"כמו יפן" בתל אביב – ארוחות ב-OBI החמודה וב-ASA Izakya היומרנית

מי שמבטיח הבטחות יפניות בכל מה שקשור לקולינריה מקומית הוא מבחינתי מישהו שנותן צ'ק בלי כיסוי. בכל כמה שנים יש טרנד קולינרי יפני שממלא את תל אביב במקומות בסטייל יפני או לפחות כאלה שמתיימרים להיות קרובים לדבר האמיתי. פעם זה היה סושי וסשימי, היו גלי צונאמי קטנים של ראמנים שפעם בכמה שנים מתחדשים (כמו 2025 עם קוקו נקו, וואבי, סאצ'י ואחרים), כעת נראה שהטרנד הוא של איזאקיות לכאורה (ברי אוכל יפניים) עם גריל ויקיטורי ואלכוהול יפני. הטיסות הישירות לטוקיו גילו את יפן להמון ישראלים וארץ השמש העולה הפכה ליעד אטרקטיבי שפתאום כולם טסים אליו. כולם נהיו מומחים לאוכל יפני ומסעדנים שונים קופצים על הטרנד ופותחים מקומות על ימין ועל שמאל. חלקם מבטיחים שהמקום שלהם אשכרה מביא את הבשורה היפנית האותנטית לישראל, או שמקום שכל כך קרוב למקור לא היה כאן וכו'. גם ייבוא חומרי גלם יפניים איכותיים (כולל דגים) הוא נגיש יותר וזה מבטיח לפחות על הנייר איכות גבוהה יותר מבעבר.

שנת 2025 הייתה שנה טובה ליפניזם קולינרי בתל אביב מעבר לראמנים. סאקה בה, איזאקיה שכונתית מבית מנטנטן נפתחה בינואר 25. ביולי נפתח רופטופ בשם קאסה מאיה. בתחילת ספטמבר נפתחה OBI שהיא מעין איזאקיה פרי סטייל ישראלית-יפנית. באוקטובר נפתחה עם המון (אבל המון) רעש וצלצולים ASA איזאקיה, אחות יפנית לצ'אקולי והלנה בר יין. באותו חודש דיינינגס היקרה במלון נורמן נפתחה מחדש אחרי שנים של חוסר פעילות. בדצמבר נפתחה Kimura-Ya שהכתבות טענו שהיא חלק מרשת בת כ-150 סניפים ביפן ובדובאיי. זו רשימה חלקית ורק בתל אביב. אלה הצטרפו לאיזאקיה מפונפנת כמו גייג'ין שנפתחה בקיץ 2024. בקיצור תל אביב מלאה במקומות יפניים, קטנים וגדולים, עממיים ומפונפנים.

כאחד שהיה שבוע בטוקיו ואכל המון אני טוען – אין אפשרות לחקות את יפן האמיתית בישראל (ואפילו במדינות אירופה המערבית זה קשה מאד). המנטליות, איכות חומרי הגלם, אנשי המקצוע, הדייקנות. גם אם יש ייבוא חו"ג שהוא איכותי מתמיד ודואגים להביא בתחילת הדרך צוותי מטבח של מאסטרים יפניים (על הנייר) צריך לזכור שאנחנו בישראל. יש כאן מצוקת כוח אדם מקצועי, יש עדיין בעיות של היצע חומרי גלם, ודאי בשנים האחרונות של מלחמה ופוסט מלחמה, יש מנטליות של זרקנות וחפיפניקיות בכל תחומי החיים. הפרפקציוניזם היפני והאיכות הלא מתפשרת לא ניתנים לחיקוי בישראל. טוקיו זה לא כאן. זאת עובדה. לכן אני אוטומטית מגלגל עיניים כשאני קורא כתבות יח"צ שמדברות על יפן האמיתית בישראל. ובכל זאת יש מקומות שכן מסקרנים אותי מעט ולכן אני כן מכניס אותם לרשימות שלי. שניים כאלה שדגמתי הם OBI ו-ASA ועליהם ארחיב בפוסט הזה (אני מחריג את ארוחות האומאקאסה הפרטיות שמנסות לייצר חוויה יפנית איכותית בארוחות טעימות מושקעות כמו אומאי או טראסו ביפו, או מה שקובי שנאן עושה בחיפה בקימיקו – וגם זה עם דגה מקומית שזה חכם). אתחיל באובי ואסיים באסא איזאקיה.

אובי – 3 ארוחות, ספטמבר-אוקטובר 2025 ופברואר 2026:

אובי נפתחה בתחילת ספטמבר ברחוב יבנה בתל אביב. הגדרת המקום היא גמישה: בר אוכל, איזאקיה, קומפלקס שהוא חלל תרבותי שמפגיש בין קולינריה ומוזיקה (זה התיאור באונטופו). באינסטגרם הם מכנים את עצמם OBI – Sound & Kitchen. גם הגדרת המטבח היא גמישה – יפני? ישראלי? חצי יפני חצי ישראלי? הכל נכון (או אולי חצי נכון). מי שעומד מאחורי המקום הוא שף צעיר (28-29) בשם דידי פרמינגר שבמדיה החברתית כונה דידי סאן, בן לאב ישראלי (ממוצא פולני) ולאם יפנית. הוא בא עם היכרות של אוכל יפני מהבית, עשה סטאז' של חודשיים אצל מאסטר גריל/יקיטורי בטוקיו, בישל בקבוצת התדר וערך ארוחות פרטיות בסטייל יפני. אני נתקלתי בשמו לראשונה במרץ 2025 בגפן חצר יין מקומי שאירחה אז את Didi San לפופ אפ של צהריים עם "הרבה דגים נאים וירקות של סוף חורף". זו הייתה ארוחה חביבה ומוצלחת. שוחחנו אז קצת והתגלה בחור צעיר ונחמד. הוא סיפר לי אז שהוא מתעתד לפתוח מקום חדש אחרי שיחזור מגיחה נוספת לטוקיו. לימים נפתחה OBI עם קבוצת שותפים שכולם באו מעולם המסעדות והברים – דרור שר (תדר, פורט סעיד, בית רומנו), מוטי אלה ועומר דוד (קפה אירופה).

