אפריקה-תל אביב: ארוחות אפריקאיות ב-GE’EZ האתיופית החדשה, Darfur הסודאנית ו-Gursha האתיופית-אריתראית

מסע קולינרי תל אביבי קצר ליבשת השחורה – למקומות אפריקאים ביתיים, אותנטיים, לא כשרים ובחלקם לא יהודיים. המסעדות עליהן ארחיב בפוסט הזה הן כולן של מטבח אפריקאי ביתי ופשוט. אחת אתיופית, אחת סודנית ואחת נוספת אתיופית-אריתראית. מסעדות של אוכל ביתי אתיופי-יהודי קיימות כבר כאן שנים אבל גם הן מועטות במספרן. חבש כמדומני הייתה הראשונה ב-2006. טנאת הטבעונית נפתחה ב-2013 ולהבנתי נסגרה לא מזמן. באלינג'רה נפתחה לפני כעשר שנים. עוד שמות: לוסי, אלמז, תאדרוס, מסרקווי. חלקן כשרות ויהודיות וחלקן לא כשרות ואני לא סגור אם הן בבעלות של אריתראים או של אתיופים לא יהודים. מעבר להן יש מסעדות או מזנוני אוכל אפריקאי באזור נווה שאנן, שד' הר ציון, רח' לוינסקי וכו' של מהגרים/פליטים אריתראים או סודנים כחלק מהקהילה הלא קטנה של פליטים שהגיעו לדרום תל אביב. המקומות של מהגרי עבודה אסייתיים (סין, נפאל, תאילנד, פיליפינים) בסביבה הם היותר מוכרים/מתוירים ופופולריים בקרב הקהל הישראלי ואלה האפריקאים כמדומני הם בגדר תעלומה לרובנו. די ברור שלחובב האוכל הישראלי ההרפתקן הרבה יותר קל, מוכר (ואפילו נעים) לשבת במקום אסייתי כמו אל מאנו, ב-Chinese Bao Buns, באוורסט הנפאלית וכו' מאשר בדרפור הסודאנית. באשר לאפריקה – הוא כנראה התוודע פה ושם לאחת מהמסעדות האתיופיות היהודיות הוותיקות שפועלות כאן וכעת כמובן גם לסטודיו גורשה הנפלאה עליה כבר כתבתי כאן פוסט ארוך, שהיא כמובן סיפור אחר לגמרי: מסעדת שף אתיופית-פאן אפריקאית-קאריבית מודרנית ומוקפדת, עם התאמה לא מתחנפת וחכמה לחך המערבי-ישראלי.

גם לי אישית היו ניסיונות מועטים עם המטבחים הללו (למעט כאמור גרסת השף המתוחכמת של אלעזר טמנו בסטודיו גורשה). בחבש ובבאלינג'רה אכלתי בעבר (הדי רחוק) ואין לי ממש זיכרון של החוויה. נדמה לי שגם בטנאת. סטודיו גורשה בה כבר אכלתי בהנאה גדולה כמה פעמים הציתה בי את החשק ואת העניין לנסות שוב חלק מהמקומות הביתיים הללו וניסיתי לגוון דווקא עם אלה הלא יהודיים שלתחושתי הם הדבר הקרוב יותר למציאות האפריקאית, שהם יותר הארדקור. אלה מקומות שלא אמורים להתאים את עצמם לחך הישראלי. זה לא שהם לא בונים גם על קהל של ישראלים סקרנים, אבל רוב הסועדים בהם יהיו אפריקאים. זה ודאי נכון לגבי שני המקומות האחרונים מבין השלושה שפקדתי Darfur הסודנית ו-Gursha האתיופית-אריתראית ששתיהן פועלות כבר מספר שנים. Ge'ez האתיופית החדשה (שיתכן והיא כן יהודיה – אני לא סגור על זה) נפתחה באזור הרבה יותר סימפטי לסועד הישראלי הממוצע, ברחוב הרכבת, סמוך לרק"ל אלנבי, ולכן לא התפלאתי שהקהל שם בארוחה היה כולו ישראלי-יהודי וכלל לא אתיופי.

