אירופאיות צרפתית בתל אביב יפו: ארוחת שישי בערב בביסטרו פאלט ועסקית צהריים ברוטשילד 48 בראסרי

חזרה קצרה לצרפת בסטייל תל אביבי-יפואי. המטבח הצרפתי, בכל הקשור לשורשיו ולטכניקות שלו, הוא אלמנט קולינרי מרכזי שקיים כמעט בכל מסעדה מודרנית בעולם וגם בארץ. אבל מטבח צרפתי קלאסי הוא לא טרנדי במיוחד (למעט אולי במגזר הדתי שומר הכשרות, שחלק מנציגיו עלו בשנים האחרונות מצרפת, ושעבורו נפתחו בשנים האחרונות מסעדות צרפתיות כשרות גם בתל אביב וגם מחוץ לה). בעולם הלא כשר במחוזותינו מככבת צרפת בעיקר בשני סגנונות: או מסעדות ביסטרו/בראסרי סטייל וותיקות וקלאסיות לקהל משפחתי שמרני או ברי אוכל צעירים ששואבים השראה מברי אוכל פריזאיים בסגנון "חדש" (נאו-ביסטרו או ביסטרונומי. למשל אברי) ומגישים מנות שהן אולי צרפתיות ברוחן אבל שואבות השראה גלובלית. צרפת הקלאסית קצת נעלמה. היום הטרנד נוטה יותר לאסייתי, פאן-אסייתי, יפני, סקנדינבי (התססות) ומהמטבחים האירופאיים תמיד האיטלקי שולט והספרדי מתחזק. זו לפחות תחושתי.

נדמה שבשנים קודמות הרוח הצרפתית הקולינרית נשבה ביתר שאת עם מסעדות/ברי שף צעירים כמו בר א-וין, ברוט, גריג ואחרים. אלה אינן פועלות כבר שנים. שה ויוי ברח' דיזנגוף מנסה להציע רוח של ביסטרו צרפתי. בל עמי של האחים ירזין נפתחה באוקטובר 2025 (היא לא בשבילי) וזכתה להרבה תהודה. מי שיכולה להחזיק בתואר כבוד של צרפת בישראל היא רותי ברודו שבמשך שנים מסעדת הבראסרי שלה הייתה אחת הפופולריות בעיר, רשת הדליקטסן מפעילה מעדניות/בתי קפה עם סטייל צרפתי, והוטל מונטיפיורי שחיה ובועטת היא מיקס צרפתי-אסייתי. גם קופי בר שנסגרה אחרי שנים רבות הייתה מיקס צרפתי-איטלקי-אירופאי בסגנון בראסרי.

שתי המסעדות עליהן אכתוב כעת שייכות לז'אנר היותר קלאסי ובמקרה שתיהן מסעדות מלון. הראשונה היא ביסטרו פאלט שנפתחה ביוני 2025 בשדרות ירושלים ביפו. ביסטרו צרפתי-יפואי בהשראת פריז שיושב בחלל צמוד למלון בזאר (BAZAAR) מרשת פתאל. השנייה היא המסעדה החדשה במפעלות הברודו – רוטשילד 48 בראסרי שיושבת בקומת הכניסה של מלון R48. המלון נפתח במרץ-אפריל 2023 וראשון החל לפעול שם חלל השף R48 The Chef's Table שנפתח בימים שהיה דיבור חזק על מפקחי מישלן שמסתובבים בתל אביב ומציע ארוחת טעימות מישלן סטייל של 12 מנות. הבראסרי הקז'ואלי הצטרף אליו בספטמבר-אוקטובר 2023 (ממש לפני ה-7 באוקטובר). הבראסרי החדש יחסית הוא מעין הכלאה של הבראסרי המיתולוגי מאבן גבירול ובין הקופי בר, כלומר חצי צרפתי וחצי פיוז'ן אירופאי-ישראלי, בסטייל וגם באוכל. אתחיל דווקא בפאלט בה אכלתי עם משפחה ב-4 בספטמבר ואסיים ברוטשילד 48 בראסרי בה אכלתי סולו יומיים לפני כן.