בשורה התחתונה אובי היא איזאקיה פרי סטייל עם אוכל בהשראה יפנית מחומרי גלם שהם שילוב ישראלי ויפני, מבוסס על גריל פחמים. יש מוזיקה ודי.ג'יי ואחרי שעה 20:00 הווליום עולה. יש חלל ישיבה בחוץ, יש שתי עמדות בר (מטבח ו"רגיל"), יש חדר פרטי. בקיצור – מיקס שכזה. ישבתי באובי 3 פעמים (וזה כבר אומר שלא סבלתי כאן) ודידי בשיחותיו הקצרות איתי עושה רושם של בחור צעיר אך מבין עניין. הוא מוותר ביודעין על ההגדרה של אובי כמקום של אוכל יפני והוא הראשון שמודה שאין טעם להתיימר ולומר שזה כמו ביפן (כי זה לא). כמקום צעיר בלי שותפים וספונסרים כבדים (כמו אסא איזאקיה או גייג'ין) הם גם מתפשרים על חומרי גלם. הם לא יביאו בהכרח את חומרי הגלם הכי יקרים שמייבאים מיפן (ימה וקדמה היא יבואן מרכזי של "הביוקר") ויתפשרו על חומרי גלם של מזרח ומערב למשל, הם ישתמשו בדגים ובבשר מקומי וכו'. בקיצור – אין יומרה להיות פיין דיינינג ואין יומרה להציג מצג שווא שכאן זה יפן. אני כמובן מכבד ומעריך את זה. זו התנהלות חכמה ונכונה.

ביקור ראשון, 1 בספטמבר.

כמדומני זה היה ממש ערב הפתיחה של המקום לקהל הרחב. הייתי 3 עם חברים (גיא, מושיק ורותם) במולאם הבר התאילנדי מבית התאילנדית בסמטת סיני ומתוך סקרנות גררנו את עצמנו לאובי רק כדי להתרשם מהנראות של המקום. זה היה קצת אחרי 19:30. החבר'ה הנחמדים שקיבלו את פנינו הציעו שבכל זאת נשב ונטעם משהו אם אנחנו כבר שם והשתכנענו שלא יזיק לדגום משקה כזה או אחר וכמה מנות. תכלס לא פייר כמובן לשפוט מקום ביומו הראשון (ודאי של שף צעיר שזו טיסת הסולו הראשונה שלו), ועוד יותר לא פייר לשפוט אותו אחרי שהגענו מתודלקים ושבעים למדי אחרי ארוחה מלאה, אז ממרחק הזמן אני אתאר בקצרה את הערב הראשון והמעט בוסרי הזה.

תפריט הערב הראשון. ברור שמאז הפתיחה היו שינויים והמחירים הללו לא נשמרו בחלקם הלא מבוטל. אין אופציה אחרת במסעדות ובברים בישראל (סביר שזה עניין גלובאלי) – מחירי הרצה ופתיחה הם בדיוק כאלה. הם תמיד יעלו. בכל אופן יש כאן מגוון מנות קטנות ובינוניות בגודלן עם סממנים יפניים אבל לא כאלה שמנסות להיות אותנטיות או לחקות את המקור. מה שברור לעין הוא שיש כאן ניסיון להביא משהו טיפה שונה מברירות המחדל היפניות המוכרות או כמו שכתבו בטיים אאוט בזמנו "המטבח של פרמינגר מתבסס על הטעמים והיסודות של המטבח היפני, אך הוא יוצק להם פרשנות אישית".

תפריט הקוקטיילים. גם הוא יחסית כזה שבורח מהשגרה ומכיל אלמנטים יפניים כאלה ואחרים. הוא יחסית על הצד הקליל והפרחוני שאני פחות מחבב אישית אבל עדיין מספיק ייחודי ומעניין. מצאתי כאן קוקטיילים לטעמי בארוחותיי.

יש גם יין וסאקה. לא לדאוג.

נדמה לי שזה היה ה-Enola Gay. שם טעון משהו. ניגורי סאקה, בומביי ספייר, אגבה, פמפלמוס רוזה (Pamplemousse Rose שזו אשכולית ורודה. אני מניח שזה ליקר), טבסקו ירוק וליים. קוקטייל שהיה טוב למדי אבל היה יכול לקבל חיזוק הן במרירות והן בטבסקו ובאגבה.

היינו 4 ובשארית הכוחות איתה באנו ממולאם חלקנו כמה מנות. שיפודים ואוכל יפני הם כנראה שני הטרנדים הגדולים של 2025. אזי שיפודים יפניים או יקיטורי זה אולי הטרנד של כל הטרנדים וחלק לא קטן של התפריט באובי מוקדש לכך, כשגם במנות שאינן שיפודים יש אלמנטים שעוברים גריל.

שיפוד שכבות כף ושומן בקר, טארה ובצל ירוק. עלה 62 ש"ח לכמות די מכובדת. היה טעים ועשוי טוב עם מינון שומן ובשר מוצלח.

שיפוד כבדים ובצל סגול, טארה, טוגראשי ולימון. 48 ש"ח. אני זוכר שהוא הרגיש די סטנדרטי. הטארה והטוגראשי לא הורגשו מספיק והוא היה עשוי קצת אובר.

זאת הייתה מנה טובה שכולנו אהבנו. אוקונומיאקי ושרימפס על פחם, ציר שרימפס מצומצם, עירית. 84 ש"ח. שרימפס טוב. טעמי שרימפס טובים. אוקונומיאקי (אותה חביתית או חביתת ירק יפנית) שקיבלה כאן טאץ' של פחם שחיבבנו והייתה פחות אוורירית מאלה המוכרות בארץ המקור.

שיפוד של שקדי עגל, פונזו הדרים וירוקים (92 ש"ח). למיטב זכרוני הוא די אכזב. העשייה של השקדים הייתה טובה אבל הפונזו לא היה חד והשילוב באותה ארוחת בתולין לא עבד עבורי. שוב – מסעדה חדשה לגמרי שסגרה כמה ימי הרצה ונפתחה באותו ערב. אין מה לשפוט לחומרה.

