פוסט בניחוחות ובטעמים ערביים, דרוזים, לבנוניים, סוריים, שאמיים, עלווים. בשבוע האחרון פקדתי שלוש מסעדות שונות שמציגות כל אחת גרסה שונה של המטבחים הנ"ל.
זה התחיל ביום א' ה-19 באוקטובר שבו חבר ששמו יישמר בעילום שם בשל ענייני ביטחון המדינה והציבור סימס לנו בשבת והעלה רעיון לקפוץ לעיר העתיקה לסיבוב טעימות. אני הייתי הספונטני היחיד. יצא שרוב המקומות היו סגורים (למעט קבב שעב שהיה די בינוני) ולכן ברעבוננו הוא זרק את האופציה לקפוץ לשכונת שייח' ג'ראח הערבית במזרח ירושלים ולנסות את מסעדת קלובס, מסעדת שף ערבית ששגיא כהן במרץ 2023 עף עליה בביקורתו (אבל ממש עף): "מסעדת "קלובס" בשייח ג'ראח היא כנראה המסעדה הערבית הטובה בישראל. "קלובס" מציעה חוויית טעם מלהיבה שהיא בעת ובעונה אחת מוכרת ואחרת. במזרח ירושלים יש קול חדש". לא שש. כהן הוא מדד לאיכות אמיתית של מסעדה (רחוק מזה) אבל בכל זאת המקום נראה מסקרן על הנייר ולכן אחרי בירור טלפוני לוודא שהם פתוחים קפצנו לשם.
באותו סופ"ש ב-24 וב-25 לחודש ביקרתי את אחייניי אסף ואיתמר בצפון הרחוק (קיבוץ דפנה). הזמנתי מקום לשלושתנו ליום שישי בערב במסעדת שף חדשה של מטבח לבנוני-דרוזי בשם לוספר במלון Oaks בבוקעאתא, מסעדה שקראתי אודותיה בכתבה שפורסמה לפני כשבועיים במאקו. למחרת קפצנו לכפר העלווי ע'ג'ר על גבול לבנון ואכלנו צהריים במסעדה המקומית היותר מוכרת שם ששמה בלו ליין.
Cloves – מסעדת שף של פיוז'ן ערבי בשייח' ג'ראח במזרח ירושלים:
קלובס היא מסעדת שף ערבית מודרנית או אם תרצו מסעדת פיוז'ן ערבית עם השפעות גלובליות של שף בשם טארק טאהא שאני לא יודע הרבה עליו מלבד זה שהוא גם קונדיטור בהכשרתו ושהוא זכה במקום ה-3 בעונה 5 של תוכנית טופ שף המזה"ת ב-2022 ובתחילת 2025 הוא היה הזוכה הגדול בעונה 7 של התוכנית, "עונת האול-סטאר". לפי האינסטגרם המסעדה נפתחה ביולי 2019. למען האמת מלבד אותה ביקורת נלהבת של שגיא כהן לא מצאתי תיעוד אחר על המסעדה בכתבה בתקשורת האוכל הישראלית ואפשר רק להסתמך על ביקורות עדכניות אוהדות בגוגל שבישראל אמינות בערך כמו הביקורות של מר כהן. נכנסנו למסעדה בשעה 12:40. רוב הזמן היה כמעט ריק. שולחן אחד היה מאויש בחצר בחוץ ועוד 2 שולחנות בפנים. לקראת סוף הארוחה שלנו נכנסו 6 חבר'ה לאכול. זו מסעדה שללא ספק בונה על תיירים והשנתיים האלה הן בעייתיות מאד לכאלה.
שייח' ג'ראח בחלק לא מבוטל של חלקיה היא שכונה אמידה וקלובס נמצאת בלוקיישן יפה ומושקע.
חלל המסעדה.
תחילה חשבנו לשבת בשולחן עם נוף אבל השמש סינוורה מדי והתיישבנו באחד השולחנות מול הבר.
מסעדה שמיועדת לקהל בינלאומי וערבי וכנראה פחות לישראלי הממוצע ולכן אין תפריט בעברית. יש אופציה לעסקיות אבל אנחנו התמקדנו בתפריט הרגיל של הערב. גם המלצר הצעיר והנחמד שלנו פנה אלינו באנגלית שתובלה פה ושם בעברית.
מבט לבר. מקום מודרני. יש אלכוהול. אני הסתפקתי בבירה טייבה. 32 ש"ח ל-1/2 ליטר.
פיתות, מטבל עגבניות מיובשות וזיתים. המטבל דומה במראה למחמרה (על בסיס פלפלים) והיה עדיף אם זו הייתה מחמרה כי העסק כאן הרגיש קצת כמו רסק עגבניות מתקתק. בלוספר עוד מעט נאכל מחמרה מעולה.
התחלנו עם ביסים של מנות דגל – Signature Bites.
קריספי טאבולה. דפי אורז תפוח דקיקים עם תלולית של סלט טאבולה ו"קוויאר לימון". 60 ש"ח. במסעדה בתל אביב היו מגישים במחיר הזה 1/2 כמות. הקוויאר הוא ספירות קטנות ומתפצפצות של לימון (מטבח מולקולרי – זוכרים?). זה טאץ' מודרני לסלט ערבי קלאסי שבקלאסיים. חשיבה מקורית אבל ביצוע בינוני. דפי האורז היו דקיקים אבל לא מספיק קראנצ'יים. מנעד הטעמים לא היה מאוזן והחמוץ שלט יותר מדי (ואני אוהב חמוץ). לא היה כאן את העונג של מנת ביס שאמורה להתפצפץ בפה בקראנץ' מלא טעמים. התחלה ככה ככה.
קובה הבית. גם מנת דגל. קובה מטוגנת עם טחינה וקוויאר לימון. קצת שמן עשבים (מניח שפטרוזיליה) ושמן צ'ילי לצבע. שוב – הגשה מודרנית ומקורית למנה קלאסית ושימוש באותו קוויאר לימון שכאן דווקא בא טוב כי הוא שבר את הבשרניות ואת הפריכות של הקובה. המנה הזו הייתה מעט טובה יותר אבל גם כאן היה מקום לשיפור. המסה הייתה יבשה מעט והתיבול לא היה מדויק (נדרש למשל טאץ' של מלח). 60 ש"ח ל-6 יחידות זה לא יקר. בתל אביב וסביבותיה היינו מקבלים כנראה 3 יחידות.
עוד "ביס דגל". כריות עראיס. מיני עראיס, עשבי תיבול, לצד מטבל יוגורט מלפפונים שלא תועד. גם 60 ש"ח. אלה היו ביסים מוצלחים. עסק חמוד וטעים. הרגשנו היטב בטעמי כבש, המיני פיתה הייתה לוהטת ופריכה, העלים תובלו היטב ומטבל היוגורט הקליל את העסק.
אחרי מגמת שיפור חלה הידרדרות. זו מנת פתיחה בהגדרתה. לגמרי יכולה להיחשב כמנה עיקרית במסעדות המרכז. גראטן פטריות ממבחר פטריות טריות אפוי בשמנת עם ציפוי של פירורי פאנקו פריכים. 65 ש"ח. מבחינת טעמים זו מנה לא רעה. מבחינת ביצוע זו מנה כושלת. ראשית אין כאן גראטן. Gratin בצרפתית זה מוקרם. אנחנו מכירים ורגילים למנה הקלאסית של גראטן תפוחי אדמה שנפרסים דק דק ונאפים בשמנת עד הקרמה. ציפינו לטיפול דומה גם של פטריות. שייקחו כאן פטריות בשרניות גדולות (יער, פורטובלו וכו'), יפרסו אותן דק ויאפו בקרם שמנת. מה שקיבלנו זה פיסות של פטריות בגדלים משתנים וברוטב שמנת נוזלי לגמרי. ממש מי שמנת. כנראה שהפטריות הגירו מנוזליהן וההקרמה כשלה. זה לא היה רע מבחינת טעמים כי הפטריות היו טובות וטעמיהן שלטו במנה, אבל זה היה ביצוע מביך למדי. מצער. כמו שאמר חברי לארוחה – מנת קפולסקי.
יש מוח טלה ולא נזמין? ודאי שכן. מוח טלה מטוגן בפאנקו לצד רוטב מטבוחה וטחינה. כך רשום בתפריט. בפועל קיבלנו נתחי מוח טלה חביבים שטוגנו היטב (אם כי המוח העדין די נעלם מתחת לפאנקו) ורוטב מטבוחה שהרגיש כמו רוטב צ'ילי מתוק. רוטב פשוט לא טוב. סחיטת הלימון ועלעלי השומר עזרו לשפר קצת את הביסים אבל זו בסה"כ מנת מוח מאכזבת. 72 ש"ח.
חלקנו בעיקרית אחת. על פירות ים/דגים ויתרנו כי עבורנו פירות ים זה פחות הפורטה של מטבח ערבי בישראל (אם אנחנו לא על החוף בעכו, חיפה או יפו) ולכן בשר. טלה. צלעות טלה מצופות בעשבי תיבול עם פירה תפוחי אדמה ורוטב חרדל ורוזמרין. 155 ש"ח. נכחו כאן גם פטריות, גזרים וברוקולי. מנה שנראתה לא משהו בעת הגשתה ע"י המלצר הנחמד (הגשה שנראית קצת כמו חדר אוכל מוסדי ולא מסעדת שף) והייתה רעה אף יותר אחרי שטעמנו. עסק רע מאד. הבשר עצמו שאמור להיות הכוכב היה חסר אופי ואנמי למדי. הירקות כנראה נחלטו קלות (אבל ממש לשניות) ונותרו קשים ואנמיים, במיוחד הגזר שהיה כמעט חי. הפירה היה האלמנט הגרוע מכל. דביק, גרגרי ולא חלק, ובעיקר לא טעים. פירה מהרעים שאני זוכר שקיבלתי במסעדה. הרוטב לא שיפר – חרדלי-חמצמץ ולא טעים. עסק לא טוב.
השף הוא גם קונדיטור בהכשרתו אז קיוינו שקינוח יוציא אותנו בהרגשה מעט יותר טובה. זה מכונה Yaffa Tart. טארט לימון עם סורבה תות ובסיס של עוגת קיזחה (בערבית: قزحة, באנגלית: Qizha. עוגת ספוג פלסטינית על בסיס טחינת קצח וסולת). 55 ש"ח. כאן העסק הרגיש מקצועי. קינוח איכותי למדי. לא מושלם כי סורבה התות היה יכול להיות חמצמץ יותר, קרם הלימון היה יכול להיות פחות מתוק והעוגה קצת פחות דחוסה. אבל אלה יחסית זוטות. ככלל הקינוח היה טעים ומבוצע היטב. לו שאר הארוחה הייתה ברמה הזו היינו יוצאים שבעי רצון.
על חשבון הבית קיבלנו טעימה של מלביית הבית. קרם מלבי אוורירי, טעים ומעודן שיש מצב שהיה הביס הכי טעים בארוחה המאכזבת הזאת.
חשבון לשני סועדים. כולל קפה טורקי לסחבק ובקבוק מים מינרליים. במונחי תל אביב ואפילו חיפה זה מחיר סביר לארוחה שכוללת לא מעט מנות טלה/כבש ועוד שלל מנות וקינוחים שהם בסה"כ בכמות נדיבה. אבל זה לא מנחם כשהביצועים הם בינוניים מינוס וכשהטעמים מאכזבים. חבל.
קשה לי למצוא הסבר לאיכות הארוחה הלא טובה הזו ב-Cloves (אולי השם – ציפורנים – תבלין שאני לא מחובביו היה צריך להאיר נורה אדומה). ברור שהשנתיים האחרונות ו-0 תיירות, גם במזרח ירושלים, נותנות את אותותיהן. לא כיף לבשל במסעדה כמעט ריקה. בטוח ניכרים עייפות חומר ודיכאון קיומי כמו במקומות רבים. אולי הראש של השף גם נמצא עדיין תחת הילת הזכייה בטופ שף המזה"ת אול-סטאר. בכל אופן לא נהנינו וזה מקום שממש לא נוכל להמליץ עליו לחובבי אוכל הרפתקנים שמחפשים מסעדה ערבית מודרנית וקצת שונה בנוף המקומי. אני רק יכול לקוות שהפסקת האש וסיום המלחמה יחזיקו מים ואולי עם חזרה מסוימת לנורמליות ולתיירים שמגיעים האיכות תהיה קרובה למה ששגיא כהן קיבל (לכאורה) באותה ארוחה ב-2023 ושדירוג המסעדה הגבוה של 4.7 בגוגל יצדיק את עצמו.
מירושלים לגולן. ביום חמישי שמתי פעמיי צפונה לקיבוץ דפנה לסופ"ש אצל אסף האחיין כשגם האחיין (אחיו הקטן) איתמר השכן מכפר יובל הצטרף לבליסותינו. למסעדה אחת הזמנתי מקום מראש ליום שישי בערב. מסעדת לוספר שהיא מסעדת מלון Oaks (מלון אוקס ב-Waze) ביישוב הדרוזי בוקעאתא. המלון שהוגדר כמלון בוטיק יוקרתי למבוגרים בלבד נפתח במאי השנה. המסעדה נפתחה כנראה מתישהו ביוני-יולי. על המלון פורסמו כמה כתבות אבל על המסעדה עצמה קראתי רק עכשיו בכתבת יח"צ של לין לוי במאקו ב-15 באוקטובר שכותרתה "כמה תשלמו על ארוחה במסעדת השף הכי צפונית בארץ?". החלטתי שאם כבר אני מצפין לסוף העולם נתפנק במקום חדש דנדש ומושקע.
Lusper – מסעדת שף של פיוז'ן דרוזי-לבנוני-סורי במלון Oaks בבוקעאתא:
מסעדת שף מודרנית של פיוז'ן דרוזי-לבנוני-סורי. אם תרצו מטבח שאמי עכשווי. בזכות הכתבה במאקו היו מעט פרטים מקדימים על השף: סאלח גוטאני, בן 28, הספיק לחיות ולעבוד 6 שנים בתל אביב, בין היתר עם נוף ע'תאמנה וארז קומרובסקי באירועים, וגם במטבחים של יפו תל אביב וקלארו. לפי ויקיפדיה בוקעאתא הוא אחד מארבעת היישובים הדרוזיים ברמת הגולן שנכבשו מסוריה במלחמת ששת הימים, תושבי הכפר זכאים לאזרחות ישראלית מתוקף חוק הגולן (1981) אולם רובם אינם מחזיקים בתעודת זהות ישראלית. גוטאני הוא יליד הכפר (או המועצה המקומית נכון להיום). באתר המלון המסעדה מוגדרת כמסעדת בשרים יוקרתית שמשלבת בין נשמה דרוזית לאסתטיקה קולינרית עכשווית ומפגישה בין מסורת לחדשנות. קצת כמו מה שקלובס מנסה לעשות בירושלים. עוד נכתב באתר שההתבססות היא על חומרי גלם מקומיים (מי אמר בשר מהגולן ודגים מקומיים מבריכות הדגים בדן) ושבלב המסעדה ניצב גריל ג'וספר. השם לוספר הוא נגזרת של המילים "לה רסטורנט וג'וספר".
זה המלון מהצד של החנייה. מקדימה הוא מרשים יותר. בפנים ההשקעה ניכרת. המסעדה נמצאת בקומה השנייה. נכנסים ללובי המלון ועולים במעלית.
הכניסה למסעדה. לשולחן סנוקר לא ציפינו.
הבר.
חלל רחב ידיים מרווח, תקרה גבוהה מאד. שולחנות גדולים מאד ביחס לממוצע בישראלי במסעדות שף. יש כאן לארג'יות בכל אספקט.
התפריט. יחסית ממוקד ולא מפוזר. 9 ראשונות שכוללות סלטים שונים, 9 מנות ביניים ו-7 עיקריות בג'וספר ש-5 מתוכן בשריות. גם צמחוניים יוכלו לארגן כאן ארוחה מלאה.
תפריט הבר. מחירים מצחיקים ביחס למה שאנחנו מכירים באזור חיוג 03. אסף הזמין את קוקטייל הבית שהיה על בסיס ג'ין וורמוט. מעין מרטיני. איתמר את הנגרוני. אני לגמתי כוס יין סוביניון בלאן סמיון של פלטר שהוא יקב גולני מעין זיוון. מתי שתיתם בערב כוס קוקטייל או כוס יין ב-35 ש"ח במסעדת שף בישראל?
פוקצ'ה בטאבון, קרם חציל, מחמרה וסחוג סורי. 28 ש"ח. טעים טעים. חריכת טאבון כיפית. המחמרה (محمرة) היא ממרח פיקנטי ומעט מעושן על בסיס פלפל אדום קלוי, אגוזים, שמ"ז ורכז רימונים. כאן היא הייתה פשוט נהדרת. לא רצינו להפסיק לאכול אותה. פלפלית, אגוזית, אכן מעט מעושנת. גם הסחוג הסורי – חרפרף, עוקצני ועשבוני. החציל היה קרמי וטעים אף הוא.
ויתרנו על סלט למשל הפטוש הלבנוני עם אבן יוגורט או הטבולה הסורית עם הלאבנה המעושנת. בדיעבד זו הייתה טעות והיינו צריכים להזמין אחד במקום הפסטה שהייתה רק בסדר.
טרטר טונה אדומה, שמנת חמוצה, צ'ילי, אבוקדו ולימון. 82 ש"ח. השמנת המוקצפת הוזלפה יפה על מעין בריוש. המחיר נראה תל אביבי למדי אבל יש נדיבות וזו כנראה כמות כפולה של טונה אדומה ממה שהיינו מקבלים בכל מסעדה/בר אוכל תל אביבי ממוצע. הטונה נחתכה לפיסות גדולות מהרגיל בטרטר ויותר הרגישה כמו סביצ'ה. העסק הקרין טריות ותובל בפשטות יחסית וביד טובה.
שומר בר בחמאה חומה, גבינת שמנת וסלטון סלק. 42 ש"ח. מנה יפה לעין שהסבה לנו עונג של ממש. כנראה המנה הטובה ביותר שאכלנו כאן. אחייניי אמרו שרק בשבילה ובשביל הפוקצ'ה הם יחזרו לכאן (פלוס אולי המבורגר או נקניקיות לוספר). זאת באמת אחת ממנות השומר היותר טעימות שאני זוכר שאכלתי. טיפול משגע של הירק שכנראה בושל/רוכך לפני כן ואז קיבל את אהבת הג'וספר. הוא היה רך, חמאתי, אגוזי. החמאה החומה השתלבה נפלא. מנת ירק לפנתיאון. גבינת השמנת שהוקצפה קלות והוזלפה יפה מוסיפה צבע וקרמיות אבל תכלס השומר עובד לבדו כל כך טוב שאולי היא לא נדרשת.
ויתרנו על קלאסיקה של עלי גפן היות ואלה כאן הם במילוי צמחוני והלכנו על מנת דגל אחרת – קובה כמובן. קובה מטוגנת במילוי בשר כבש, צנוברים ויוגורט חם. 56 ש"ח. 3 יחידות נדיבות. בכתבה במאקו הקובה צולמה כיחידה אחת בתוך כוס מעל יוגורט חם. כאן ההגשה היא בקערה על מצע של אותו יוגורט חם. כך או כך יופי של הגשה. יופי של קובה. טיגון נהדר לקריספ כמו שצריך. יוגורט חם, חמצמץ ומלטף (מניח שזה יוגורט מחלב צאן) שמרגיע יפה את טעמי הכבש הנוכחים והמתובלים היטב. טעים טעים.
טליאטלה, פטריות שימג'י, שרי שוקולד (עגבניות. לא יין שרי ושוקולד), שום וחמאה. 78 ש"ח לצלחת נדיבה. פסטה שאני מעריך שהיא הום מייד. מנה טעימה אבל יחסית לאחרות היה חסר לנו בה טוויסט או ייחוד. היא הייתה מעט חדגונית וקצת הרגישה לי כמו פסטה שמנת-עגבניות (טובה לסוגה). אפקט הפטריות וטעמן האדמתי פחות עבד עם שימג'י עדינות. אולי כדאי להשתמש כאן בפטריות מלך היער או פורטובלו שהן נוכחות ובשרניות יותר.
עראיס קבב טורקי, טחינה-עמבה וסלסת עגבניות. מנה שמוגדרת כעיקרית. 87 ש"ח. אחלה מנה. הגשה מקורית של שיפודוני גלילי בצק פיתה ממולאים בבשר עם שומן טלה. העסק מקבל יפה את טיפול הג'וספר ויש כאן קראנצ'יות כיפית, טעמי בשר בקר וכבש נוכחים. טעים מאד. גם עלי הצד והמטבלים שהוגשו לצד המנות זכו ליד טובה של תיבול.
סיגר מסחן עוף, בצל מקורמל, בהרט וטחינה-עמבה (הוגשה בצד). 92 ש"ח. למעט העובדה שגם כאן יש את אותה טחינה-עמבה ממנת העראיס ואפשר אולי לגוון את המטבל, יש כאן יופי של מנת סיגר שעשוי מלחם סאג' דקיק שמגולגל לסיגר ועובר טיגון. הטיגון היה מופתי עם אפס עודפי שומן, הקראנץ' מענג, והמילוי נדיב מאד של עוף שתובל היטב (בלי נוכחות משתלטת של הבהרט ועם מתיקות מעודנת ומרומזת של הבצל המקורמל). עבודה יפה.
מבט נוסף למסעדה. קצת אחרי 20:30. זו התפוסה שהייתה לאורך הארוחה. חצי מלא.
קינחנו בלייאלי ביירות בהגשה מודרנית שכנהוג בז'אנר היה מעט מתוק מדי אבל טעים ומהנה. קרם השמנת שהוזלף בצד היה ונילי וטעים מאד. את הקינוחים כך נאמר לנו מכינים עבורם במקום אחר.
החשבון ל-3 סועדים. 639 ש"ח לארוחה מלאה וממלאת, איכותית, נעימה וטעימה ל-3 אנשים. מחיר מציאה במונחי תל אביב. 213 ש"ח בממוצע לסועד עם כוס משקה אחת לראש ביחס לכמות האוכל שאכלנו זה מחיר נמוך במושגי 2025 במסעדות. כמו שאמרתי – אולי היה עדיף לנו לוותר על הפסטה ולהזמין את אחד הסלטים שנראו טוב כשהמלצריות נשאו אותם לשולחנות לידנו. בפעם הבאה… השירות היה חביב מאד וידעני וניכר שהצוות עבר כאן הכשרה כמו שצריך.
מי שנופש/מטייל בגולן או באצבע הגליל ובא לו להתפנק במסעדת שף מודרנית ומושקעת שיסמן אותם. ודאי מי שגר באזור ובוקעאתא לא מאד רחוקה מביתו. ויש אפילו שולחן סנוקר ממש מחוץ לדלת המסעדה למי שבא לו להתאמן קצת בין המנות או אחרי הארוחה.
למחרת אחרי טיול/שכשוך בוקר בנחל הדן סמוך לקיבוץ דן (מקום יפה ויחסית פחות מוכר שהוא קצת off the beaten path שמכונה לגונה דן) קפצנו לע'ג'ר (בערבית זה נכתב עם ע' גרונית שמבטאים כר' – غجر), הכפר העלווי המפורסם שיושב ממש על גבול לבנון. הכפר הפך בשנים האחרונות (לפני המלחמה כמובן) ליעד מבוקש לחובבי אוכל כולל סיורי אוכל כאלה ואחרים, היות ובזכות מיקומו הוא מהווה מעין שער אותנטי של אוכל לבנוני-עלווי אותנטי. נראה שהשקט בגבול הצפון שם אותו שוב על הרדאר, ודאי בטיולי סוף שבוע.
לפני האוכל. טבילה במי הסתיו הקרירים של נחל הדן.
ב-12:00 נפתחת המסעדה עליה בנינו שהיא כנראה היעד הקולינרי המוכר ביותר בע'ג'ר, כך לפחות לפי כתבות שונות ופוסטים כאלה ואחרים שנכתבו על האוכל בע'ג'ר. המסעדה – בלו ליין. אותו קו כחול שהוא כינוי לגבול ישראל–לבנון שנחשב לגבול זמני ועובר בע'ג'ר. המסעדה אכן שוכנת פיזית ממש קרוב לגדר הגבול.
בלו ליין – מסעדה סורית-עלווית בכפר ע'ג'ר על גבול לבנון:
מסעדה עלווית ביתית שהיא כאמור "המתוירת" ביותר בע'ג'ר. האיש שמנהל את המסעדה לפי אחת הכתבות הוא בחור מקומי בשם חודר אל אחמד שהוא ומשפחתו מבשלים, מטגנים ומשפדים. הגענו קצת לפני 12:00 אז נפתח המקום. אין הזמנות אונליין ויש נייד שאפשר להתקשר ואולי לשריין מקום אבל אנחנו הגענו ספונטנית וסברנו שלא תהיה בעיה למצוא מקום. בשעת הפתיחה אכן היו סועדים בודדים אבל לקראת 13:00 המקום היה כבר מלא כמעט לגמרי. להערכתי פול האוס של ישראלים-יהודים.
בתוך המסעדה. האיש חמור הסבר בתמונה הוא האימאם עלי בן אבי טאלב, בן דודו של מוחמד, שהוא הדמות הרוחנית המרכזית של העלווים ועל שמו נקראת הקבוצה האתנו-דתית שמקורה באסלאם. מבחינה דתית יש הרואים בדת העלווית כדת עצמאית, ויש הרואים בה פלג אזוטרי באסלאם השיעי. מרכזה של הקבוצה בסוריה (אין על ויקיפדיה. כמה ידע וחוכמה אצורה בויקי שלנו).
התפריט. הרבה מנות קלאסיות מוכרות וכמה מנות מקומיות פחות מוכרות. ברור שיש כאן גם מנות מרצות קהל משפחתי כמו המבורגר או רביולי גבינה ומנות ילדים כמו פסטה שמנת/עגבניות או שניצל.
מבט לחדר השני שבזמן הצילום קצת אחרי 12:00 היה ריק ואחרי 30-40 דקות התמלא.
סלט בלו ליין. עגבניה, מלפפון, בצל ירוק, עלי ג'רג'יר, זיתים על מצע לאבנה, גבינת שנקליש ולחם סאג' קריספי. 40 ש"ח. יופי של סלט בכמות נכבדת. הרבה כל טוב. ירקות טריים. תיבול טוב. השנקליש, גבינה שמכינים מלאבנה צאן שעוברת ציפוי בתבלינים יבשים (פפריקה, סומאק ועוד) וייבוש עד להתקשחות, היא מאכל לבנוני-סורי מסורתי. היא הוסיפה כאן יופי של מימד גבינתי מלוח. מעין אומאמי ערבי טוב (כמו שאבן יוגורט מספקת).
פאתה (הם כותבים פאטה אבל לפי הערבית זה אמור להיכתב בת' ולא בט' ולמעשה גם בלי א' – فَتَّة שפירושה פירורים או קרעים). זו פאתה חומוס סורי עם יוגורט, טחינה, לחם מטוגן, סמנה, שקדים ורימונים. 35 ש"ח. לצדה גם זיתים בלימון כבוש (זיתים סורים מן הסתם) ופיתות. פאתה (ירדנית שזה דומה עד זהה) התפרסמה בתל אביב בזכות אל קלחה היפואית. שם יש גם גרסה שמגיעה עם בשר שייטל. זאת גרסה חלבית בלבד והיא מוצלחת וטעימה מאד. למרות נוכחות הסמנה (חמאה מזוקקת) היא לא כבדה כלל. חומוס עשיר מלא טעמים ומרקמים. כיף של ניגוב.
קובה בשר משויה עם רכז רימונים. 3 יחידות ב-25 ש"ח. מחיר מצחיק. הקובות מעוגלות ושטוחות. "משוויה" בערבית (مشوية) פירושה צלוי ואני מניח שהקובה הזו לא מטוגנת אלא אפויה/צלויה בתנור או על מחבת/גריל. אולי אני טועה. בכל אופן זה טעים. התיבול כאן מזכיר את הקובה של לוספר אבל כאן היד על הבהרט הייתה דומיננטית יותר ונוכחות רכז הרימונים הוסיפה מתקתקות יתר קלה. הלימון שנסחט עד תומו איזן את העסק.
שישברק בשרי ברוטב יוגורט. זו המנה הגדולה ב-60 ש"ח. אכלתי מנות שישברק טובות יותר במסעדות ערביות פה ושם. זאת טעימה אבל לא יוצאת דופן. חסרו מעט טעמי כבש במילוי ורוטב היוגורט היה חסר חדות במקצת.
מנת הדגל. בורגול ביתי עם בשר עגל בבישול ארוך עם סמנה ברוטב יוגורט שליך. 65 ש"ח. רוטב יוגורט שליך הוא יוגורט עם מעט כורכום ומכאן צבעו. כאן הכל היה מצוין. התיבול היה מדויק בכל אלמנט. הבשר היה רך מאד וטעים וכך גם הבורגול הביתי. הרוטב – מעודן וטעים מאד. הכורכום כאן ממש מדוד בכמותו וכמעט אינו מורגש בטעמו וזה טוב. מנה נהדרת.
היינו כבר שבעים מכל הנ"ל אבל בזווית העין ממקום מושבנו ראיתי מחלון המטבח את אחד מבני המשפחה הצעירים הופך קבבים על הגריל וחשקה נפשי גם בקבב. קבב עגל ושומן כבש. קבב עגל מעוטר בשומן כבש על הגריל זה אחד הביסים המענגים כשהוא עשוי ביד מקצועית. אבל נורא קל לפשל, לייבש, לא לתת מספיק דגש על שומן הכבש, לא לתבל כמו שצריך, להסתפק בבשר לא איכותי. כאן העסק נעשה בפשטות ובדיוק. טעים ועסיסי עם נוכחות כבשית טובה. המנה הזו שעולה 85 ש"ח וכמו שאפשר לראות היא גדולה ונדיבה יכולה להגיע עם תוספת "רצינית" של אורז, צי'פס או מג'דרה אבל אנחנו הסתפקנו בסלט הירקות הבסיסי. הצטערנו רק ששאבנו כל שארית של היוגורט שליך מהמנה הקודמת כי הוא היה משתלב כאן מצוין.
יצאנו מפוצצים לגמרי. על קינוח ויתרנו. עוד מעט נאכל משהו מתוק לא רחוק. זה החשבון. 320 ש"ח ל-3 סועדים. חצי מחיר ממסעדת השף המושקעת של הערב הקודם. אין כבר מחירים כאלה בישראל היהודית ואם יש אני לא רוצה לחשוב מה איכות הבשר והאוכל. היא ודאי לא קרובה למה שאכלנו כאן.
בלו ליין בע'ג'ר סיפקה לנו ארוחה טובה, זולה, מעניינת, משביעת בטן ומשביעת רצון.
בדרכנו ליציאה מע'ג'ר עצרנו למתוקים במקום השני שהוא כנראה המוכר ביותר לאורחי הכפר. ממתקי אל ח'טיב. קונדיטוריה שנפתחה בתחילת 2022 ע"י קונדיטור בשם אחמד ח'טיב (שלפי מה שקראתי השתתף מתישהו בתוכנית הריאליטי הקינוח המושלם) שהיא שילוב של קונדיטוריה ערבית מסורתית לקונדיטוריה מודרנית-מערבית. יש כאן גרסאות מסורתיות וגרסאות מפונפנות לקינוחים ערביים/טורקיים.
יש כאן מגוון בקלאוות, חלוואת אל־ג'בן – קינוח סורי מסורתי שלא הייתה בנמצא, עוגיות ערביות, כנאפות ועוד. אנחנו קינחנו בגרסה שלהם לקינוח לייאלי ביירות שהיה מוצלח וטעים. גם כאן ההגשה שלו מפונפנת כיאה למקום של קונדיטור והמרקם שלו של עוגת הסולת היה קצת יותר דחוס מזה של לוספר ומעט פחות מתוק. קינוח שני נקרא מדלוקה וכולל מלבי, כנאפה נבלוסית ופיצוחים. טעים מאד אבל דווקא הפיצוחים הומתקו בעיניי יתר על המידה.
אחרי כמה שלוקים של קפה יצאנו מע'ג'ר שמנמנים, מלאים ומבסוטים.
שלוש ארוחות שונות של מטבח ערבי בגרסה כזו או אחרת. אחת מפונפנת, מודרנית ומאכזבת בשייח' ג'ראח בקלובס הירושלמית. שתיים צפוניות טובות ומהנות בלוספר הדרוזית החדשה המודרנית והמושקעת בבוקעאתא, ולמחרת בבלו ליין העלווית הביתית המסורתית בע'ג'ר על גבול לבנון. היה מעניין.
מבט אחרון לגבול ולאיזה הר שנמצא מזרחית לע'ג'ר. מתי יהיה שלג? (או שמא עדיף לשאול קודם מתי יתחיל גשם נורמלי)?