הייתי שמח לחתום את הפוסט הזה עם מסעדה מערב אפריקאית (ניגרית-גנאית-חוף שנהבית) תל אביבית אבל לצערי לא מצאתי תיעוד של אחת כזו. אני מניח שיש מטבחים/מזנונים שכאלה באזור נווה שאנן אבל היות ולא מצאתי סימנים בגוגל (בחיפוש בעברית ובאנגלית) אז ויתרתי. אם מישהו קורא ומכיר מקום מוסדר שכזה אשמח להפנייה…

GE'EZ – מסעדה אתיופית חדשה ולא כשרה ברח' הרכבת, 8 באוקטובר:

מסעדה אתיופית שנפתחה ברחוב הרכבת 2 ממש לפני שהוא מתחבר ליהודה הלוי, סמוך ליציאה של רק"ל אלנבי ועל הגבול של שכונת גן החשמל הטרנדית. בדרכי לקיו לפני כחודש וחצי או חודשיים הבחנתי במסעדה הזו שנפתחה בשקט וקלטתי את הכיתוב בצבעי דגל אתיופיה. המיקום סימפטי ומזמין למסעדה אתיופית עממית, בניגוד לרוב המקומות שצוינו לעיל שנמצאים ברחובות ובבניינים פחות "מזמינים". כמו שכתבו בכתבה יחידה עליהם בטיים אאוט שפורסמה בסוף ספטמבר (לזכות אנשי מערכת טיים אאוט – הם מכתתים רגליים וקולטים מקומות חדשים, גם כאלה שנפתחים בשקט מוחלט): "היא מביאה את המטבח האתיופי הביתי באופן נאמן למקור, בעטיפה אסתטית ונעימה מהחמארות שאולי הכרתם באזור התחנה המרכזית". עוד לפי הכתבה המקום נפתח ע"י בשלנית בשם טינסיי שעלתה לארץ לפני 10 שנים ועבדה במסעדה גורשה (לא הסטודיו) איתה אסיים את הפוסט. מי שעוזרות לה לתפעל ולבשל הן בנות משפחה וחברות. בכתבה טינסיי הדגישה "שהמנות אינן מותאמות לחיך הישראלי ואין לה כל כוונה להתגמש בעניין כי אנחנו רוצים שאנשים יטעמו את הטעם האמיתי".

המסעדה נקראת Ge'ez או בעברית גְעֵז (אם תרצו גע'עז) על שם שפה אתיופית שמית עתיקה (בין 7 השפות הראשונות בעולם שאליהן תורגם התנ"ך) והאמהרית המוכרת החליפה אותה כשפת הדיבור הרווחת במאה ה-13. כיום היא בשימוש ליטורגי בלבד ומשמשת את הכנסייה האורתודוקסית האתיופית, הכנסייה האריתראית וביתא ישראל (תודה ויקיפדיה). המקום אינו כשר ופתוח 7 ימים בשבוע ולכן אני באמת לא סגור אם טינסיי היא יהודיה או נוצריה אבל תכלס זה ממש לא מעניין. העניין היה להגיע ולטעום אוכל ביתי אתיופי שעדיין לא רוכך והונדס לחך המקומי.

המקום חדש אבל מעוצב מאד בפשטות ובנועם. יש כמה שולחנות בפנים, חצר נחמדה עם שולחנות בחוץ. כאחד שישב כעת גם בגורשה בשד' הר ציון מאחורי חפירות התשתית/רק"ל, מסעדתה הקודמת של טינסיי, וגם בדרפור ברח' נווה שאנן המה לעשות פחות סימפטי לשיטוט, אין ספק שהרבה יותר נעים לשבת בגְעֵז. שילוב של מיקום ושל חלל.