חלקנו גם שני קינוחים.

פלאן מיסו. 38 ש"ח. היה נחמד וטעים אם כי האומאמי של המיסו היה יכול להיות מודגש מעט יותר.

פנקוטה אורז קלוי. 42 ש"ח. קלילה וראויה. נדמה לי שאת אפקט טעמי הקלייה אפשר היה לחזק אבל התוספת של האורז הקלוי הייתה חביבה ומקורית.

ערב ראשון של מסעדה חדשה זה משהו שלטעמי רצוי להימנע ממנו גם במסעדות של שפים עתירי ניסיון שפותחים מקום חדש. צריך לתת למקומות תמיד כמה ימי חסד ורצוי אפילו כמה שבועות. נדמה לי שזו פעם ראשונה שאכלתי במקום חדש לגמרי בערב הראשון שלו. אבל היינו ליד, נכנסנו רק להציץ, שכנעו אותנו לשבת קצת ועשינו זאת. גם אם זו הייתה ארוחה קצרה ומזורזת ולא כל המנות פגעו זה כן היה ניסיון ראשוני שהצביע על איכות ועל פוטנציאל גבוה פלוס צוות נחמד ששמח לקבל גם פידבקים וביקורת בונה. היה לי ברור שאחזור.

ביקור שני, מוצ"ש, 4 באוקטובר.

חזרתי בספונטניות ונכנסתי בערך ב-18:45. האקשן כאן התחיל אחרי 19:30 ולקראת 20:00 כבר היה כמעט מלא. כשיצאתי גם כל המקומות בחוץ היו תפוסים. הפעם הלכתי על מנות שהן לא בשר וישבתי על הבר שעל המטבח.

תפריט האוכל של תחילת אוקטובר.

והקוקטיילים.

זה היה אחד חדש עדיין אוף מניו שענה לשם Cornelius והתבסס על רבל ברבן וסירופ שומשום ביתי. 58 ש"ח לקוקטייל שהיה אלכוהולי ומעניין אם כי השומשום שאמור לספק את הטעם הייחודי דרש חיזוק לטעמי.

התחלתי עם הנד רול מפורק (25 ש"ח) עם תוספת שבחרתי של טטאקי טונה (56 ש"ח כתוספת). מנת משחק להרכבה. מי שמפונק ואין לו כוח לפאזלים (וזה פאזל פשוט מאד) שיוותר. אבל זו מנה כיפית וטעימה. חומרי הגלם טובים. אורז הסושי מוצלח ומקצועי. הטטאקי היה מוצלח וטעים גם אם מעט מרושל למראה. גם גודל המנה היה מכובד. אני מכיר אנשים שעבורם זו ארוחה מלאה.

על המטבח. זה דידי שמוזג משהו.

המשכתי בסשימי המאצ'י, טוסאזו דאשי וחריפים (פייסט חזרת-תפוח טעים וחד ווסאבי). 78 ש"ח. סשימי מוצלח מאד. הדג היה בכמות יפה ביחס למחיר וטוב ככל שהמאצ'י יכול להיות טוב (תמיד עדיף אינטיאס טרי מהים שלנו אבל אז המחיר קופץ והכמות קטנה). מה שעשה את המנה זה הרוטב שהיה מעט מעושן עם אומאמי עדין וטעים ביותר. שמן עירית לצבע. מאד נהניתי לשאוב את שאריות הרוטב. עבודה יפה. זה לא אומאמי בועט כמו רטבים של גיא אריש אבל לא תמיד חייבים אומאמי לפרצוף. רואים שיש כאן בחור מוכשר עם יד טובה.

זה בטוח Enola Gay. הפעם הוא חוזק יותר ורכיביו הודגשו טוב יותר. 56 ש"ח. קוקטייל חזק, חד ומוצלח.

סיימתי עם סובה קרה וביצה רכה עם צנונית, ג'ינג'ר ושיטאקי. מנה טעימה ורעננה שקיבלתי על חשבון הבית (עולה 58 ש"ח). היה כיף לשבת על הבר ולראות את לולי הטבחית הצעירה משקיעה בגלגול אטריות הסובה בכל מנה ומנה. הרוטב מספק כאן אומאמי פטרייתי עדין יחסית ומייצר מנה טעימה ומספקת. יש כאן שף צעיר שמפגין עידון ואיפוק יפני מרשימים.

קינחתי בעוגת גבינה יפנית אוורירית. 48 ש"ח. מוגשת לצד קציפת חמאה חומה. העוגה – מוצלחת מאד ביחס לז'אנר. אוורירית וטעימה (טיפה'לה מתוקה). קציפת החמאה החומה טעימה מאד אבל היא כבדה. הייתי מנסה להקליל אותה מעט או להוסיף למנה עוד אלמנט נוזלי חמצמץ או הדרי שישתלב ויאזן.

השעה 20:25. אמרתי שהתמלא יפה. יש כאן עמדת די.ג'יי ובשעה הזו המוזיקה כבר הייתה בווליום די מורגש אבל לא מוגזם. אני מניח שאחרי 21:00 או 21:30 העסק הרבה יותר רועם וזה פחות בשבילי.

חשבון לארוחה מכובדת עם 2 קוקטיילים וקינוח.

ביקור שני. ערב ספונטי, מהנה, טעים וכיפי. Obi מסתמן כמקום קז'ואלי, צעיר ומוצלח. יש כאן שף צעיר, אוכל טוב, אלכוהול בשפע ואווירה טובה.

ביקור שלישי, 9 בפברואר.

גם הביקור הזה היה גלגול של ערב שהחל במקום אחר, ASA איזאקיה בה היינו 3 חברים ועוד מעט ארחיב על הארוחה בה. יצא שאחריה הרגשנו צורך להשלים הכנסה בעוד מקום ושניים מאיתנו המשיכו לאובי בספונטניות.

