי טופו וחציל במיסו. יש גם 3 ראמנים. עבודת יד. שניים על בסיס ציר עוף שבושל 9 שעות, האחד עם חזה עוף בסו-ויד והשני עם שרימפס. עוד אחד טבעוני עם שיטאקה וקריספי טופו. שמעתי דיווחים לא משהו על הראמנים הללו ולכן ויתרתי מראש. אני מעדיף את הראמן שלי חזק, בועט, אינטנסיבי, עשיר ומחיה אחת ויחידה – חזיר. ואם לא חזיר – אז ראמן פירות ים וצדפות (אחד כזה אכלתי בטוקיו) עם ציר ימי עשיר גם יכול לעבוד. הקטגוריה המרכזית בתפריט זה הסושי. סוגים שונים, בעלי חיים שונים. גם אופציות צמחוניות קיימות כמובן. יש תפריט שכולל גם crowd pleasers וגם אופציות קצת יותר יפניות ופחות מוכרות לסועד הסושי הישראלי הממוצע.

התחלה מפתיעה. מנה טבעונית לא עלינו. מנה חדשה במסעדה – Silken Tofu Cream. קרם טופו משי עם מירין ושמן גרעיני ענבים, עגבניות שרי, ויניגרט כוסברה. 54 ש”ח. רציתי לפתוח עם מנה לא דגית רעננה (קיץ וזה) ולכן ירק התאים. התלבטתי בין החציל האפוי במיסו, האספרגוס הצרוב ברוטב סויה-יוזו ובין הטופו משי. בחרתי דווקא בטופו. מנה קרה וחומר גלם שלא פוגשים הרבה (כמדומני הוא הום-מייד כאן). אכלתי בטוקיו מנה מצוינת של קרם טופו משי חלק ומעודן באיזאקאיה נהדרת בשם Sowado. המנה בוואט סאנג אולי לא עינגה כמו זו בטוקיו אבל בהחלט נהניתי ממנה. היא הייתה טובה מאד, טעימה מאד, מרעננת וקיצית. הקרם היה עדין ומרקמו היה חלק ומרגיע. השילוב עם עגבניות השרי החמצמצות-מתקתקות ועם ויניגרט הכוסברה העוקצני (מוצלח מאד) היה טוב מאד. אהבתי.

לפני הסושי. דג חם. קוד פרא שחור במרינדה של מיסו, סויה ומשמשים, צרוב על גריל, מוגש עם קולורבי מוחמץ וכרישה בסו-ויד. 95 ש”ח. black cod. דג יקררר. כמובן שזה לא דג שמשכשך בים התיכון. המקור הוא באלסקה ובצפון האוקינוס השקט. ביפן ובמסעדות יפניות איכותיות ברחבי העולם הוא מוצר מבוקש ואכלתי כזה גם בטוקיו (היה נפלא). אני לא בטוח שמה שמביאים לארץ זה המיטב של המיטב אבל הדג כאן הרגיש איכותי והיה טעים. פרופיל הטעמים היה של אומאמי מתקתק. השילוב עם הירקות היה טוב ואיזן את המתקתקות. הדג היה פלייקי וטעים. אולי חסרה מעט יותר חמיצות לאיזון מושלם. עדיין – ביצוע טוב.

לכוכבת הארוחה. הטונה. סושי וסשימי כמובן. במסעדת סושי בישראל אי אפשר כמובן לוותר על רולים מסוגים שונים. היחיד שעשה את זה הוא קובי שנאן ברוקו החיפאית שהגישה רק ארוחת טעימות אומאקאסה של ניגירי וסשימי (נדמה לי  שכך זה גם בקימיקו החדשה שלו). זה היה מקום קטנטן עם בר בלבד והוא הרשה לעצמו. ביפן כמובן יש המון מסעדות שכאלה. בתל אביב להערכתי אף מסעדן או שף לא היה שורד בהגשת סשימי וניגירי בלבד. הסועד המערבי מעדיף את הסושי שלו בצורת רולים שונים. בכל אופן זו צלחת הסושי שאני הזמנתי. על טהרת הטונה והטורו טונה. תום אמר לי שזה מבלו-פין מקומי שוואט סאנג הביא. זה בהחלט מסתדר עם העובדה שאלה היו הימים של עונת הטונה הקצרה במסעדות המקומיות שיכלו להרשות לעצמן. זה מסתדר גם עם העובדה שזו הייתה טונה מאד איכותית. ודאי הרבה יותר מהממוצע של הטונות האדומות המיובאות לכאן.

סשימי Toro. הוגש כספיישל. 65 ש”ח. שיוש נהדר. מרקם נגיס ולא מושי – כמו שצריך. דג נהדר.