ארוחת שישי ערב משפחתית בביסטרו פאלט, 4 בספטמבר:

ביסטרו פאלט נפתח בסוף יוני 2025 בקומת הכניסה של מלון בזאר בשדרות ירושלים ביפו. אזור די קשוח למסעדות בשנים האחרונות (עוד הרבה לפני ה-7 באוקטובר). הבעלים הם שני מסעדנים מנוסים, אלון אהרונוביץ' שהיה הבעלים של מסעדת הבשרים הכשרה פליים ושל קמאקורה היפנית בר"ג (שתיהן נסגרו), ושחר בוהדנה בעלי סטודיו לאסטרטגיה ומיתוג עם התמחות בקולינריה, ובעבר בעלי רשת הפאסט פוד לאקי צ׳יקן באזור השרון. הם פתחו ביסטרו פריזאי "יומיומי" קז'ואלי שמציע ארוחות בוקר וערב בכל ימות השבוע. לשניים חבר השף רועי דורי שהגיע לשם ממסעדת רוז' במלון פרא בגולן (כן כן אותה מסעדה מהפוסט הקודם כאן). דורי שימש כשף הראשי של פאלט עד לפני מספר חודשים ואז עזב כדי לפתוח את מסעדת השף התימנית העכשווית שלו דיוואן בפרדס חנה. הצוות שבישל איתו המשיך להבנתי לנהל את המטבח כמו קודם. בחודש פלוס האחרון מי שעזר ותמך שם בסרוויסים הוא השף און משען שמסעדותיו היפואיות היצירתיות דה-בוקס הקטנטנה ורעמסס ביי דה בוקס ממשיכת דרכה לא שרדו את המלחמה, והאפיזודה שלו במסעדת בלה מיה בצפון תל אביב לא החזיקה הרבה זמן. להבנתי משען אמור להפוך להיות השף הראשי הקבוע של פאלט ממש בימים אלה. ג'וב קל"ב שכן הבחור מתגורר ביפו לא רחוק.

ישבתי בפאלט פעם אחת ויחידה עם כמה חברים בארוחת ערב של אמצע שבוע באוגוסט 2025. היינו 4 חברים ונהנינו אז. את אלון אהרונוביץ' היכרנו במסעדות הקודמות שלו (דווקא בארוחות רעות) אבל האיש הוא מסעדן מדופלם ומארח למופת (הוא גם עוקב אחרי קבוצת האוכל הקולינרית שלנו בפייסבוק פרלמנט קולינרי 1.1). הוא בהחלט יודע לפנק אנשים שהוא מכיר, אם בצ'ייסרים של אלכוהול באמת משובח ואם במנה או שתיים על חשבון הבית. אני אישית חשבתי אז שהארוחה הייתה אמנם טובה אבל לא יציבה. אכלנו הרבה מנות שחלקן היה מצוין וחלקן השני דרש חידוד. לא בער לי לחזור ואכן חלפה מעט יותר משנה עד שזה קרה. אחות תאומה העלתה את פאלט כאופציה לארוחת השישי הזו ונתתי את אישורי גם כי גיסנו ואחייננו רצו לאכול מנות בשריות ואלה היו זכורות לי לטובה מאותה ארוחה בודדה בפאלט.

תפריט המסעדה. ברובו אלה מנות דומות מאד (אם לא זהות) למנות שהיו בארוחה שלנו בסוף אוגוסט 2025. פה ושם שינויים. חלק מהמחירים כצפוי התייקר אבל יחסית באופן מתון, ובחלק מהמנות הוא נשאר כשהיה (שזה נדיר במסעדות חדשות). השמועות שאון משען אמור להיכנס להיות כאן השף הגיעו לאוזניי עוד לפני הארוחה הזו אבל בתחילתה הוא לא נראה במטבח. בהמשך – בחצי הדרך – הוא הגיע לעזור בסרוויס ושוחחתי איתו בקצרה. הוא אמר לי שכרגע המנות דומות אבל המתכונים השתנו פה ושם ושצפויים עוד שינויים בהמשך, אחרי שייכנס ויתמקם סופית. יהיה מעניין לעקוב כי האיש הוא שף יצירתי שנטה לצאת מהקופסה (בדיוק כמו השם המלא של המסעדה שלו שנסגרה – Out of the Box).

תפריט היין. על כוסות צריך לשאול את המלצר. אני לא זוכר מה היו כל האופציות אבל המחירים שהוזכרו בחלקם ירדו מ-50 ש"ח ובחלקם עלו מעט יותר מ-50 ואלה מחירים מתונים ביחס לממוצע התל אביבי.

חלקנו את כל המנות. שתי הראשונות זכו לתאורת סלולר אבל אחריהן החשכה היחסית משתלטת כי אני לא אוהב בוהק של תאורה בתמונות שלי. הן לא במיטבן אבל תתמודדו.

שומר מבושל בתפוזים ותימין (אני מעדיף טימין) צלוי בחמאה בוולוטה עם סלט שומר ועלים פריך. 68 ש"ח. מנה טעימה לאוהבי שומר (אנחנו כאלה). לטעמי עלי הסלרי כאן מיותרים. השומר הצלוי בחמאה יכול היה להיות מרוכך יותר ולזכות בהמשך למגע גריל וחריכה שהיו מעצימים את טעמו. הרוטב היה עדין וטעים. לי היה חסר מעט קיק – למשל יתר אגוזיות של חמאה חומה.

פאלט טופינמבור – ארטישוק ירושלמי כשורש צלוי, קציפה וצ'יפס. 74 ש"ח. Topinambour בצרפתית זה ארטישוק ירושלמי. מנה שאכלתי גם בארוחה הראשונה שלי בפאלט. אז הביצוע שלה לא היה מיטבי לטעמי והיא הייתה קצת flat. הפעם הביצוע היה מוצלח. אני אוהב מנות שמבוססות על ירק או שורש אחד שהן מרובות אלמנטים. כאן הכל היה עשוי היטב, טעים ומנחם. מנה שכיף לאכול בחורף (או במזגן מצנן היטב אחרי כמה לגימות יין מצננות).

לחם שקיבלנו על חשבון בעל הבית. לחם מחמצת, חמאת אסקרגו ורטטוי משוויה. אמור לעלות לצרכן 32 ש"ח שזה גם מחיר סביר יחסית למנת לחם שכזו שכוללת שני מטבלים שהם לא חמאה או שמן זית, בלסמי וזיתים. המטבלים היו מצוינים. חמאת אסקרגו לא מכילה שבלולים אלא זו החמאה שמתבלת אסקרגו קלאסי. במקרה זה חמאה שהוקצפה קלות עם עשבי תיבול (פטרוזיליה בטוח ואולי גם טרגון ו/או עירית). מטבל המשוויה היה חד ומפולפל.

עוד מנה על חשבון הבית. אמרתי שאלון אהרונוביץ' הוא מארח מצטיין.. פטה כבד, קולי פירות יער, טוויל חמאה ושוקולד מריר. 68 ש"ח שלא שילמנו. להערכתי זו אולי מנה די חדשה שאון הכניס. הפטה עצמו – מעולה. חלק, משיי, עשיר ומושחת. הביסים עם הצנים היו נהדרים. קולי פירות היער היה מתוק מדי לטעמי. אני לא הייתי מוסיף שום דבר ממתיק לפירות היער ואם כן – לפחות מפלפל יותר את הקולי בפלפל שחור. טוויל החמאה והשוקולד הוא נחמד אבל לא חשבנו שהוא מתאים כאן. בקיצור פטה מצטיין עם כמה אלמנטים שדורשים לטעמי קצת כוונון.

השעה 20:50. החלל כאן נעים לישיבה. יש בר מרכזי ומשני צדיו יש שולחנות שמפוזרים בריווח יפה. המטבח הפתוח מציץ בסוף הבר ומי שקופץ לשירותים דרך היציאה לחצר יכול להציץ מקרוב. אלון סיפר שבניגוד לכל מסעדותיו הקודמות הם לא השתמשו כאן באף מעצב פנים והם אחראים על הסטייל. הם עשו לטעמי עבודה טובה. יש לציין גם את האקוסטיקה המוצלחת ואת המוזיקה שלא בקעה בווליום מחריש אוזניים. בימי שישי בצהריים עורכים כאן בראנצ'ים שמחים וצוהלים בווליום גבוה. בערב הם יודעים למנן ולמתן בהתאמה לקהל סולידי יותר.

אנילוטי וישסואז – כיסוני אנילוטי ממולאים קרם תפו"א, כרישה מקורמלת ופקורינו ברוטב וישסואז ואגוזי לוז קלויים. 74 ש"ח. מנת פסטה בהשראה צרפתית קלאסית. כבדה, חמאתית ומנחמת. גם היא מעט חורפית באופייה. אהבנו. המנה טעימה ומלטפת חך גם אם אינה מחדשת או מסעירה. יש בה איפוק צרפתי מוצלח.

ביסק סרטנים עם טרטר שרימפס ומחמצת בתפריט הפך להיות ביסק סרטנים עם בשר סרטנים ומחמצת בפועל (נאמר מראש). 82 ש"ח. זה אגב אותו מחיר שהיה באוגוסט 2025 והסטטוס קוו הזה ראוי להערכה בימים האלה. לטעמי באותה ארוחה לפני שנה וקצת הביסק לא היה מספיק סמיך והיה מעט אנמי. הפעם הוא היה טוב מאד. ביסק עשיר בטעמי ים וסרטנים, עוקצנות טובה וסמיכות טובה. ההערה היחידה היא שהוא יכול היה להגיע בטמפרטורת הגשה מעט יותר חמה. יתכן והוא חיכה קצת יותר מדי זמן על הפס לפני הגשתו.

אלכוהול. אחותי ואחייני התחילו בקוקטיילים (היה שני לאחיין). גיסי ואני התחלנו בכוסות יין לבן צרפתי (כמדומני אחד היה ההוט דה ראפאן מהקוט דה-רון שנפתח לכוסות והשני היה השנין בלאן הנוארי שאני שתיתי). היות וחיכינו למנות בשריות וחשנו מצוננים מספיק מהמזגן בחרנו להמשיך ביין אדום עם גוף. אלון חזר עם 3 בקבוקים אופציונאליים ובחרנו בזה. קוואז' אדום. בלנד של מלבק וגרנאש. גם אחותי הצטרפה. כל כוס עלתה 48 ש"ח והמזיגה הייתה נדיבה מהממוצע העירוני.

סטייק האשה (Steak Haché) – סטייק קצוץ גס, צרוב בגחלים, ברוטב פלפלת, מוגש לצד חצי עגבנייה מהג'וספר. 88 ש"ח. קציצה שמנמנה שביקשנו שתגיע מדיום והיא הגיעה מדיום מדויק. זו מנת דגל כאן. אכלתי אותה בארוחת אוגוסט (באותה עלות) ונהניתי אז מאד והיה ברור שנזמין אותה גם כעת. יש פה מנה מצוינת לחובבי בשר. הצרפתים קוראים לזה סטייק אבל הוא יותר מזכיר בצורה המבורגר והמרקם שלו הוא גס יותר בשל הקיצוץ הידני הגס של הבשר (בניגוד לטחינתו בהמבורגרים). בעיניי זו קציצה נהדרת. היא בשרית מאד, עמוקת טעמים, עם חריכת גריל שמספקת שפע טעמים ומרקם חיצוני מהנה ותווך בשרי ואדמדם. הרוטב הפלפלי מחמיא מאד. עגבנייה בגריל היא לטעמי עסק מיותר באשר הוא. עדיף בצל או שומר. לרותי ברודו בקופי בר וכעת גם בבראסרי המחודש שלה ברוטשילד יש מנה קלאסית של המבורגר ביין (ללא לחמנייה) שבארוחותיי ההיסטוריות בקופי בר אכלתי לא מעט. היא הייתה אחת האופציות הטובות שם. מנה טעימה ומהנה ככל שזכור לי. לטעמי הסטייק האשה הזה בזכות "בשרניותו" ועומק טעמיו הוא מנה מספקת יותר.

סטייק & צ'יפס – נתח צלוי ברוטב ז'ו עם צ'יפס גראטן. בחרנו בנתח הבאבט (פלאנק) שהומלץ שיגיע במקסימום מדיום ולמרות הסתייגותה של אחותי ביקשתי שייטה למדיום-רייר. 128 ש"ח. מידת העשייה הייתה לרוחנו. נהדרת. היו ביסים מדיום והיו ביסים מדיום-רייר ועדיין הייתה גם צריבת גריל מספקת. אין ספק שעושים כאן עבודה טובה עם מנות בשריות. במקרה הזה כשאני מביט בצילומי 2025 גודל המנה התכווץ ומחירה מעט עלה. כנראה שזה כורח המציאות העגומה. בכל אופן המנה הייתה מצוינת. הבשר איכותי, עז טעמים ומתובל כהלכה, הרוטב טעים ובשרי, הגראטן – פריך לגמרי וללא עודפי שמן. עבודה טובה מאד.

בשלב זה היינו שבעים אבל בכל זאת חשבנו להזמין עוד מנה בשרית בשל הצטיינות השתיים שאכלנו קודם. מנת ז'ו דה באף – לחי העגל – נשקלה אבל ירדנו מזה כי לא היה קונצנזוס. עברנו למתוק.

תפריט הקינוחים הדהוי קמעה.

לפני המתוקים. הפסקת סיגרייה להורים ושטיפת ידיים שלי בשירותים. על הדרך – מבט לחלל מצדו הימני של הבר. תפוסה יפה.

קרפ סוזט. 58 ש"ח. קלאסיקה. תכלס אם אוכלים כזה פעם בכמה חודשים זה כיף לחזור גם לקינוח הזה שלעתים נראה שחוק ומצוי מדי במחוזותינו. בארוחת אוגוסט שלי הביצוע היה ככה ככה. קרפ קצת חיוור ורוטב מתוק מדי. הפעם השיזוף והקרמול היו משופרים והמתיקות מאוזנת יותר. ביצוע טוב ונטול טוויסטים. אני עדיין מעדיף את הקרפ סוזט של דוק כשהוא מוגש שם ואת זה של מלגו מלבר (יש גם טייק מצוין לקרפ סוזט בפרא – קרפ לימון ופרג).

מוס שוקולד. 52 ש"ח. יופי של מוס. שוקולדי, אוורירי במרקמו, לא מתוק מדי, טעים מאד. שברי טוויל שוקולד (כאן זה לגמרי במקום), מלח גס ועלים ירוקים מטוגנים (כמדומני זעתר) נתנו עניין וסיפקו טוויסט. סיום מוצלח מאד.

קינוח לקינוח. זה הצ'ייסר שאלון אהרונוביץ שתה איתנו לסיום ולשנה טובה. מאר דה בורגון (Marc de Bourgogne) שהוא תזקיק גפת ענבים יוקרתי המיוצר בחבל בורגון שבצרפת, ובעל מעמד מוגן (AOC). השקיע בנו. לבחור יש אוסף בקבוקים מרשים של כהילים ויינות צרפתיים. הוא פתח עבורנו את זה והשקנו צ'ייסרים לחיים, להצלחה ולשנה טובה יותר (עם מהפך מחויב המציאות בסוף אוקטובר 🤞). 

התמונה למטה הייתה מעל ראשינו. ציטוט של הצייר והפסל הצרפתי אנרי מטיס. בעברית בתרגום AI זה הולך כך: "ציור חדש חייב להיות דבר ייחודי, לידה שמביאה עמה דמות חדשה בייצוג העולם דרך רוח האדם. על האמן להביא את כל המרץ שלו, את כנותו ואת הענווה הגדולה ביותר כדי להשיל מעליו, בזמן עבודתו, את הקלישאות הישנות". אם אני אקח את זה לעולמות הקולינריה זה תופס בחלקו. בישול עילי הוא לגמרי סוג של אמנות בה השפים הטובים אכן רותמים את כל מרצם כדי לייצר מנות חדשות ויצירתיות. אבל ענווה וכנות הן לא שתי תכונות שאני מייחס בהכרח לשפים הגדולים. הרבה אגו יש שם אצל רבים מהם, והיות ואנו חיים בעולם של טרנדים והעתקות אז העולם הזה מלא גם בקלישאות.

החשבון. לחם ופטה כבד על חשבון הבית. גם הצ'ייסר המדובר.

ארוחה טובה ומספקת. נהנינו מאד. יש כאן מקום נעים, מקצועי (שירות טוב מאד של סתיו המלצר שלנו), טעים וסולידי (גם בתמחור). מסעדה צרפתית מוצלחת ואיכותית. מקום בוגר שיכול להתאים לזוג על הבר, לסועד בודד על הבר, לארוחה משפחתית. לטעמי גם בררנים באוכל וגם פודיז בנשמה יכולים למצוא כאן את מבוקשם. היו כמה מנות מהראשונות שאפשר לחדד קצת ואני מניח שהשף החדש שכאמור נכנס בימים אלה יחדד ויספק כמה טוויסטים. מהיכרותי עם השף ופועלו יש להניח שהוא כבר עמל על מנות צרפתיות בטוויסט שלו. יהיה מעניין לעקוב אחרי החגים ובהמשך שנת תשפ"ז אחרי השידוך הזה בין שף תל אביבי-יפואי צעיר וקצת פרוע כמו און משען לבין מסעדה צרפתית תל אביבית-יפואית קצת יותר סולידית וקלאסית כמו פאלט. הפעם ייקח לי (בלי נדר) פחות משנה לחזור שוב.

מערב שישי יפואי אני חוזר יומיים אחורה לשדרות רוטשילד לעסקית ברוטשילד 48 בראסרי במלון R48, הבייבי היותר חדש במפעלות רותי ומתי ברודו (קבוצת R2M). גילוי נאות – אני לא ממעריצי המסעדות של רותי ברודו ושות'. אני מעריך מאד את המקצועיות ואת המוניטין רב השנים של הקבוצה אבל קולינרית גם מסעדות העבר וגם מסעדות ההווה פחות מושכות אותי. קופי בר לפני שנים הייתה קלאסיקה טובה וראויה. אכלתי בה לא מעט כי המשרד שלי לפני למעלה מעשור שכן ממש מעבר לכביש. הבראסרי היה מקום סביר ולא יותר בעיניי. אכלתי שם אולי פעמיים ולא הבנתי על מה הייתה המהומה. הוטל מונטיפיורי היה לפרקים מסעדה טובה עם כמה מנות טובות ואני יודע שלמקום יש קהל מעריצים גדול גם כעת. אני מניח שהפעם האחרונה שאכלתי בקופי בר שנסגרה בקיץ 2023 אחרי למעלה מ-30 שנות פעילות (כבוד!) הייתה לפני כ-5 שנים כשהייתי בסביבה בפגישה עסקית וזה היה בינוני להפליא. בהוטל מונטיפיורי זה גם היה כנראה בערך באותן שנים וגם בה היה בינוני ביחס למה שזכרתי מלפני עשור ויותר. ובכל זאת – קמתי בבוקר בידיעה שאני צריך לאכול צהריים, חיפשתי מקום שעדיין לא הייתי בו, וחשבתי לתומי שלנסות פעם את הבראסרי החדש לא יכול להזיק. הגעתי ללא הזמנה.

עסקית צהריים ברוטשילד 48 בראסרי, 2 בספטמבר:

רוטשילד 48 בראסרי נפתח כאמור בקומת הלובי של מלון R48 בספטמבר-אוקטובר 2023. המלון היוקרתי (שכולל 11 סוויטות בלבד) והמסעדות בו משדרים אירופאיות ואלגנטיות. הגעתי לדלפק המארחת כמה דקות אחרי הפתיחה ב-12:00 ונמצא לי מיד מקום על הבר. המקומות שמתועדים בתמונה למטה בחלל הכניסה אוישו כולם בהמשך. גם בפנים בזמן הישיבה שלי החלל התמלא יפה ככל שנקפו הדקות. השף של הבראסרי ושל מסעדת השף R48 The Chef's Table שפועלת בחדר אינטימי נפרד הוא אוהד סולומון שפועל בקבוצת R2M שנים רבות ושימש כשף הראשי גם בקופי בר.

תפריט העסקיות. קצת יותר מצוצמם מתפריט הערב וחלק מהמנות הן וריאציות מעט שונות ממנות הערב. בניגוד לפאלט שמציגה קו כמעט צרפתי יש כאן לגמרי מיקס בין הבראסרי הקלאסי היותר צרפתי מאבן גבירול לבין הקופי בר היותר ים-תיכוני וכלל אירופאי, וכאן יש גם קריצות קלות לאסיה (בדומה להוטל מוטיפיורי). אבל בראסרי זה צרפתי, הוייבים הם צרפתיים, ולכן החלטתי לשלב את הארוחה הזה בפוסט "צרפתי".

בעסקית מקבלים לחם ומטבלים עם סלטון צד ופאף טפיוקה, בוחרים מנה עיקרית ועלות הארוחה היא בהתאם לעלות העיקרית. ניתן כמובן להוסיף מנה ראשונה בתוספת עלות. בקיצור – זו לא ממש העסקית של הקופי בר מלפני שנים שהייתה עסקית של ראשונה, עיקרית ולחם, במחיר העיקרית. הימים האלה חלפו והיום המציאות מחייבת מסעדנים לקצץ.

תפריט היינות. בחרתי ביין הלבן של בת שלמה (במזיגה נדיבה) כי לא התחשק לי סנסר, שבלי או אליגוטה צרפתיים.

חלל המסעדה ממקום מושבי על הבר. כמתואר באתר שלהם: "המסעדה שואבת את ההשראה מהרחוב התל אביבי בו היא פועלת, חיה ונושמת את העיר והשדרה. בראסרי מודרני, כפי שאנחנו רואים אותו, המציע אוכל שכיף לאכול בכל שעה של היום. עיצוב המסעדה ממשיך את הקו העיצובי של המבנה, קו נקי ואלגנטי, שימוש רב באבן טרוורטין ועץ בהיר בשילוב של עצי זית גדולים. במרכז המסעדה ניצב בר רחב, המציע ישיבה נמוכה ונוחה". אכן נקי ויפה, אכן מואר ואלגנטי ואכן חלל נעים מאד לישיבה, גם על הבר.

הלחם והפתיחים. להבנתי הפתיחים משתנים מדי פעם בהתאם להיצע חומרי הגלם. לחם איטלקי מהטאבון (פוקאצ'ה סטייל). פלפל חריף, זיתים ירוקים, שמן זית. זה היה החלק הראשון במנת הלחם והוא היה החלק הנחמד. לחם טאבון במסעדה שמהווה מעין שילוב של קופי בר ושל הבראסרי המיתולוגיים זה משהו שטבחי המסעדה צריכים לדעת להכין בעיניים עצומות. הלחם אכן טוב. פלאפי ומעט פריך למעלה. לא משהו יוצא דופן אבל טוב. לצד הלחם הגיע מטבל יוגורט כוסברה שהיה אנמי וחלש. מעט חמיצות של יוגורט הורגשה אבל המטבל היה נטול כל עוקץ עשבוני ואפילו מליחות חסרה בו (ניסיתי להמליח וזה לא עזר). סלט שומר, סלרי, ג'עלה ומיזונה היה בינוני. ירקות טריים אבל תיבול סתמי לגמרי ובמקרה הזה – עודף מלח. עוד פחות מוצלח היה פאף טפיוקה, סלמון מאודה, קרם אבוקדו ובצל ירוק. הפאף עצמו היה פריך אבל הטעמים של הביסים – דהויים וחסרי קיק. כנראה שאת עודפי המלח שמרו במקרה שלי למנת הסלט. כל האלמנטים היו אנמיים. פתיחה מגומגמת למדי. יש לציין את כמות הלחם. היא נדיבה מאד. אפילו בהגזמה. אני מניח שזה נועד להציג מצג של שפע שישראלים אוהבים אבל לסועד יחיד אין צורך בכמות כזו אם הוא מזמין מנה עיקרית שהיא לא סלט. השארתי חצי מהלחם וכולי תקווה שהם עושים שימוש חוזר בלחם שלא נאכל (פירורי לחם) או תורמים אותו לנזקקים, כי ממבט שהעפתי בסועדים יחידנים (או זוגות) שישבו על הבר לצדי – המון לחם נותר גם בצלחתם.

למנה העיקרית בחרתי בחזה אווז, תפוח אדמה באטר, ברוקולי צרוב וגסטריק. העלות – 126 ש"ח. המנה בהחלט נדיבה. גסטריק הוא רוטב צרפתי בסיסי שאמור לשלב טעמים מתוקים וחמוצים בעידון (הרבה פעמים הפרי הוא הדרי). במנה שלי הגסטריק היה מתוק לגמרי. כמו ריבה. שום דבר לא שבר את המתיקות (לא סגור מה היה הפרי בו השתמשו. זה לא היה משהו הדרי). שילוב של אווז ומשהו מתקתק יכול לעבוד היטב אם יש ציר בשרי עשיר, פלפול כלשהו, חומציות. איזון. כאן כל מה שהורגש היה מתיקות. היא גלשה לאווז, לתפוח האדמה שלמרבה הצער הוגש כאן כמצע לברווז ואיבד כל קריספיות ואפילו לברוקולי. אוכל מלוח שהוא מתוק זו בעיניי רעה חולה בעולם המערבי בכלל ובישראל בפרט. כאן גיליתי למשל שברוקולי מתוק זה לא משהו שעובד. וחבל על חומרי הגלם. הם היו טובים. מידת העשייה של האווז הייתה טובה וכך גם של הברוקולי אבל מה זה חשוב אם המתיקות "גמרה" עליהם. מנה רעה להפתיע. במסעדות האחרות של R2M גם אם לא היו ריגושים קולינריים והיילייטים, העסק תמיד היה מקצועי, מתובל כהלכה ועשוי היטב. מנה כזו לא מאוזנת לחלוטין אני לא זוכר שאכלתי אצל ברודו ושות'. כנראה שהייתי צריך ללכת על קלאסיקת הקופי בר של המבורגר ביין.

לא החזרתי את המנה. בחירה שלי (בעיה שלי). את הברוקולי המתקתק סיימתי כי ירקות ירוקים זה בריא אבל 4 פיסות של האווז נותרו בצלחתי וגם חלק מתפוח האדמה. ואם אני לא מסיים מהצלחת זה אומר שהמנה פשוט לא טובה. יצוין שהברמן שמע את ביקורתי בזמן אמת והציע מנה חלופית אבל סירבתי כי אני לא אוהב להחזיר מנות מחומרי גלם טובים שהן פחות טעימות. בהמשך מנהלת המשמרת שוחחה איתי וקיבלה פידבק, הציעה פיצוי בדמות קינוח או משקה אבל ויתרתי (לגמתי צ'ייסר שהוצע בלי קשר כבר בתחילת הארוחה). שירות טוב וקשוב יש כאן לבטח. הוספיטליטי מצטיין זה החוזק של המסעדות של הקבוצה.