תפריט פברואר. יש עדכון מחירים (למעלה) בכמה מהמנות. כצפוי. אחרות נותרו באותה עלות (שזה די מפתיע). יש כמה חידושים: צצה מנת סשימי נוספת, מנת מולים חדשה, מנת הסובה הקרה הפכה לחמה. היו גם 2 ספיישלים שאחד מהם גם נאכל עוד מעט.

הקוקטייל הנבחר – Dirty Gin-ger. סיפסמית' (ג'ין), ורמוט יבש, בריין ג'ינג'ר. 56 ש"ח. כמו שזה נשמע – ג'ינג'רי ורענן.

דיברנו על זה שהם מתארים את עצמם כ"חלל תרבותי המפגיש קולינריה ומוזיקה". אז הנה הוכחה. מעבר לעמדת הדי.ג'יי וניגון תקליטי ויניל יש גם ערבי קונספט תרבותיים/קולינריים שהם מקיימים וזה ניצול יפה של חלל ומשהו שנותן קצת עומק ואיכות למקום.

מבט לבר המטבח שכולל 4 מושבים בלבד.

סלט פורל מעושן, שיטאקי, ירוקים משתנים, ויניגרט ג'ינג'ר כבוש. 68 ש"ח. סלט רענן וטוב למדי עם טעמים שנטו לחמצמץ. הפורל היה עשוי מעט אובר ונוכחות העישון בו הייתה יכולה להיות חזקה יותר לטעמי. שפע האצות, נוכחות השיטאקי וויניגרט הג'ינג'ר היו טובים. סה"כ סלט חביב אבל לא משהו שהוא must בעיניי.

ביס קטן של הנד רול שקיבלנו מדידי של טונה אדומה. חמוד ומוצלח.

המנה הבאה הייתה מרק מיסו שהוגש כספיישל. מרק חם על בסיס ציר שרימפס ומיסו עם מולים ושרימפס. עלה 76 ש"ח והיה מצוין לטעמי. עשיר בטעמי ים טובים מאד בזכות ציר ראשי השרימפס עם אומאמי משמח וחד של מיסו ואיזשהו אלמנט פיקנטי שנכח שם. לשותפי לארוחה הייתה חסרה מעט נוכחות של אטריות (אולי כי חשבנו לפני כן להזמין את מנת מרק הסובה החם) אבל לי הן לא חסרו.

המנה שהפתיעה אותי. סנדו צ'יז ביף – קציצת בקר, צ'דר, איולי, רוטב טונקאצו. 68 ש"ח. אני לא ממעריצי מנות סנדו (אותם כריכים יפניים אסתטיים במילויים שונים). זאת הייתה מצוינת. הלחם הבריושי עבר צריבת גריל, הבשר היה נהדר עם חריכת פחם חיצונית יפה ומידת עשייה מעולה, מינון הגבינה לא היה מוגזם והתיבול הכולל היה יופי. טעים מאד.

דידי סאן.

חזרנו לאוקונומיאקי שרימפס. 84 ש"ח. הוא היה מוצלח בארוחה הראשונה והרגיש עוד יותר טוב כעת, הן בדיוק הצלייה של השרימפס ובנוכחות הפחם בטעמיו, ובמיוחד בעומק הטעמים של הרוטב.

מולים בחמאת יוזו, סלרי, בצל ירוק וסאקה. 78 ש"ח. בצד הגיע מעין סטיקי אורז ניגירי שקיבל טאץ' של פחם לטבילה ברוטב. זו הייתה מנה טובה מאד. חמאתית ומעודנת. כמעט כמו הקלאסיקה הצרפתית (יענו מול מרינייר). הרוטב דמה מאד לרוטב מרינייר (שבצרפת עושים כמובן עם יין לבן). אם רוצים שהאלמנטים היפניים יורגשו יותר צריך לטעמי לחדד את טעמי היוזו (אולי שימוש בקליפת ההדר הנהדר) ואולי להוסיף מעט מיסו לרוטב. האורז הדביק החרוך היווה תוספת יפה וחכמה למנה והחריכה הזו הפכה אותו מסתם סטיקי רייס לאורז עם טעמי חריכה קלים. טאץ' קטן שמוסיף המון.

כאן סיימנו. היינו כאמור אחרי סיפתח באסא איזאקיה. כל מה שתואר למעלה היה למעשה קינוח מתמשך ולכן על קינוח סטנדרטי ויתרנו. לא יודע עם הורדת מנת סלט הפורל הייתה מתוכננת מראש או נעשתה בדיעבד כי מישהו שמע אולי את שיחתנו עליה ועל כך שהיא הייתה בסדר פלוס (היא כן נאכלה עד תום). בכל מקרה מחווה ראויה.

ארוחה שלישית ומהנה אף היא. OBI הוא מקום חמוד מאד. קז'ואלי, מרענן, טעים, חסר יומרה, ואכן מעט שונה בנוף הקולינרי המקומי ואפילו "היפני" המקומי. יש משהו מעודן וצנוע באוכל של דידי פרמינגר והוא לא מתאמץ לספק כאן חוויה יפנית אותנטית למרות שהוא אחד שגדל על האוכל הזה מינקות.

אסא איזאקיה – ארוחת חברים מקוצרת, 9 בפברואר:

אסא איזאקיה נפתחה בתחילת אוקטובר 2025 בחלל שבו פעלה 15 שנה סושיאל קלאב ברח' אחד העם בת"א. קבוצת הבעלים כוללת את גיא גמזו השף (סו-שף ברפאל ואח"כ שף מסעדת אריא) שהפך למסעדן (תחילה בשה ויוי עם שותפים. להבנתי ממש לא מזמן גמזו ויתר על השותפות הזו), מוש בודניק (מסעדן ומיקסולוג שהיה שותף בין היתר בסושיאל קלאב) ואיציק חנגל מסעדן ותיק ומבעלי פאסטל. מדובר למעשה באחות היפנית של הלנה בר יין הספרדית ושל מסעדת הדגים צ'אקולי שקדמו לה תחת אותם שותפים. לשלושה חבר השף אשר שמולוביץ' (שבין היתר היה השף של נישי האסייתית הנתנייתית מקבוצת קיסו ופו) ויריב בורנשטיין (מייסד מנטנטן שאחראי על הראמן שלהם ואולי על ייעוץ במנות נוספות). הם בנו את אסא אחרי מסע ליפן לחקור את האיזאקיות המקומיות בטוקיו בין היתר ברובע אסאקוסה (Asakusa). השם Asa להבנתי הוא "התחלה חדשה" ביפנית והוא גם קיצור של שם השכונה ובמקרה גם השם של הבן של גמזו.

