מסעדות גראז' קולינרי: גסטרו מכניקו (מוסך קולינרי) בגינת צ'לנוב וסניור ברח' רבניצקי (אזור מוסכים של ממש)

גראז' רוק למי שלא מכיר הוא ז'אנר ברוק האמריקאי של רוקנרול פשוט וגולמי, לא מסחרי ומחוספס, רחוק מהמיינסטרים. אם לוקחים את המילה גראז' לעולמות ההייטק מדברים על סטרטאפים שהתחילו בגראז' (היום יש חללי עבודה משותפים לעניין אבל פעם זה היה הגראז' של ההורים). בשנים האחרונות מכנים את הסטרטאפים הצעירים הללו במילה stealth. כאלה שמתחילים לפעול בשקט, לעתים עדיין ללא שם, בלי רישום רשמי, בלי מימון ועם 2 או 3 co-founders, כמעט במחתרתיות. הכל בשושו ובסודיות. בפוסט הזה אני לוקח את המונח גראז' לעולם המסעדות. גראז' קולינרי.

מסעדות גראז'. שתי מסעדות תל אביביות חדשות ולא שגרתיות שנפתחו בשקט ובדומיה, באזורים לא ממש מתוירים שלא מצפים למצוא בהם מסעדות חדשות. הראשונה היא גסטרו מכניקו שנפתחה מתישהו בנובמבר 2025 בגינת צ'לנוב מכל המקומות ולולא כתבה אחת של רוני קשמין מסוף נובמבר במדור האוכל של הארץ כנראה שעוד היה לוקח זמן לגלות אותה. זו מסעדה שאפילו מגדירה את עצמה כמוסך קולינרי. השנייה היא סניור שאשכרה שוכנת בלב לבו של אזור מוסכים בשכונת מונטיפיורי, ברחוב רבניצקי, אחד הרחובות הקטנים מאחורי רח' יצחק שדה. סניור נפתחה בדומיה מוחלטת ביולי 2025 ופעלה כמה חודשים בלי רפרנס תקשורתי אחד. רק בתחילת נובמבר צצו כתבות ראשונות עליה.

בעת כתיבת שורות אלה כבר נכתב על שני המקומות, היו כתבות וביקורות בתקשורת האוכל אבל הגילוי לקח זמן, אפילו לכתבים שיודעים הכל לפני כולם, בעידן שמקומות חדשים מקבלים כבר כותרות עוד בהיותם אתר בנייה, חודשים לפני הפתיחה המיועדת (או שהם סתם זוכים להצצה מוקדמת בסטוריז באינסטגרם כי השפים/שותפים רוצים לגלות לכולם על העובר עוד לפני שיודעים מה מינו). גסטרו מכניקו וסניור הן שתי מסעדות שנפתחו בשקט מוחלט – עניין לחלוטין לא מקובל ושובר שגרה, ונדמה לי שאם זה היה תלוי בנפשות הפועלות בהן – אולי הם היו מעדיפים להמשיך לפעול בשקט ולהתפרסם לאט ובזהירות אך ורק "מפה לאוזן" בלי רעשי מדיה ויחסי ציבור. שני השפים שעומדים מאחוריהן אינם ילדים בני 28-30. פנחס מלוטניק (פיני) מגסטרו מכניקו הוא להבנתי כבן 37. אייל סניור מסניור הוא בן 45. זה מסביר אולי חלק מההתנהלות.

אתחיל בגסטרו מכניקו בה ביקרתי פעמיים ואסיים בסניור.

גסטרו מכניקו, שתי ארוחות, דצמבר 2025:

מקום חדש בגינת צ'לנוב, ששוכן במתחם מגורים די חדש בשכונה פחות נחמדה ברחוב שעובר ג'נטריפיקציה מסוימת בשנים האחרונות. המקום הקטן נפתח בשקט בנובמבר. הייתה כתבה אחת של רוני קשמין בהארץ ועוד אחת בעקבותיה בטיים אאוט. השף שאני לא היכרתי לפני כן, פיני מלוטניק קורא לזה "מוסך קולינרי" ואני אקרא לזה מסעדת גראז'. בכתבות דובר על כך שהוא בישל שנים כסו-שף של ישראל אהרוני בהירו ראמן ובהמשך בקייטרינג שלו ושהוא היה שף של מקום בשם קפה אדמונד. הם פועלים בימים ב'-ה' החל מ-19:00 ולאחרונה החלו לפתוח גם לבראנץ' בימי שישי. באונטופו מתוארת המסעדה כ"מסעדת שף עכשווית המשלבת טכניקות בישול מתקדמות, חומרי גלם מקומיים וחשיבה מכנית-מדויקת על אוכל, ומטבח שנע בין מסורת לחדשנות עם מנות שמבוססות על חומר תהליך (לא יודע מה זה) וחוסר גבולות". בקיצור – מקום חסר הגדרות ברורות, כמו רבים שנפתחים בשנים הללו, אבל עדיין לא שגרתי. בר אוכל, בר-מסעדה, ביסטרו-בר שכונתי. כל התשובות נכונות.

בשני הביקורים שלי הדרך היחידה להזמין מקום מראש הייתה דרך שליחת הודעת וואטסאפ. ניסיון הזמנה ראשון כמדומני ליום ד' ב-17 בדצמבר של חברי עופר לב כשל. משום מה היה נתק בתקשורת והוא לא קיבל את הודעת האשרור (אשכרה הראו לי אותה. הוא פשוט לא קיבל אותה וחבל. יש מצב שהם הפסידו סועדים במהלך הערבים הללו). כעת הם הוסיפו אופציה מחויבת המציאות להזמנה באונטופו. הארוחה הראשונה שלי שם הייתה ספונטנית ב-18 בדצמבר. יום חמישי בשעת הפתיחה. אחרי שלא חזרו לעופר החלטתי לבדוק את המקום על בשרי כ-preview מתוך הנחה שאם אהנה אשריין מקום לחברים. אמרתי לעצמי שאם במקרה המקום fully booked אקפוץ למקום אחר באזור לוינסקי/פלורנטין. אין שלט בחוץ אבל לא היה מסובך להבין שזה המקום. חשבתי לתומי ש-2 כתבות בתקשורת האוכל יעשו באזז ושיהיה מלא אבל זה לחלוטין לא היה המצב. התחלתי כסועד יחיד על הבר ובהמשך הצטרף זוג חביב שחגג יום נישואין. ספוילר – נהניתי והזמנתי מקום בסוף הערב לארוחת חברים.

חלל המסעדה קטן ואינטימי. יש בר לא גדול שיושב על המטבח הפתוח. יש כמה שולחנות קטנים עם מפות לבנות מסביב. פשוט, נקי ונטול אפקטים. מקום שלא מנסה להיות טרנדי לא בעיצוב ובנראות וגם לא בקולינריה, ושומר על פשטות יחסית. כמו שפיני צוטט בכתבה בהארץ – "הפילוסופיה היא פשטות, דיוק ומינימליזם – לעשות את המקסימום במינימום". אין התססות, אין גארומים, קוג'ים או קמבוצ'ות. יש (לפחות זו הכוונה) אוכל טעים מחומרי גלם איכותיים.

בכניסה.

תפריט דצמבר. הרצה. אין לי מושג אם בינואר התפריט מוגדר כבר כתפריט קבע. אוסף מנות אקלקטי למדי. קצת מזרח אירופה, קצת מזרח תיכון, קצת צרפת.

תפריט היין. מי שאחראית עליו היא שמה סטארק-מלוטניק. בת הזוג שגם מנהלת את המסעדה ואחראית על העיצוב האורבני והפשוט. עוד עושים במלאכה חבריהם – בראל דנון שהוא סו-שף, סהר ויסוצקי שעוזר בניהול, ואלירן דהן שעוזר בשיווק (קרדיט לרוני קשמין על המידע).

בדד על הבר. פיני במטבח. שוחחתי מעט עם פיני בארוחה הראשונה הזו והוא סיפר שגם הכתבה הראשונית בהארץ מה-26 בנובמבר הייתה מקרית לגמרי. הכתבת ככל הנראה ראתה סטורי של אפרת אנזל על המקום החדש (אני מניח שיש היכרות אישית בין אנזל למלוטניק. היא מכירה את כולם) וזה סיקרן אותה להגיע ולסקר. הכתבה בטיים אאוט של יעל שטוקמן פורסמה ב-9 בדצמבר. טיים אאוט ברוב המקרים הם הראשונים לדעת על מקומות חדשים עוד בחיתוליהם וכאן הקדימו אותם.

טרטר ים (טונה אדומה). ברוסקטה, קיופי אידרה שרופה (מיונז יפני שהם עושים), ליים מקורמל. 64 ש"ח. יופי של מנה. טרטר טרי מדג איכותי, תיבול חד, חמצמץ ורענן. הטאץ' של הליים המקורמל הוסיף חדות הדרית מצוינת. הקיופי אידרה שרופה היה טעים אבל אפשר לחזק בו מעט את מוטיב הטעם השרוף לטעמי.

כיסונים תחרה דובונים. ראגו חלקי פנים, רוטב שזיפי בר. 59 ש"ח. כיסונים במילוי ראגו חלקי פנים ברוטב שזיפי בר עוקצני. מנת כיסונים מהיותר מענגות שאכלתי בארץ. בסיס הכיסונים היה לתפארת – דק ואלסטי, המילוי עמוק וטעים, הרוטב מתקתק-חמצמץ ועם טאץ' פיקנטי של פלפל שחור בנדיבות. עסק מעולה. מנה יוצאת מן הכלל.

התחרה. דקיקה, פריכה. לא מוסיפה ממש טעם אבל זו יציאה חמודה. היא עשויה מעמילן תפוח אדמה.

שיפוד שקדי עגל עם תטבילה. 39 ש"ח. שיפוד מצוין. שקדי עגל איכותיים בקוביות די קטנות שהיו מדויקים בעשייתם ובתיבול שלהם. התטבילה (מטבל לימון, פלפל ירוק חריף ושום) הייתה טעימה מאד אך לא חריפה ואולי זה טוב כי צ'ילי חריף עלול להאפיל על עדינות שקדי העגל.

שיפוד נוסף ומוצלח אף יותר. ספינאליס (בשר מכסה עין של אנטריקוט) ברוטב "קפה דה צ'לנוב". 32 ש"ח. מחווה נהדרת לרוטב קפה דה-פריז על בסיס שמנת פלפלת שכאן הוסיפו לו גם לא מעט חרדל ועשבי תיבול שונים. הבשר עמוק ומצוין. הרוטב – שמנת פלפלת עם פלפול כמו שצריך וכמה טוויסטים שמחריגות אותו מהקלאסיקה. יופי של מנה.

קינחתי במנת אנדר סקין צ'יקן – כדור עוף מלא בעצמו ובכרישה בציר עוף וחמאת לימון. 68 ש"ח. עוד מנה מוצלחת וטעימה ביותר. מנת עוף לא שגרתית במחוזותינו, אירופאית, עשירת טעמים ומרקמים, מתאימה מאד לימים קרירים של דצמבר.

ארוחה מצוינת. הגעתי ספונטנית, בלי היכרות מוקדמת עם השף (שהרזומה שלו תחת אהרוני לא עשה עליי רושם כי אני לא ממעריצי השף ופועלו) והופתעתי מאד לטובה.

ארוחה שנייה עם חברים. 29 בדצמבר.

יום ב' של השבוע. שוב נכנסנו עם פתיחת הדלתות ב-19:00. ישבנו באחד השולחנות והיינו ראשונים. בהמשך הגיע זוג צעיר. אולי עוד אחד לקראת הסוף. די מוזר ותמוה. מסעדה שמתנהלת כבר למעלה מחודש ונראה שאין מצדה מאמץ מיוחד לייצר קצת באזז וכותרות מלבד אותן שתי כתבות ופוסט אחד שלי על הארוחה הראשונה שהעליתי בקבוצת הפייסבוק שלנו.

באופן די מוזר המלצר החביב (או מישהו אחר מהצוות) לא טרח לתת לנו רקע קטן על המסעדה והקולינריה או לספק המלצות. נכון שאין צורך בהסברים מקיפים אבל עדיין מדובר במקום חדש. נכון גם שאני כבר הייתי ויכולתי לכוון ושכולנו אנשים מנוסים שבדר"כ מיטיבים לבחור אבל עדיין חסרה לי אינטראקציה וזה נמשך לאורך הערב. לחבר'ה הפעם לא התחשק לדבר כנראה. אני לא חושב שמישהו ניגש אלינו לשאול איך המנות לאורך כל הארוחה וחבל כי למרבה הצער הן לא הגיעו לרמה המצוינת של ארוחתי הראשונה.

התפריט.

והיינות.

לחם (צייט פור ברוט), חמאה גראס פד ומעט סחוג עשבוני ולא חריף. 28 ש"ח. סטנדרטי וטעים.

אותו טרטר ים 2X. טעים מאד.

סשימי דג לבן (כנראה אינטיאס), קרם לימונצ'לו, לימון פרסי. 78 ש"ח. מנה די טובה של דג איכותי אבל אפשר היה לדייק אותה מעט יותר. הלימונצ'לו סיפק מתקתקות לימונית שהייתה דומיננטית מדי והלימון הפרסי סיפק אומאמי לימוני מריר, אבל חסרה כאן לימוניות של לימון טרי ואולי מעט פלפול או פיקנטיות.

כיסונים תחרה דובונים. מנה שעפתי עליה בארוחה למעלה. הפעם היא הייתה סבירה פלוס בלבד. עדיין טעימה אבל לא חדה ולא מדויקת כמו קודמתה. חסר כאן הפלפול שהשתלב כל כך טוב עם רוטב שזיפי הבר. הרוטב נטה למתקתקות יתר. גם הבשרים ועבודת הבצק עצמה הרגישו פחות מדויקים וחסרי איזון.

פסטה ברווז. מבושלת בציר שלו, חזה ברווז, גלייז הדרים, קראמבל מתובל. 87 ש"ח. עוד מנה די טובה אבל גם בה הייתה כוכבית. הרוטב היה מתקתק מדי. גם כאן חיפשנו משהו מפולפל ואולי עשבוני יותר שישבור את המתקתקות ההדרית. משום מה לא חשבו להגיש לנו כפות הגשה במנות הללו והיינו צריכים לבקש במיוחד. לא ממש נוח לחלוק מנת פסטה או כיסונים עם סכין ומזלג. הפסטה עצמה הייתה עשויה היטב וגם הברווז ולו רק היו מדייקים את הרוטב זו הייתה יכולה להיות מנה טובה מאד.

כלי חיתוך בסטייל למנה הבאה.

רוסיני פיני. גראטן עגל, כבד אווז, רוטב מדיירה (אני מניח. ולא מדרייה), פטריות מורל. על תוספת קוויאר ויתרנו. 108 ש"ח. מדיירה – רוטב בשר-יין-חמאה-פטריות מצומצם, עשיר ומתקתק מעט שמתאים כמובן לליווי מנות בשרים כמו טייק אוף שכזה לטורנדו רוסיני. המנה הייתה טעימה. כבדה וטעימה. בשר העגל היה איכותי וטעים ושיבוץ של שומן בקר תרם לעסיסיותו, אבל כבד האווז לא ממש הורגש ואם הוא לא מורגש דיו רצוי לוותר עליו (למה לא כבד עגל אם כבר טייק אוף?). הרוטב היה טעים למדי אבל מעט מרושל (קצת נשבר) וגם הוא נטה למעט מתקתקות יתר לטעמנו. קצת יותר טעמי בשר ופטריות ומעט יותר חמאה ופלפל והיינו בעולם אחר. כיוונונים קלים שיכולים לעשות את כל ההבדל בין מנה די טובה למנה טובה מאד.

היה לנו עוד קצת מקום ל-2-3 שיפודים לחלוקה אבל החלטנו לחתוך כי חשנו שהערב הזה לא מציג את המטבח של גסטרו מכניקו במיטבו (כפי שאני חוויתי אותו בארוחה הראשונה והפעם התקשה לעמוד בציפיות). החשבון ל-4 כולל בקבוק יין טוב של פלדשטיין (גלגמש).

ארוחה לא רעה ולפרקים די טובה אבל כזו שלא התקרבה לאיכויות של הארוחה הראשונה שלי בגסטרו מכניקו. משהו היה קצת off בערב הזה. חוסר דיוק בחלק מהמנות, שירות לא קומוניקטיבי במיוחד, התנהלות מעט אדישה. אולי זה הקור. אולי סתם יום פחות חד במטבח. הרגיש לי כאילו הם עוד קצת רואים את עצמם כחלטורה זמנית וזה היה מעט מוזר. גם ההזמנות שהיו אז רק בוואטסאפ, גם השירות המעט מנותק, גם האוכל הלא מספיק טוב בערב המדובר (שלי כאמור יש מדד להשוואה על הטוב שהם כן יכולים לספק). חבל שחוסר אחידות שכזה מתרחש במקום חדש שכן צריך קהל אבל זה גם תהליך טבעי לעתים במסעדות חדשות שמחפשות את דרכן. אציין שאחרי הארוחה הזו כן שמעתי דיווחים משבחים ומהללים על המקום מאנשים שאני סומך על טעמם ולכן אני נוטה להאמין שנפלנו על יום מעט פחות מוצלח. קורה. אני עדיין סקרן לחזור בתקווה שהתפריט גם יורחב מעט ותצוצנה פה ושם מנות חדשות.

גסטרו מכניקו היא מסעדה חדשה שנפתחה בשקט וגם אחרי הוצאתה לאור כמה שבועות אחרי, היא עדיין פועלת בשקט יחסי, למרות שהיא כבר זוכה לרפרנסים שונים בתקשורת האוכל (למשל הבראנץ' החדש בימי שישי או הכנסתה לרשימת מסעדות הקז'ואל הכי טובות בתל אביב בטיים אאוט – רשימה שמתעדכנת אחת לכמה שבועות). אגב, ממש עכשיו כשאני כותב את השורות הללו (יום ה' – 22 בינואר) פורסמה ביקורת פורמלית ראשונה עליהם של ריטה גולדשטיין במאקו. במבט חטוף על הביקורת שלה (חיובית ומשתדלת אם כי היא סבלה מכבדות יתר במנות ואני יכול להבין את זה) המחירים בינואר עלו. הכיסונים מ-59 ש"ח ל-62 ש"ח. האנדר סקין צ'יקן מ-68 ש"ח ל-76 ש"ח. הרוסיני – מ-108 ש"ח ל-128 ש"ח. כבר ציינתי פעם שנורא יקר במדינה שלנו? אני מניח שביקורת באתר המוני ופופולרי כמו מאקו תעשה עבודת יח"צ ותייצר באזז גדול יותר מעתה והלאה.

סניור היא מקרה קיצוני יותר אף מגסטרו מכניקו. היא נפתחה ביולי 2025 בדממה מוחלטת. מתישהו לקראת סוף אוגוסט התחלתי להיות מטורגט אינסטגרמית באיזשהו סטורי על המקום. שאלתי חברים ואף אחד לא שמע עליהם. באינסטגרם הוזכר שמו של השף אייל סניור. היו כמה תמונות של אוכל וזהו. באחד הערבים אחרי העבודה קפצתי לשם פיזית (לא רחוק משד' יהודית שם היה משרדי) כדי להציץ והמקום היה נראה נחמד ומזמין. רפרנס תקשורתי ראשון צץ רק בסוף אוקטובר כשמרב סריג כתבה עליהם במגזין מקוון בשם פורטפוליו. בנובמבר כבר גילו אותם גם במאקו, טיים אאוט והארץ. אני לא זוכר שנים רבות מקרה של מסעדה שנפתחה כל כך בשקט, ודאי באזור כל כך לא צפוי (מי שפותח בנחלת בנימין, רח' דיזינגוף, שד' רוטשילד, לוינסקי או שוק הכרמל נגזר עליו שיבחינו בו גם אם הוא מנסה להתחבא). הכתבות על סניור כולל ביקורת חיובית מאד של שגיא כהן ("סניור" היא מסעדה שנכנסת אל הלב. מיד. ברגע. נדיבות, אסתטיקה ואוכל מצוין: סליחה על הרגשנות, אבל קשה שלא להתאהב במסעדת "סניור") יצרו תהודה מיידית ולא קל למצוא מקום פנוי במסעדה הקטנה הזו.

סניור, ארוחת ערב, 21 בינואר:

מסעדה של השף אייל סניור (טבח ותיק. למשל בקרפצ'יו בר שקדמה להאחים ולדוק ובהמשך מטבחצר יחד עם יוגב ירוס אקס מל ומישל שפעלה לפני כ-9-10 שנים במושב גינתון בחצר המשק של משפחת סניור). השותף של סניור הוא המסעדן גל נוי לשעבר מנכ״ל קבוצת טאיזו. הם חברו זה לזה במטרה לפתוח מסעדה פשוטה שמספקת חווית אירוח נעימה וביתית. בלי רעש וצלצולים, בלי מרדף אחרי טרנדים ובלי טיפת מאמץ להיות מגניב ואינסטגרמי. סניור ממוקמת כאמור ברחוב קטן באמצע שום מקום, בין מוסכים ובתי מלאכה, כאילו החבר'ה מעדיפים להישאר מחוץ לאור הזרקורים. זה נובע גם מכך וכמובן גם משיקולים כלכליים. גם החלל שלה היה חלל תעשייתי (לפניה פעלה שם חנות וילונות). סניור ושות' עיצבו חלל ביתי ונעים עם שלושים מקומות ישיבה, כולל בר מטבח שנראה חביב ונוח. המסעדה פועלת שלושה ערבים בשבוע (שלישי־חמישי, בין 18:30 ל-23:30).

אותם חברים מגסטרו מכניקו נכחו גם בארוחה הזו. היינו ראשונים להיכנס ב-18:30. בניגוד לגסטרו מכניקו כאן הכתבות והביקורות כבר הספיקו לגמרי לייצר באזז. המקום התמלא לגמרי (יום ד') די מהר. מסתבר שלעתים דווקא מקום בשוליים שמתרחק מתקשורת ומטרנדים הופך לטרנדי. החלל אכן נעים, נוח וחמים במיוחד. גיא הגדיר את זה יפה כ-cozy.

התפריט. אייל סניור לא מנסה לייצר אוכל חדשני. העסק פשוט ולא מתאמץ במכוון. מטבח מבוסס על חומרי גלם איכותיים ושימוש בגריל פחמים. כמו גסטרו מכניקו – אין כאן סגנון קולינרי מסוים. סניור מכין מה שהוא חושב שטעים. במהלך הערב הוא יצא אלינו. מסתבר שהוא זיהה את חלקנו מקבוצת הפייסבוק הקולינרית שלנו (פרלמנט קולינרי 1.1 למי שעדיין לא הפנים) והוא אפילו עוקב אחרי הבלוג הזה ממש. בדיוק לפני כמה ימים פורסמה בקבוצה ביקורת ששיבחה את המקום ואת האוכל אבל התמונות של המנות לא עשו חסד איתן. האוכל לא היה נראה משהו. סניור שקרא את הביקורת סיפר לנו בגילוי לב נדיר שככה הוא מבשל. הוא מעדיף אוכל טעים על פני אוכל יפה ולעתים אכן יוצאות לו פחות אסטתיות… בלי קשר – האיש מסביר פנים ונעים הליכות ואכן נטול אגו, לפחות זו התרשמותי מהשיחה איתו.

תפריט האלכוהול.

חלקנו בקבוק של אדום הרי יהודה צרעה. 260 ש"ח.

טרטר בקר, בצל מקורמל, צנוברים ושאטה. 68 ש"ח. מנה מעט מפוספסת. מעט אנמית גם בטעמי הבשר עצמו וגם בתיבול. עוד מלח ופלפל נדרשו כאן. נדמה לי גם שלא היה מזיק לעשות שימוש בשמ"ז מעט יותר עוצמתי. משום מה לא ביקשנו מלח. הצנוברים מספקים כאן אגוזיות נחמדה.

לחם של חגי. תוספת של 12 ש"ח.

השעה 18:50. עשר דקות אחרי זה המקום כבר היה מלא. אייל סניור הוא הבחור עם החולצה השחורה במטבח. גל נוי השותף הוא המזוקן משמאל שלא יצא מחלל הבר/מטבח. אותנו ואת יתר השולחנות שירתה מלצרית צעירה ונחמדה בשם שירה.

מנה על חשבון הבית. חסות על גריל פחם, רוטב קיסר, אגוז מלוח מתוק. מנה שעולה 68 ש"ח ברגיל. אכלתי חסה קיסר בפחם כמה ימים לפני ברובע א' (שם כמנה עיקרית עם תוספת של טונה צרובה). המנה של רובע א' הייתה טובה ומדויקת יותר, עם רוטב קיסר שנוכחות האנשובי הטובה בלטה. כאן האנשובי לא הורגש מספיק. צריבת הגריל הייתה חזקה. אני אהבתי את הטעמים המעושנים/מפוחמים אבל למנה היה אחר כך אפטר טייסט מתכתי פחות טוב שהזכיר גז בישול.

בייבי קלמרי, טחינת חצילים, ירקות בגריל. 88 ש"ח. פשוט וטעים. הקלמרי קיבלו חריכת גריל טובה והיו טעימים אבל החצילים השרופים מעט האפילו עליהם. מעט יותר עידון ואיזון נדרשו כאן. אולי גם סחיטה קלה של לימון.

ג'מבו שרימפס, עגבניות שרי צלויות וציר סרטנים. 98 ש"ח. מנה שבחלקה הייתה מעולה בזכות השרימפס עצמם שהוכנו לשלמות וזכו לליטוף גריל נהדר, ובחלקה הייתה מעט אנמית עם ציר סרטנים שדרש חיזוק ולא היה עשיר דיו. חידוד טעמים ימיים ומעט יותר דיוק ויש כאן מנה נהדרת.

ריזוטו שרימפס, ציר עוף, שומר ואבקת לימון פרסי. מנה טובה וטעימה שגם היא עם טיפה יותר דיוק במידת העשייה (להשאיר טיפה'לה יותר אל דנטה) ומעט יותר נוכחות טעם של השרימפס גם בבסיס הציר וגם בנתחים הקטנים שלו (קחו עוד 10-15 ש"ח ותנו קצת יותר שרימפס) הייתה יכולה להיות מצטיינת ממש. שגיא כהן אגב נסחף מהתרגשות וכתב שהמנה שהוא אכל הייתה אולי מנת האורז הימי הטובה ביותר שהוא אכל בארץ. שיהיה.

שקדי עגל, קרם ארטישוק ירושלמי וירקות צלויים (עגבניה ובצל). 114 ש"ח. מנה לא גדולה שחשבנו שהיא לא מספיק אטרקטיבית למראה. השקדים דווקא היו עשויים היטב והיו טעימים מאד. כאן האלמנט של קרם הארטישוק הירושלמי היה מעט אנמי שלא כהרגלו. כולנו סברנו שגם הבצל היה זקוק לעוד ליטוף והשחמה של הפחם.

המשכנו עם עוד שתי מנות לפני הקינוח. שווארמה דג (דניס), יוגורט, טחינה ותערובת תבלינים מהשוק. גם סלטון קטן ורענן. 102 ש"ח לטעמי זה מחיר מעט מוגזם למנה פשוטה על אף שהיא הייתה טעימה, מתובלת מצוין ועשויה היטב.

אטריות סיניות, ציר עוף, מח עצם, נתחי פרגית וחלמון. 92 ש"ח. גם אותה קיבלנו על חשבון הבית בנדיבותו של אייל. בעיניי די במפתיע זו הייתה המנה הכי טעימה של הערב. עשויה מצוין על כל חלקיה, מתובלת נהדר, ציר העוף בולט ועשיר, האטריות עשויות היטב, הפרגית שהיא חו"ג שאני כמעט לא מזמין במסעדות כי היא נתפסת בעיניי כביתית לגמרי הייתה טעימה ועסיסית. מה שעשה את המנה למהנה במיוחד וחיבר אותה לעסק מלטף ומשמח חך היו מח העצם הצלוי שתיבל את האטריות והחלמון הטרי שגיא ערבב לנו במקצועיות של שף. העסק הפך להומוגני וסיפק ביסים עשירים, מנחמים וטעימים מאד.

כבר כמעט 20:00. מלא לגמרי. גם הבר וגם השולחנות.

קינוח. כצפוי יש כאן קינוחים בסיסיים. פנקוטה הוא אחד מהם. עוגת מייפל עם קרם גבינה הוא אחד נוסף. אנחנו חלקנו מוס שוקולד עם קרם פטיסייר. 48 ש"ח. גוגל סיפר לי שמי שמכינה אותו זו אמא של אייל איתנה. מדובר במוס שוקולד עשיר, יחסית מוצק במרקמו, שמוגש עם קרם פטיסייר. המוס היה טעים ולא מתוק מדי. הפטיסייר (ואולי יותר נכון אנגלז) לא היה ונילי מספיק והוא הרגיש לי יותר כמו קרם שהכיל שוקולד לבן מאשר וניל.

החשבון לארבעה סועדים עם שתי מנות על חשבון הבית.

סניור התגלתה כמסעדה נעימה במיוחד, ביתית ואיכותית עם פוטנציאל גבוה שבארוחה הזו מומש רק בחלקו. כמו בארוחה השנייה בגסטרו מכניקו, עם מעט יותר דיוקים וחידודים ומעט יותר תעוזה בתיבול, זו יכולה להיות פנינה קולינרית מרחיבת לב. למרות שאני חובב גדול של יצירתיות ושל הרפתקנות באוכל, יש בסניור הסולידית קסם מסוים ואפקט משיכה.

דבר אחד בטוח לגבי גסטרו מכניקו ולגבי סניור: מדובר בשני מקומות שוברי שגרה וייחודיים בנוף השופוני הקולינרי הישראלי והתל אביבי, רודף הטרנדים והאינסטגרם. מקומות צנועים במידה, כמעט נחבאים אל הכלים, כמעט כאלה שבורחים מפרסום. ולמרות זאת שניהם קרוצים מחומרים שמושכים חובבי אוכל: אינטימיים, קטנים, מספיק מעניינים קולינרית. כנראה שנגזר עליהם להפוך ליעדים קולינריים טרנדיים בעל כורחם. בהחלט יהיה מעניין לעקוב אחרי ההתפתחות של שניהם בשנה הקרובה.

עדכון מארוחת האפי האוור בגסטרו מכניקו, 25 באוגוסט 2026:

אחרי לא מעט זמן אזרתי אומץ לחזור עם עופר לב ידידי (שגם נכח בארוחה הפחות טובה מדצמבר) להאפי האוור. יש שם כעת האפי האוור משתלם במיוחד של 30% הנחה על כל תפריט האוכל והאלכוהול. ישבנו על הבר.

יש קצת מנות חדשות. כבר משהו חיובי.

רביולי דה דופינה. דליס דה-בורגון, ריקוטה, קומטה, רוטב אסקרגו. 76 ש"ח. רביולי ממולא בגבינות. רוטב על בסיס שמן זית, פטרוזיליה, שום ויין לבן. פסטה מוצלחת וטעימה עם שילוב יפה של גבינות וטעמים עשבוניים טובים.

חלופה ל"אחוריים של דג". אותה מנה רק כשיפודים של פארידה. רוטב שאלוט, צלפים, שמיר, פטרוזיליה, לימון, שמן זית. ביצוע מצוין. טעמים חדים. טיגון משובח של הדג על עורו עד לפריכות משמחת וטעמי גריל בולטים. נהנינו.

יין שלא הכרנו. נחמד.

אנדר סקין צ'יקן. המחיר קפץ משמעותית מדצמבר 2025 אבל ההאפי האוור המשתלם מצמצם את הכאב. מנת שהייתה טובה מאד בארוחה הראשונה שלי והצטיינה גם כעת. תכלס אחת ממנות העוף שוברות השגרה והטעימות בעיר (ואני לא מרבה להזמין מנות עוף).

נקניקיות ברווז. רוטב חרדל, כרוב כבוש. גם מנה חדשה יחסית וגם היא מוצלחת. הרוטב מעולה, חרדלי ופיקנטי. המסה של הנקניקיות טובה והטעמים מוצלחים. אולי חסר איזשהו עוקץ בנקניקיות עצמן (פלפול, חרדל, עשב כלשהו).

במקום קינוח. שיפוד שקדי עגל. שומר וגזר בתטבילה. שיפוד קטן במחיר קטן למדי. טעים. אני מעדיף נתחים מעט יותר גדולים של שקדי עגל בצלייה אבל זה היה טעים ועשוי היטב. הסלטון המוחמץ היה חרפרף ועוקצני והשתלב היטב עם השקדים.

אחלה האפי האוור. הוזלה משמעותית שהפכה את הארוחה הזו למשתלמת במיוחד ביחס לתקופה.

שמחנו לחזור לגסטרו מכניקו ולראות שיפור ניכר בביצועים בהשוואה לארוחה השנייה שלנו במסעדה ובדומה למה שחוויתי סולו בארוחה הראשונה שלי בה. הביצועים היו טובים מאד, הטעמים היו טובים מאד ושאפו על הרטבים. כשבסיס הרטבים הוא מוצלח יש סיכוי טוב שהארוחה כולה תהיה טובה מאד. נחזור (*).

(*) כנראה שלא נחזור. פרסום מה-8 בספטמבר של לירן שבתאי מ-N12 (כתב חובב סקופים) מדבר על סגירת המסעדה ועל העובדה שמלוטניק צפוי להיות השף בפרויקט קולינרי בראשון לציון (כמחליף מיועד לתומר אגאי).