מה-Uramaki special rolls. עם טונה טרייה משובחת כזו הלכתי כמובן על רול הטונה. Maguro Toro. כלל גם טורו טונה וגם טונה אדומה “רגילה”. 6 יחידות שעלו 80 ש”ח. איכות באמת טובה מאד. דג טרי וטעים מאד בכמות נדיבה למדי. לא צריך זכוכית מגדלת כדי לחפש את הדג ואין פה שלל ירקות וקשקושים שנועדו רק למלא את הרול. אורז סושי מוצלח. הידוק טוב של הרול. עבודה מקצועית וטובה מאד. זו לא טוקיו אבל ביחס למדינת TLV זה היה סושי איכותי מאד.

על קינוח ויתרתי. יש כאן מוצ’י. מיותר ולא מעניין. תכלס גם ביפן בשלל המסעדות הנהדרות שדגמתי בטוקיו קינוחים היו החלק הפחות מוצלח. בשורה התחתונה, מה שאכלתי בוואט סאנג היה טוב מאד, ודאי ביחס לממוצע של האוכל היפני בישראל. הייתה כאן הקפדה ראויה לציון על איכות חומרי הגלם והביצועים היו טובים מאד ביחס לז’אנר המקומי. השירות היה מצוין. הארוחה הזו עלתה לי 358 ש”ח. יקר. בהחלט יקר. אבל על חומרי גלם משובחים בתל אביב של 2024 משלמים הרבה. זה מה יש.

 

בדרך חזרה הביתה הסתובבתי בפארק המסילה ונתקלתי במקרה לגמרי במודעה של אנדרי קוזלוב, אחד החטופים שבדיוק שוחרר כמה שעות לפני כן. איזו תקופה הזויה.

אני קופץ כשבועיים קדימה. יום שישי צהריים. 21 ביוני. רציתי בכלל אייבי שלפחות לפני כמה חודשים פעלה בקביעות בימי שישי בצהריים (כמו דוק). לא בדקתי מראש. מסתבר שהיא לא פועלת בשישי צהריים בימים האלה ולכן המשכתי על מנחם בגין לכיוון רחוב הרכבת. אחרי התלבטות קצרה בין באן מי נונג הוייטנאמית המוצלחת השכנה בה אני אוכל הרבה פעמים לבין וואט סאנג הפור נפל על היפנית שהמזגן שלה חזק יותר… רציתי לבדוק אם האיכות שנתקלתי בה בוואט סאנג בארוחה הראשונה נשמרת גם בלי טונה בלו-פין מקומית איכותית בסביבה.

 

ארוחה שנייה על הבר, שישי צהריים, 21 ביוני:

נכנסתי בלי הזמנה קצת אחרי 12:30. שוב מסעדה די ריקה. בחודשים הראשונים כשעברתי ליד וואט סאנג, אחרי לא מעט כתבות יח”צ, המקום היה מלא או כמעט מלא גם כשעברתי בצהריים באמצע השבוע. ככה זה כשחולף הבאזז, ודאי בשישבת צהריים. התמונה של החבר’ה שיושבים בחוץ (לא מבין את זה בקיץ התל אביבי. תופעה לא ברורה) צולמה כשיצאתי. קצת לפני 14:00.

הפעם צילמתי חלק מדפי התפריט. את אלה בהם היו מנות שהזמנתי בארוחה הזו (התפריט המלא נמצא באתר).

התחלתי עם שרימפ טמפורה. שרימפים מטוגנים בבלילת טמפורה שקופה ואוורירית. 58 ש”ח. אני מניח (בעצם משוכנע) שבמחיר הזה ל-4 יחידות די גדולות לא מדובר בשרימפס טריים אלא במשהו מיובא (אולי אפילו קפוא או חצי קפוא). זה כמובן מורגש מיד בטעם. אין כאן את הטעם המתקתק-ימי הנפלא של שרימפ טרי. טמפורה מקצועית זו תורה לכשעצמה ביפן. יש מסעדות, כולל מסעדות מישלן, שזו ההתמחות שלהן. כאן העסק היה טוב אבל יכול היה להיות מעט טוב יותר. הטיגון היה טוב אבל עדיין הכיל מעט עודפי שמן. גם הקריספ היה יכול להיות קצת יותר קריספי. סה”כ ביצוע לא רע ונשנוש שהוא כיפי.

הפעם התחלתי עם קוקטייל. זה המבחר של קוקטיילים “יפניים”. תום, אותו ברמן חביב מאד מהארוחה למעלה, הכין לי את הביטר סאקורה. 59 ש”ח. קוקטייל חביב, מרענן ויחסית קליל לאלה שאני שותה, אבל זה התאים לאוכל ולמזג האוויר.