המקום כיאה למסעדה של מסעדנים מוכרים ומיוחצ"נים זכה לאינסוף כותרות, כתבות, ביקורות, סטוריז באינסטגרם וטקטוקי טיקטוק. ים של מלל. זה קרה עוד הרבה לפני שהמקום נפתח. כבר במרץ 2024 (!) נתקלתי בכתבה של תיקי גולן ב-ynet על מסעדות יפניות חדשות שהזכירה את המסעדה הנבנית ש"תתמקד באש גלויה שתבער במרכז הבר". אז דובר על פתיחה תוך כמה חודשים ומן הסתם ענייני מלחמה ומצב בטחוני שיבשו את הלו"ז המתוכנן. גם מבקרי האוכל שנוטים לפרגן למסעדות של קבוצות מסעדנים חזקות שבחו. שגיא כהן למשל: "אסא: אין בארץ עוד מסעדה שנראית ככה, עם מנות כל כך זולות". היו לו אמנם סייגים אבל הוא חשב שאסא מוצלחת מאד עם אוכל שברובו הגדול טוב. ריטה גולדשטיין במאקו כתבה על "מקום שלוקח את היחסים עם האוכל היפני לשלב הבא" ועל "מקום מהנה עם מנות שנעשות במקצוענות".

באונטופו (וגם בכתבות ובראיונות רבים) מצוין שאסא היא איזאקיה יפנית מסורתית שבמרכזה אירורי, גריל פחמים מיוחד לצליית דגים ופירות ים. כתבות הזכירו שאסא היא "היא הנאמנה ביותר שראינו עד כה למקור היפני" (טיים אאוט). באותה כתבה צוטט גמזו: "אסא היא אחות של הלנה וצ׳אקולי. מדברת באותה שפה אבל עם ניחוח יפני, והשפה של הקבוצה היא שפה לכל כיס". בניגוד לצניעות היחסית של אובי שלא מנסה להביא את טוקיו לתל אביב, אסא לגמרי מנסה ושותפיה הזכירו את זה בכל מדיה אפשרית. זה ניכר גם בהשקעה בעיצוב של המקום רחב הידיים שעוצב בדקדקנות ויש לומר גם בטוב טעם (לדעתי לפחות). כשנכנסים יש בהחלט וואו פקטור, די בדומה לצ'אקולי (וגם בהלנה לא חסכו בעיצוב ובסטייל).

ההייפ העצום הפך את אסא לקשה להשגת מקום. היות ועד היום התרשמתי רק חלקית מהמפעלים המשותפים של גמזו-בודניק-חנגל לא בערה בי אש (לא של אירורי ולא של רובטה) לנסות את אסא. בהלנה שהיא בר נאה לעין וכיפי לישיבה אכלתי ארוחות לא טובות, בצ'אקולי שהיא מסעדה רחבת ידיים ומושקעת נהניתי בסה"כ. איכשהו אסא שהיא אף יותר מיוחצנת ויותר יומרנית משתי אחיותיה לא משכה אותי למרות אהבתי לאוכל יפני. משהו בכל הרעש והצלצולים עשה אותי ספקטי יותר מהרגיל, וכמו שציינתי אני חשדן לכל מי שמבטיח לי את יפן בישראל. בכל מקרה העדפתי שהררי ההייפ, היח"ץ והסטוריז של המשיפענים על זה "שאי אפשר להאמין שמקום כזה הוא בתל אביב ולא בטוקיו" קצת ידעכו. בפברואר הגעתי עם שני חברים, עופר לב ועוד חבר ששמו יישאר שמור במערכת. הזמנו מקום לשעת ערב יחסית מוקדמת – 18:00 (המקום נפתח ב-17:00). כשנכנסנו קשה שלא היה להתרשם מהסטייל. מדובר באמת בחלל מרשים בזכות הבר הגדול במרכזו וגריל האירורי העגול של האש הגלויה במרכז הבר. אין ספק שהמעצבים (שיר גבע ועומר לייכטר) עשו עבודה מרשימה. קיווינו שרמת האוכל תהיה תואמת לאווירה ולחלל היפה.

התפריט. מעוצב בסטייל המפוזר והמאויר של צ'אקולי. די מעצבן לקריאה ולהבנה במיוחד בתאורה האפלולית במכוון שיש באסא. לטעמי אין כאן היגיון בסדר עימוד המנות והפונטים קטנים מדי. מנסים להיות יפים ומגניבים על חשבון הפרקטיקה. התפריט הוא נרחב וכולל מנות מגריל האירורי, שיפודים מגריל רובוטה יפני, טמפורה, סושי, סשימי, גיוזה, ראמן ועוד. יש גם מנות שחורגות מעט מהסטנדרט המוכר. נראה שלא פסחו כאן על אף טכניקה יפנית. המחירים בהחלט נמוכים ובחלקם נמוכים משמעותית ביחס למקובל בעיר. זה מתכתב עם הקונספט התמחורי של המסעדות האחיות (בהלנה למשל עם האויסטרים שמוצעים בזול, בצ'אקולי עם הצהריים האנדלוסיים במחיר נמוך). זה הכל על הנייר. בשורה התחתונה כדי שאדם רעב ייצא שבע לגמרי גם בצ'אקולי הוא לא יכול להסתפק במגש האנדלוסי המוצע ב-39 ש"ח (ניסיתי את זה. זה לא דגדג לי את סף השובע) וחובה עליו להזמין מנה נוספת, וכשאתם שם על הבר מול הים סביר שגם תלגמו כוס יין והופ – יצאתם ב-180-200 ש"ח בקלות בצהריים. נכון שיש כאלה שמגיעים רק למגש הזה אבל אני יכול להעריך שהרוב לא.

גם באסא. לכאורה אפשר לבנות ארוחת ערב זולה יחסית שמשלבת מנות גריל ואולי סושי, גיוזה או טמפורה ועם כוסית סאקה לצאת ב-150 ש"ח שבמונחי תל אביב זה זול. אבל אני בספק אם אדם ממוצע שמגיע רעב ייצא מערב שכזה שבע. כדי לצאת שבע גם כאן סביר שהמינימום הנדרש כולל משקה אחד לפחות יהיה 250 ש"ח וצפונה לסועד בערב. מה שחכם בכל המקומות של הקבוצה הוא החשיבה הנכונה שיווקית שאנשים יגיעו אליהם גם ל-45-60 דקות לדרינק אחד ולכמה נשנושים וימשיכו הלאה, בלי לחפש ארוחה מלאה ומשביעה. החשיבה הזו עובדת להם היטב. כל המקומות שלהם פופולריים וטרנדיים, גם אם הביקורות השונות מדווחות על קולינריה לא יציבה ועל שירות לקוי פה ושם. עדיין האווירה, הסטייל, המגוון הקולינרי, האלכוהול, והמחירים שנראים נמוכים מושכים את ההמונים, והם בונים על הווליום.

אי אפשר לבקר באסא בלי לבדוק מקרוב את גריל האירורי הכה מדובר. הוא אכן מהווה אלמנט משיכה מרשים וליושבי הבר הוא בהחלט אטרקציה. הבעיה שלי היא שבתפריט שלנו היו רק 3 מנות אירורי. לברק בגריל שזה משעמם כי זה לברק, פורל מיסו וג'ילארדו בגריל (שלטעמי זה גימיק כי למה בכלל לקחת אויסטר טרי ומשובח ולחמם אותו בגריל). אם זה אלמנט המטבח המרכזי וודאי הייחודי של המסעדה אני מצפה ליותר מ-3 מנות גריל.

סימן ההיכר של הקבוצה. מקרר יישון הדגים המרשים. התחיל בצ'אקולי (שם יש גם ויטרינת דגים ופירות ים מרשימה כמו שרואים במסעדות בספרד), המשיך בהלנה שם הציבו מקרר דומה בשלב מאוחר יותר וגם באסא הוצב כזה מימין לבר כאלמנט עיצובי בולט לצד מקרר היינות והסאקה. טאצ'ים קטנים-גדולים שמצביעים על חשיבה עיצובית-שיווקית חכמה.

תפריט הקוקטיילים היפניים. 11 במספר זה מרשים. בהחלט עשו כאן חשיבה רבה גם בנושא האלכוהול. מה שמצער אותי הוא העובדה שאין כאן קוקטייל אחד שפוגע לטעמים שלי: אלכוהולי וחזק, מריר או מעושן או חרפרף או חמצמץ או עשבוני או גם וגם. המלצרית הצעירה והנחמדה שלא ממש שלטה בחומר ציינה שלמיטב ידיעתה בכל הקוקטיילים יש אלמנטים מתוקים או מתקתקים והציעה שיכינו לי נגרוני. נגרוני (ואחד טוב) אני מכין לבד בבית. גם בחור אחר שתואר כסומלייה אמר שכנראה הקוקטיילים לא יהיו לטעמי והציע סאקה. 11 קוקטיילים במסעדה כל כך מושקעת שהרבה הושקע בתכנונה ואף לא אחד קולע לטעמים של שתיינים שלא מחפשים את הפירותי, המתקתק והמתחנף זה מאכזב.

עברנו לסאקה. הזמנו טוקורי (300 מ"ל) של קארקוצ'י ג'ונמאי ב-105 ש"ח. יחסית מעודן אבל עדיין עמוק טעמים ועם סיומת יבשה.

מתחילים לאכול. ויתרנו מאד על מנות סושי, סשימי, ניגירי או הנד רולים. סתם לא התחשק. הזמנו את כל המנות מראש (9 במספר) וביקשנו (וחזרנו וביקשנו) לקבל אותן במדורג. מקסימום שתיים שתיים. לא עזר. זה כאילו המטבח עובד על אוטומט ומה שמוכן יוצא. זה אולי מקובל והגיוני בצהריים בג'ירף או בזוזוברה אבל זה לא הגיוני ולא כיף לקבל 4-5 מנות כמעט בו"ז בארוחת ערב במקום כל כך מושקע. אמרנו מראש למלצרית שתבקש מהמטבח לדרג בהיגיון ולצערנו זה לא צלח. אני לא יודע אם זה חוסר מקצועיות, חוסר ניסיון או סתם חוסר איכפתיות אבל זה מוריד מכל החוויה כבר ברגעים הראשונים. וזה קרה אגב כשהמסעדה עדיין לא הייתה מלאה בין השעות 18:00 ל-19:00. כנראה שהלקח הוא להזמין בפועל במדורג.

במסגרת ייבוא מוצרי איכות מיפן חזרו לייבא לכאן גם צלופחים. המנה הראשונה הייתה צלופח (Unagi) בטמפורה. 36 ש"ח. אני מת על צלופחים. Unagi הוא שמו היפני של צלופח מים מתוקים ו-Anago שפחות מוכר בישראל (לא זוכר אם נתקלתי בכזה כאן) הוא צלופח מים מלוחים. שניהם נפלאים כשהם טריים אבל גם כשהם מעושנים, מטוגנים או עשויים בגריל. כאן האונגי טוגן בטמפורה. לצלופחים שאכלתי (גם בארץ שאולי לא היו המיטב שבמיטב), גם במסעדות באירופה (כולל מישלן) וגם בטוקיו תמיד (ללא יוצא מן הכלל) היה טעם מובחן וחזק, דגי (בקטע טוב), מלא אומאמי. לעתים מתקתק מעט, לעתים מלוח, לעתים מעושן. לרוב זה מעדן. מה שקיבלנו כאן היה מצער. צלופח חסר טעם לחלוטין. אין לי מושג איך הצליחו כאן להסיר כל סממן של טעם מהייצור הכה טעים הזה. מנה רעה שאכלנו עד תום כי היא כללה ביסים בודדים.

אגאדאשי טופו. 35 ש"ח. קלאסיקה יפנית, ודאי בישראל "היפנית" לדורי דורות. כשהיא עשויה טוב ומתובלת היטב היא אחלה מנה בזכות הציר העשיר שמלווה את הטופו. זאת הייתה מנה שטוחת טעמים, תפלה ולא מספיק טובה. טופו משי אנמי ורוטב קלוש. הווסאבי המגורר לא עזר. כמובן שבמחיר הזה מדובר במנה קטנה.

גיוזה חזיר. 43 ש"ח ל-3 יחידות. מנה לא רעה. בצק אלסטי ודי דק, מילוי חזיר קצוץ עם ג'ינג'ר מודגש שהאפיל מעט על הבשר. צריבה טובה. גיוזה ראויה אבל סטנדרטית לגמרי שדומות לה ניתן לאכול בלא מעט מסעדות יפניות או פאן אסייתיות במדינתנו.

עוד מנת טמפורה. קלמרי. המלצרית ציינה שהיא מגיעה כמו "חלת בצל" עם קלמרי מטוגן, רצועות בצל וגזר. למה? לא ברור. בכל זאת סברנו שזה יכול להיות נשנוש מטוגן קריספי ומהנה. זה היה גרוע. הטיגון היה רע. העסק היה שמנוני ודביק והטעם היחיד שהורגש היה טעם של שמן טיגון. לא קלמרי, לא ירקות. גם אם זה היה קלמרי קפוא תעשייתי חראם עליו. כל אחד מאיתנו הסתפק בטעימה ובכך מיצינו. היה איזשהו מטבל מלוח שהוגש לצדה שגם אם היה מעולה (והוא לא היה) הוא לא היה יכול לשפר את העסק. המנה נותרה ברובה המוחלט בצלחת והוחזרה תוך מתן פידבק למלצרית. בצדק בחרו לא לחייב אותנו על המנה.

שני שיפודים. מימין שיפוד בטן חזיר (שנוכחותו כאן במסעדה שפונה להמונים ומכוונת לקונצנזוס היא לא עניין של מה בכך ועל כך שאפו למסעדנים שלא מ פ ח ד י ם). משמאל שיפוד שקדי עגל. המחירים נמוכים. החזיר עלה 28 ש"ח. שקדי העגל עלו 31 ש"ח. שגיא כהן התלהב מכך שמציעים כאן שיפודים ב-13 ש"ח של כבד עוף ולב. אבל אלה שיפודים קטנים מאד. ודאי בחלוקה ל-3 סועדים. ביס וחצי לכל סועד. שניהם היוו נקודת אור יחסית. הם היו טעימים. בטן החזיר אמנם הייתה יבשושית מעט אבל טעימה. השקדים היו טובים למדי. לא משהו להתרגש ממנו אבל לפחות ביס טעים שגם היה עשוי היטב.

3 המנות הראשונות נחתו על שולחננו בו זמנית והשתיים הנוספות הגיעו אחרי חצי דקה. 5 מנות בבום. גם אם בעת הגשתן הן היו חמימות ועשויות היטב דינן להפוך לקרירות ופחות טובות אחרי המתנה היות ולא ניתן לאכול 5 מנות בבת אחת (וכולנו אכלנים מהירים למדי).

חולפות כ-4 דקות. מנה שמוגדרת כפתיח או מנה ראשונה: אטריות סובה. 48 ש"ח. חבל שאין כאן הרחבת יתר בתפריט על המנות. יש כאן ציר שמלווה את המנה ואמור להפוך אותה למעניינת ומושכת. צמד המילים "אטריות סובה" לא אומר כלום. מדובר במנת אטריות קרה. אני מניח (בודאות די מוחלטת) שאטריות הסובה כאן הן תעשייתיות (וזה הגיוני לגמרי) אבל לצערי הן הרגישו כמו אטריות סובה חיטה ולא אטריות סובה כוסמת שאני מעדיף ושבעיניי הן מעניינות הרבה יותר וטעימות יותר. מה שאמור "לעשות" מנה כזאת זה הציר שבו טובלים את האטריות שאמור לספק עושר טעמים ואומאמי חד. זה היה ציר מתקתק, שטוח טעמים וסתמי, כמעט כמו כל הצירים שטעמנו בארוחה הזו. השומשום הקלוי והאצות לא עזרו. איפה זה ואיפה מנת אטריות הסובה של אובי מלמעלה.

כאן הייתה סוף סוף הפוגה של כמעט 15 דקות בה יכולנו לסיים את המנות הקודמות ולנוח קמעה עם כוסית סאקה.

הגיע תור הראמן. ולא סתם ראמן אלא ראמן חזיר (יש גם עוף). קראתי כאמור שזה ראמן מבית היוצר של יריב ברונשטיין מייסד מנטנטן שבזמנו כשנפתחה עוד בשוק אלנבי-רוטשילד (לפני המעבר ללוקיישן הגדול יותר בנחלת בנימין) סיפקה בעיניי את הראמן הכי טוב ועשיר בעיר כשהשגעון אז היה בראשית דרכו (2018). הראמן ההוא היה ונותר אחד הטובים שהוגשו בתל אביב ולצערי מאז המעבר לנחלה הוא ירד באיכותו. בכל אופן יש כאן ראמן עם ציר עוף (ואולי חזיר), צ'אשו בטן חזיר, אטריות ראמן, תירס חרוך וחצאי ביצה. הפלוסים – הביצה הייתה עשויה היטב ואטריות הראמן היו טובות עם אלסטיות ובייט ראוי. המרק היה גם במרקם יחסית סמיך שאני מחבב. זהו. השאר היה רע. הציר היה מתקתק. בכל מנה שכוללת מרק, ציר או רוטב, הטעימה הראשונה שלי היא מהנוזל. לקחתי כף והרגשתי מתקתקות לא לעניין. חשבתי שאולי החך שלי מתעתע אך לא. גם חבריי לארוחה חשו בטעם המתקתק הדומיננטי הזה שאין לי מושג מה מקורו (אולי עודפי מירין מתוק). הציר היה לא מאוזן, חסר עומק של טעמי בשר. הצ'אשו היה תפל למדי ולמרבה הצער זה דינו של החזיר שמשווק בישראל – לעתים הוא פשוט אנמי ורע. בעיניי זה היה ראמן מביך למדי. אפילו ביחס לסטנדרט הבינוני מינוס של ראמנים בישראל. איפה זה ואיפה הראמן העשיר והעמוק ההוא של מנטנטן או הראמנים מלאי האומאמי והפאנץ' של תום שמיר.

18:51. מנה אחרונה. זאת המנה מגריל האירורי שאפקט האש והפחם שלו סיקרן אותנו והזמנו גם אותה בתחילת הערב. פורל במיסו עשוי באירורי. הוגש עם מטבל מיסו או מיונז מיסו ושמן ירוק כלשהו, מלפפונים חבוטים בסגנון יפני ונדמה לי שגזר מוחמץ (לפחות זה נראה כך). דקה-שתיים לפני הגשתה המלצרית אמרה לנו שהיא מעט מתעכבת כי הייתה בעיה כלשהי בגריל. אמרנו שאין שום בעיה. בקושי ישבנו 50 דקות ולא ממש מיהרנו. איכשהו כבמטה קסם היא הגיעה מהר מהצפוי. אני לא יודע איזה אפקט אמור לספק גריל האירורי. בכל זאת אש גלויה חזקה ופחם מעוררים ציפייה לחריכה יפה. הנתח (היחסית נדיב בתמורה ל-48 ש"ח) הגיע רייר לגמרי ועם עור רכרוכי. אין לי בעיה עם פורל נא למחצה שהוא אדמדם ופלייקי בפנים ועורו חרוך ומעט קריספי. זו אפילו מידת העשייה הרצויה עבורי. מה שקיבלנו היה נתח שאני בספק אם זכה לליטוף קל של 30 שניות בגריל האירורי. לא קריספ. לא פחם. דג נא ותפל. עצוב ולא מקצועי. המנה הוחזרה לבעליה וכאן עצרנו וביקשנו חשבון כי לא רצינו מקצה שיפורים למנה הזו (שהציעו לנו כמובן) או מנה חלופית. החלטנו לחתוך כי הבנו את הרעיון.

18:54. החשבון הוגש. 7 מנות עליהם חוייבנו וסאקה. שתי מנות שהוחזרו ולא נכנסו לחשבון (בצדק מוחלט. זאת תודעת שירות סבירה ומצופה). כמובן שלא שבענו ומשם שניים מאיתנו (אני בתוכם) המשיכו לאותה ארוחה טובה וטעימה באובי שתוארה קודם.

אסא היוותה אכזבה עבורי בערב הזה. אפילו שהגעתי ללא ציפיות. גם אם זה ערב רע באופן מיוחד ולא אופייני היו כאן כשלים וביצועי מטבח מביכים למדי שמצביעים על חוסר תפקוד במטבח ועל חובבנות כוללת. החובבנות הזו הורגשה גם בחוסר הדיוק ברטבים ובמטבלים (אלף בית של דקדקנות יפנית), גם במידות עשייה בטיגון הטמפורה ומנות הגריל. אם הפורל האומלל שקיבלנו הוא אמת מידה לשליטה של המטבח בגריל האירורי הכה מדובר אז ברור שהחבר'ה כאן לא יודעים מה לעשות עם הכלי הזה. אולי לפני ההשקעה העצומה בעיצוב ובמטבח על שלל כליו וציודו היה עדיף להשקיע בהכשרת הצוות (אם ביפן ואם כאן ע"י הבאת מקצוען יפני שיודע לתפעל את הציוד ולשלוט בלהבות האירורי). בלי שליטה בחומר כל האש והלהבות הללו נותרות בגדר תפאורה מרשימה ובזבוז משאבים.

זו הייתה ארוחת ערב בנוהל מזורז במיוחד במקום יפה ועם המון סטייל והשקעה חיצונית אבל עם ביצועי מטבח רעים מאד בחלקם הגדול ובינוניים פלוס בחלקם הפחות גדול. ערב חובבני שהייתי מצפה מרשתות אסייתיות גנריות להמונים ולא ממקום של קבוצת מסעדנים מקצוענית, רבת מוניטין וניסיון, ועוד אחרי "מסע מחקר" של איזאקיות ושל המטבח היפני בטוקיו. גם השירות היה חובבני אבל המלצרית הנחמדה באמת עשתה כמיטב יכולה. הבעיות התחילו ונגמרו במטבח. למרבה הצער גם אחרי הפידבקים שנתנו בזמן אמת והמנות שחזרו אף מבוגר אחראי לא ניגש אלינו כדי לנסות להבין יותר לעומק את הבעיות ואולי להפיק מהן לקחים לעתיד.

כרגע אני לא רואה את עצמי חוזר לאסא. אולי בעוד שנה אם אשמע לפתע דיווחים חיוביים ממביני עניין שהם לא משפיענים חלולים אוכלי חינם או חצי חינם או כתבי יח"צ שמדווחים מטעם אנסה שוב. להלנה בר יין נתתי צ'אנס שני אחרי ניסיון ראשון רע והייתה מגמת שיפור מסוימת אבל לא מספיקה לביקור נוסף. אשאר עם צ'אקולי שעד כה נהניתי בכל ארוחותיי בה גם אם לא הכל מושלם שם והשירות לעתים מעט צולע. אז נכון אסא פועלת בסה"כ כ-4 חודשים אבל בארוחה הזו היו יותר מדי כשלים, בלי שום מנה שעשתה חשק לחזור אליה ועם שירות חובבני. הייפ, טרנדיות, תפאורה יפה, כלים יפים, סטייל ואווירה – כל אלה נחמדים ומוסיפים, אבל אם האוכל הוא כושל ורע אז גם אלה לא יעזרו. לא יעזור – style over substance – מבחינתי לא עובר בקולינריה.