התפריט על שני עמודיו. המנות העיקריות מגיעות על בסיס אינג'רה עגולה רחבת ידיים. כבש לא נכח באותו סרוויס.

בירה אתיופית. חבשה. לא רעה בכלל.

זה התפריט ללא דוברי עברית. אנגלית ואמהרית.

אחרי שהתברר לי שמנת הכבש לא הייתה זמינה התלבטתי בין שתי מנות הבקר. אליצ'ה ווט או קיי ווט. טינסיי (נחמדה מאד) אמרה לי שהיא תיתן לי משתיהן חצי חצי. מנה כזו עולה 70 ש"ח. גם התבשיל של הבקר המיובש טיבס פירפיר נראה על הנייר טעים.

זאת המנה. למעשה תוספות של ירקות מונחות על גבי האינג'רה הגדולה. אינג'רה מגולגלת מונחת גם בצד. התוספות כללו סלט, שירו חומוס, רוטב עדשים שחורים, כרוב, גזר ותפו"א. את חצאי מנות הבקר הגישו לי בשתי קעריות נפרדות למען הפרד ומשול. זה יפה. אוכלים בידיים. בוצעים מהאינג'רה ומלקטים תוספות לפי מה שמתחשק. האינג'רה עצמה חמצמצה וטעימה (קמח טף מותסס). די ברור שמי שנרתע מטעמים חמצמצים ועשירים בארומה של תבלינים לא יסתדר עם אוכל אתיופי. אליצ'ה ווט הוא תבשיל בקר בתיבול מסורתי עם תבלינים אתיופיים (אליצ'ה – Alicha, תערובת תיבול שכוללת כורכום, פיגם, הל אתיופי, קצח ושום יבש), שום, ג'ינג'ר, בצל ושמן זית. הוא טעים אבל לא מרגיש מיוחד או יוצא דופן בטעמיו. אהבתי יותר את הקיי ווט. תבשיל בקר פיקנטי ברוטב פלפל חריף, בצל, שום ושמן זית. זה כבר היה ממש טעים. עשיר וחד. לא חריף אבל כן פיקנטי ובועט ומאד ארומטי בקטע טוב. בין הירקות השירו והעדשים מוצלחים. השאר די סטנדרטיים. הסלט הזה מיותר לטעמי. ודאי החסה. אולי כך זה מוגש באתיופיה אבל הייתי מסתפק בסלטון עגבניות, בצל אדום ומעט צ'ילי וזהו.

אינג'רה זה בצק יפה לעין. הטעם החמצמץ והמרקם הם לא לכולם. אני יכול להבין אנשים שנרתעים מהעניין.

כשטינסיי ניגשה לשאול אותי אם טעים לי אמרתי שכן, במיוחד הקיי ווט אבל שהוא פיקנטי ולא חריף ממש. היא מיד ניגשה להביא לי אקסטרה חריף בדמות ברברה טחונה שהיא חרפרפה-חמצמצה. היא מאד טעימה ועשירה אבל זה לא חריף אש (לפחות לא לי). טינסיי אמרה לי שכנראה אני תימני ואמרתי לה שבשנים האחרונות גם החריפים התימניים לא חריפים לי, כמו גם התאילנדיים, המקסיקניים ואחרים. זה אני והחך שלי – זה לא הם..

צהריים. טקס קפה הבונה (בּוּנָה). קטורת זה חלק מהעניין. קפה שחור קלוי. פופקורן הוגש כאן בצד. קפה טוב וחזק. אני ישבתי בפנים ועשן וארומת הקטורת מילאו את החלל כולו וגם הופצו לשולחנות שבחוץ (שם ישבו כל יתר הסועדים – כולם במקרה יהודים לא אתיופים שכנראה גרים בשכונה או קראו את טיים אאוט..). שכרון הריח גרם לזוג סועדים להזמין קפה אחרי שכבר שילמו את החשבון…

Ge'ez נראה כמקום נחמד ומסביר פנים שנעים לשבת בו. האוכל הוא אותנטי (כפי הנראה) אבל הוא לא אקסטרים. יחד עם בירה אתיופית ועם קפה הבונה שילמתי 115 ש"ח לפני שירות. בהחלט לא זול לאוכל ביתי מסורתי. כמו שאני חוזר ואומר – הכל יקר במדינת תל אביב. ארוחה חביבה ומשביעה מאד. אני מניח שאחזור מתישהו לנסות את תבשיל הטיבס פירפיר (בשר בקר מיובש) ואת הכבש, וגם את תבשיל הטלבה פתפת של הפשתן שנראה מעניין.

Darfur – מסעדה סודנית בנווה שאנן, 12 באוקטובר:

מסעדה סודאנית ברח' נווה שאנן 21. אזור שהישראלי הממוצע כנראה יעדיף להימנע ממנו אלא אם הוא מסייר בו כחלק מסיור אוכל או הוא חבר בקבוצת אוכל כמו גרגרני שאנן (יש דבר כזה בפייסבוק). גם אז אני מניח שדווקא המקומות האסייתיים בשכונה יהיו היותר מסוירים/פופולריים כי באו באנס וכיסונים סיניים או נפאליים הם הרבה יותר ידידותיים ופחות זרים לחך המערבי מאשר מנות סודניות. אני מניח ששמה מעיד על מוצא הבעלים – מדארפור – חבל הארץ המוכה במערב סודאן שתושביו עברו רצח עם במשך שנים (עד 2021) ע"י צבא סודאן. פליטים רבים (או מבקשי מקלט) הגיעו לתל אביב. ב-2021 בג"צ הורה להעניק מעמד של תושבות ארעית ל-2500 פליטים. החבר'ה מוסלמים ולכן אין כאן אלכוהול. המסעדה להבנתי נפתחה לפני כ-7 או 8 שנים משיחה קצרה שלי עם הבעלים המאד נחמד שגם דובר עברית מצוין. הוא חייכן ומסביר פנים.

נכנסתי בשעה 12:30. היו מעט סועדים. אולי 3-4 סועדים אפריקאים שישבו בחלל הקטן ואני הצטרפתי אליהם באחד השולחנות. בחדר הצדדי ישב עוד זוג ישראלי מבוגר ועוד בחור אפריקאי. כשיצאתי נכנסה חבורה של 4 סועדים אפריקאים צעירים.

תפריט האוכל. באתי רעב ולא הבנתי כמה המנות גדולות ולכן הזמנתי את צלחת העסידה (Asida) המסורתית וגם מנת בשר בקר שרשומה דווקא תחת מנות ה-Chicken – מנה ששמה Sheya שמגיעה עם אורז. סה"כ 110 ש"ח. 2 אנשים יצאו שבעים מכל הארוחה הזו. תכלס גם 3 אם הם אכלו ארוחת בוקר קלה (אני לא אכלתי).

תמונות להמחשה נמצאות גם בדלפק בפנים וגם בכניסה.

מנת ה-Asida. עסידה. מנה מסורתית צפון אפריקאית (גם באתיופיה/אריתראה וגם בקרב יהדות לוב, תוניסיה) שגרסאות שלה אפשר למצוא גם במדינות ערביות באסיה (תימן וסעודיה) ויש גרסאות בשמות אחרים גם במערב אפריקה. הבסיס הוא בצק רך שעשוי מסולת, קמח חיטה או קמח שעורה. בערבית – عصيدة. את הקמח מערבבים עם מים רותחים במין אידוי/ערבוב ל-10 דקות עד שנוצרת העיסה/הדייסה החלקה. המרקם רך, ספוגי, חלק ודביק למדי. אין לעסידה ממש טעם והיא נועדה לספוג את המטבלים ואת הרטבים/מרקים שלצדם היא מוגשת. לצורך הזה היא עושה את העבודה. אם אני הייתי ממציא אותה הייתי מספק לבסיס הבצק עצמו הרבה יותר טעם, אפילו מלח. ציפיתי ל"באן" יחסית קטן אבל הבצק התפוח היה עצום בגודלו.

מטבלי הצד היו Okra יענו במיה. למעשה מרק במיה ירוק בהיר שמגיע חמים. מעליו – Molokya green יענו מלוח'יה. מעין מרק/רוטב קר ועשבוני. מימין למטה יש מטבל צ'ילי חריף ועשיר ששמו שאטה כמו הפלפלים המוכרים לנו (Shata). הזהירו אותי שהוא מאד חריף אבל הוא היה חרפרף עד חריף. למחית פלפלים חריפים קלויים מוסיפים שום, תבלינים וכנראה משהו אגוזי (אולי מחית בוטנים). הוא היה טעים מאד. מרק המלוח'יה היה טעים, מרענן ועשבוני. מרק הבמיה טעים אף הוא אבל המרקם הוא סליימי/רירי כמו שמכירים בבמיה בבישול ארוך. לא לכל חך. כמובן שרק מאלה אדם ממוצע יוצא שבע לגמרי. הגישו לי כאן כף אבל ההמלצה היא לאכול ביד. לבצוע מהעסידה, לטבול ולאכול.

אבל אני חזיר רעב ולכן כאמור הזמנתי גם מנה בשרית – את ה-Sheya with rice. נתחי בקר מתובלים קלות וצלויים במחבת. התיבול שלהם פשוט – פלפל שחור ומלח ואולי מעט שום. האורז הוא בכמות גדולה מהממוצע במסעדות עדתיות יהודיות. אותו רוטב שאטה טעים נכח גם כאן ושימש אותי היטב ללחלוח נתחי הבקר. אכלתי לאט לאט וצלחתי את רוב המנה. השארתי חלק מהעסידה מלמעלה וחלק מהאורז אבל כל השאר חוסל. הבשר היה לא רע. טעים אבל קצת יבש. במסעדות פועלים עממיות אפשר ליפול הרבה פעמים על נתחי בקר ש-80% מהם זה שומן וסחוס. כאן היה 85% בשר (כנראה מאזור רזה יחסית של הפרה). עם השעועית (סטנדרטית ומתובלת טוב) והשאטה העסק היה חביב אם כי לא הרגיש כמשהו שלא אכלתי בעבר, בניגוד לעסידה ולמטבליה.

ארוחה מעניינת וטעימה ברובה (ומשביעה עד לעילפון) אכלתי בדרפור. האזור והרחוב לא סימפטיים אבל המארחים היו מאד נחמדים.

Gursha – מסעדה אתיופית-אריתראית בשד' הר ציון, 16 באוקטובר:

זו הגורשה המקורית או בעצם הראשונה. לא להתבלבל עם סטודיו גורשה של אלעזר טמנו (ולפי ביקורות גוגל רבים מתבלבלים). העסק לא יכול להיות כנראה שונה יותר מלבד מדינת המקור. בלוקיישן, בסגנון, באווירה, באוכל עצמו. גורשה הזו בשד' הר ציון 18 פינת לוינסקי (לב הג'יפה התל אביבית, כעת במיוחד עם חפירות התשתית של הרק"ל או מה שזה לא יהיה) היא מסעדה אתיופית-אריתראית מסורתית שאני לא סגור אם בעליה הם אריתראים או אתיופים אבל הם ודאי לא יהודים והמסעדה אינה כשרה ופועלת 7 ימים בשבוע. לפי אותן ביקורות גוגל אני יכול להעריך שהמסעדה פועלת מזה כ-5 שנים. טינסיי מ-Ge'ez שהוזכרה למעלה עבדה כאן כאמור לפי אותה כתבה בטיים אאוט.

נכנסתי קצת אחרי 13:00 למסעדה עם 2-3 סועדים אפריקאים. העסק מתחבא מאחורי חפירות הרק"ל ואין ממש שלט בולט עם שם המקום ולכן גם לשכנים המקומיים כנראה לא ממש כיף להגיע לכאן. אולי בערב המקום מלא יותר.

התפריט בשני עמודים. עיקריות, צדדים (מנות צד – תרגום חמוד), מנות טבעוניות ומנות פירפיר שמשום מה מקבלות קטגוריה נפרדת (חתיכות מגוררות של אינג'רה עם רוטב ברברה).

בירה אתיופית. על רקע הנוף המדכא הניבט מהחלון.

וזה הנוף בחוץ. עד מתי ת"א בחפירות? כנראה עוד שנים רבות. 🤦‍♂️🤦‍♂️

תפריט בתיגרינית שהיא שפה שמית ששגורה בצפון אתיופיה ובמרכז אריתראה וכמו אמהרית היא גם התפתחה מהגְעֵז – במקרה שלה במאה ה-4 (תודה לויקיפדיה). בקרב יהדות אתיופיה היא הרבה פחות שגורה מאמהרית.

וזו אמהרית.

מבט למטבח. הבחור – בעלים/שף/טבח לא היה דברן גדול.

גם כאן העיקריות מבוססות על אינג'רה עם תוספות. הזמנתי את המנה שמאפשרת לטעום קצת מכל דבר. "שילוב מהבאראווי" – שילוב של כל מנות הירקות והבשר. Mahabarawi Combination. כאן לא השקיעו והניחו את כל המנות במרכז האינג'רה. ביקשתי מראש אקסטרה חריף והברברה הטחונה מציצה בתחתית התמונה. טעימה אבל קצת פחות מזו של Ge'ez. המנה הזו עולה 70 ש"ח. יחד עם הבירה שילמתי כמדומני 82 ש"ח.

הכינו לי מיקס של תבשילי הבקר. ספרתי 5 סוגים: קיי וואט (עם ברברה וחמרה), טיבס עם עגבניה ובצל – חרפרף, קיי ואנטיה פירפיר (נתחי בקר עם אינג'רה עם רוטב ברברה), קיטפו (Kitfo) עם חמאה ופפריקה, גורד גורד (Gored Gored) בקר ברוטב אוואזה. השירו חומוס שלהם היה מצוין – טוב יותר מ-Ge'ez. הבשרים השונים היו טעימים כולם. כולם עתירי טעמים וארומות. העדשים (צהובות וירוקות), הכרוב – טעימים אבל סטנדרטיים. הסלט – סתמי גם כאן. תכלס בזקתי את התבלין החרפרף על כל המנות, בצעתי מהאינג'רה ואכלתי ביס ביס. זה אוכל שאוכלים לאט.

גם ב-Gursha למרות המיקום הלא כיפי והבעייתי היה לי מעניין וטעים.

קיבלתי שיעור תרבותי-קולינרי מרתק לעולמות לא מוכרים. ל-Ge'ez סביר שאחזור בהזדמנות בזכות המיקום הנעים הקל"ב (תודות לרק"ל). לשתיים האחרות כנראה שלא כי ניסיון אחד מספיק. סטודיו גורשה השונה בתכלית השינוי תמשיך להיות המקום האפריקאי לפלצן אוכל כמוני.

כיאה לפוסט תרבותי אסיים בשירה. קצת רוק של תחילת שנות ה-90 ולהקת טוטו האגדית שתכלס כולם מכירים שיר אחד שלה Africa שמו:

I bless the rains down in Africa (ooh, I'm gonna take the time) Gonna take some time to do the things we never had. אז אכן לקחתי את הזמן וניסיתי דברים שלא ניסיתי בעבר..