המשכתי עם מנה מהרולים המיוחדים. רול Unagi. צלופח, אבוקדו, מלפפון, עירית, צלופח מסביב. זה עוד חומר גלם יפני שכמובן מגיע בקופסאות או ארגזים מיובאים, השד יודע מאיפה. כמו רול הטורו, גם כאן היו 6 יחידות והן עלו מחיר זהה של 80 ש”ח. זה המחיר הגבוה כאן לרולים המיוחדים יחד עם רול המאצ’י שמחירו זהה. הביצוע טוב. הייתה כאן כמות צלופח ראויה. הרולים היו עשויים טוב. אפשר היה למנן קצת את מתקתקות גלייז הסויה המצומצם שנכח כאן אבל בביסים יחד עם רוטב סויה ווסאבי זה היה טעים ומהנה. לא קרוב לרמת אונאגי טרי טרי שאכלתי ביפן אבל זו כמובן משימה בלתי אפשרית.

לא מתקמצנים כאן עם ווסאבי ועם ג’ינג’ר כבוש.

קצת מבט לפינות שונות בחלל המסעדה. me like.

ולסיום. סשימי וניגירי. משמאל – סשימי דג לבן שהיה המאצ’י (קינגפיש. ילו-טייל. אח של אינטיאס). 52 ש”ח. עכשיו אני קולט שבתפריט רשום 3 יחידות אבל קיבלתי 6. כך היה גם בטורו בארוחה הראשונה. אולי זה מה שכרגע מקבלים כאן בסשימי הסטנדרטי – 6 יחידות דקות יחסית במקום 3 יחידות עבות. המאצ’י זה כמובן דג טרי מיובא שאפשר לפגוש אותו בלא מעט מסעדות שף בימים האלה (למיטב ידיעתי הוא מיובא מסקנדינביה). מבין הדגים הטריים המיובאים זה כנראה אחד היותר איכותיים וטובים. הוא עובד היטב גם במנות של דגים נאים (כשאין מספיק אינטיאסים בים). הוא עדין ולא פישי ויש לו מרקם מוצלח. אני מניח שכל דג טרי שמיובא יכול להגיע בכל מיני טווחים של איכות ומחירים. לתחושתי ההמאצ’י של וואט סאנג הוא מאיכות טובה מאד.

שני הניגירי מימין. יחידה אחת של ספיישל טונה עם קוויאר (ישראלי מהדן) ב-25 ש”ח לפי התפריט. טוב מאד. יחידה אחת של בטן סלמון צרובה שבתפריט עולה 22 ש”ח. ניגירי טעים וטוב (נדמה לי שזה ג’ל יוזו שמתבל אותו). סה”כ ניגירי מוצלח ומקצועי עם אורז עשוי טוב ודגים טובים.

במקום קינוח. ויסקי יפני מעושן. ניקה יואיצ’י. זה סינגל מאלט יפני מעושן ואיכותי. בקבוק עולה אי שם בין 310-350 ש”ח בחנויות מתמחות. אני לא נוטה להזמין ויסקי במסעדות/ברים כי זה עסק לא משתלם בעליל. כאן התחשק לי. 68 ש”ח עלתה לי מנה. העישון שלו עדין יותר מאחיו הסקוטים הבועטים שאני מאד מחבב.

הארוחה הזו עלתה לי 361 ש”ח. מחיר כמעט זהה לארוחה הראשונה. ברור שזה הרבה. ברור גם שלא חייבים כאן ללכת כמוני על אופציות של הדגים היותר יקרים ו-2 משקאות אלכוהוליים. אפשר בקלות גם לצאת כאן מארוחה ב-150-200 ש”ח לסועד אם הולכים על דגים יותר שגרתיים, ראמן, גיוזות ואגדאשי טופו. זו הייתה ארוחה קצת פחות טובה מהראשונה. כי בכל זאת טורו טונה…

בכל אופן, משתי הארוחות הללו בוואט סאנג נהניתי. אפילו הופתעתי לטובה. על סמך מה שאכלתי בשתיהן, יחסית למסעדות סושי ישראליות ממוצעות, אני סבור שלפחות בכל הקשור לסושי עצמו, לניגירי/סשימי וספיישל רולס ולאיכות הדגים, וואט סאנג היא מסעדה טובה ומעל הממוצע. נדמה לי שלשף כאן יש בקרת איכות טובה על הדגה וזה מה שחשוב יותר מכל בסושי. תוסיפו לזה את החלל הנעים והיפה ואת הצוות החביב ותקבלו מקום יפני איכותי ויותר מראוי בתל אביב של שנת 2024. אני מניח שאחזור גם פעם שלישית לנסות אותם בצהרי אמצע שבוע.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מוזמנים לשתף:

האלבום המלא: