אנימאר של הלל תווקולי – שתי ארוחות פרידה מאחת המסעדות הטובות שהיו כאן

אנימאר. פוסט פרידה (זמני). נובמבר 2019 – 31 ביולי 2024. המסעדה נסגרת. אחת הטובות שהיו כאן לדעתי – בכל הזמנים. באסה. ענייני חידוש חוזה מול מלון דן, מלחמה, חוסר כדאיות כלכלית לחידוש החוזה מול המלון. תכלס הסיבה פחות מעניינת. זו מסעדה שאכלתי בה הרבה פעמים ואני לא זוכר ביס לא טעים בה. לשף הלל תווקולי יש טביעת יד ייחודית ונדירה במחוזותינו. למדתי להכיר ולהוקיר את הכישרון שלו בפאסטל ולטעמי באנימאר הכישרון הזה הגיע לשיאו. טופ 5 קל בארץ. טופ 50 מוצדק לגמרי (3 פעמים ברציפות) בדירוג של המזרח התיכון וצפון אפריקה. מסעדה שהכל היה בה טעים ומיוחד ואכלתי הרבה מנות שונות, מהמנות הראשונות ועד הקינוחים כולל כמה וכמה מנות מהטובות שמישהו יצר כאן בארץ.

אני חייב לומר שאת חלל המסעדה המיתולוגי במלון דן אף פעם לא אהבתי במיוחד גם לא בימי רפאל המיתולוגית והולה של ויקטור גלוגר שהחליפה אותה לזמן לא ארוך. נוף לים וזה זה מיתוס. הנוף הוא בעיקר לכביש הלא ממש נקי של רציף הרברט סמואל ולדקלים שראו ימים יפים מאלה. החלל אמנם רחב ידיים, פיזור השולחנות הוא טוב, אבל התקרה נמוכה מדי וכמה שלא ניסו (וניסו) להפוך את החלל למזמין, חם ומודרני יותר מימי רפאל זה פחות עבד לטעמי. תמיד היה נעים לשבת בה אבל תמיד הרגשתי שבלוקיישן אחר היה עוד יותר כיף ונעים. אלה כנראה אילוצים של מסעדות בבתי מלון. אבל אם עסקינן בחלל הספציפי הזה הרי שלטעמי אנימאר היא by far המסעדה הכי טובה שפעלה בו. טובה בעיניי לאין שיעור מרפאל של רפי כהן שאולי הייתה פורצת דרך אבל האוכל בה היה פשוט פחות טוב (לטעמי).

בשבת בצהריים, 29 ביוני, קפצתי אקראית למסעדה אחרי שחברים ביקרו בה בימים שלפני והוציאו לי את העיניים עם תמונות ותיאורים מזילי ריר. ישבתי אז במסעדה כמעט ריקה מאדם. ריקנות כזו לא הייתה זכורה לי, גם מנובמבר 2023 כחודש וחצי אחרי ה-7 באוקטובר וגם מה-6 בינואר אז ישבתי בה לפני שתי הארוחות הנוכחיות. המלחמה לא עושה טוב למסעדות, ודאי בשעות הצהריים, אבל כמות האנשים באותה ארוחה הפתיעה אותי. יצא לי לשבת באנימאר בשבתות צהריים לא פעם כי אהבתי את הרוגע היחסי ואת העובדה שהמסעדה לא מלאה מפה לפה. היה משהו מרגיע ומהנה עבורי בלשבת דווקא בשעות הללו של צהרי שבת. לרוב גם בסרוויס שהיה אולי הכי פחות הומה תמיד כשהצצתי למטבח בדרכי לשטוף ידיים בשירותים בצבץ הראש הקרח של השף הלל תווקולי. האיש עבד. שף חרוץ שלא משחק משחקים. עובד פול-טיים. לא מצטלם, לא מסתחבק ולא מתחבק. מקצוען ורציני. שף שנמצא במטבח ומבשל גם במסעדה כמעט ריקה ביום שבת בצהריים של סוף יוני…

אחרי יומיים ב-1 ביולי פורסם לראשונה דבר הסגירה של המסעדה, תחילה ברשתות החברתיות שלה ואח"כ בכל אתרי האוכל. קשה להפתיע אותי בעניינים שכאלה אבל הפעם בכל זאת הופתעתי. מסעדה שמבחינה קולינרית הייתה בשיאה. שף שהיה בשיאו. חשבתי שדווקא מסעדות ששוכנות בבתי מלון בימים האלה הן יציבות יותר ועם גב כלכלי/נדל"ני חזק. נכון שהתפוסה לא משהו ושאין תיירים אבל בכל זאת יש נדל"ן לכאורה יציב ועסק שמתקתק גם אם התקתוק איטי מהרגיל. אבל כנראה שגם כאלה, כשצריך לחדש חוזה, וכשהעתיד העסקי כאן לוט בערפל לא שורדות. ברור לי ששף שהוא עילוי (ואני לא משתמש בביטוי הזה הרבה כשאני כותב על שפים) כמו הלל תווקולי (שאגב, מעולם לא החלפתי איתו מילה. הוא לא מאלה שיוצאים לסועדים ומדבר איתם. לא בפאסטל לפני ולא באנימאר כעת) ימצא אם רק ירצה בית קולינרי חדש במהרה.

לאוכל. כי זה באמת היה העניין המרכזי באנימאר בקצת למעלה מ-4 וחצי שנות פעילותה. הארוחה הראשונה שאתאר היא כאמור אותה ארוחה סולו ספונטנית בשבת בצהריים ב-29 ביוני. הארוחה השנייה הייתה ב-19 ביולי והוזמנה מראש כארוחת פרידה ע"י אחות תאומה אילת ונכחו איתנו גיס ערן ואחיין יהל ברגילה הראשונה שלו אחרי הטירונות. אתחיל עם הארוחה בגפי.

ארוחה אחת סולו – שבת, 29 ביוני:

נכנסתי בערך ב-12:45. לרוב כשישבתי באנימאר בשעות הללו בשבתות כולל בחודשי המלחמה היו כבר לפחות 4-5 שולחנות מאוישים (והחלל הוא גדול). הפעם הייתי ראשון. מראה די מדכא. קצת אחריי נכנסו 2 זוגות ובהמשך אוישו עוד כמה וכמה שולחנות של זוגות או משפחה שבאה לחגוג אירוע. עדיין היה משהו כמו 2/3 ריק באותו יום. הכי ריק שאני זוכר את המקום. ושוב – מדובר במסעדת טופ תל אביבית שכמעט כל מי שאני מכיר שסעד בה (גם לאחרונה) התמוגג. משהו בעיניי לא הגיוני בתמונות הללו של אנימאר ריקה בשבת בצהריים. מלחמה או לא מלחמה.

תפריטי האוכל כולל ספיישלים. הספיישלים בלא מעט מסעדות הם לא באמת מנות מיוחדות אלא מנות של ניצול חומרי גלם ושל "לצאת ידי חובה". לא כך באנימאר. באנימאר הספייישלים תמיד היו מענגים. מנות נהדרות, לעתים טובות יותר מאלה של התפריט הרגיל (שגם הוא השתנה עונתית בחלקו). למי שלא מכיר – אנימה זה נשמה. מאר זה ים. אנימאר – הנשמה של הים. במקרה הזה כמובן הים התיכון והמזרח התיכון והשף הלל תווקולי שחיבר אותם קולינרית בוואחד סיבוב – מפרס לשאם לטורקיה ליוון והבלקן לאיטליה צרפת וספרד וחזור לתל אביב. את הטאץ' והיד לא ניתן לחקות. היו בשנים האחרונות לא מעט שפים שהושפעו וניסו – אבל לטעמי אף אחד לא הצליח לדייק את מנותיו לאלה של תווקולי באנימאר – בסגנון, בעושר הטעמים, בתיבול, בנשמה. אנימאר הייתה מזרח תיכון-ים תיכון קולינרי חדש ונהדר.

קוקטייל להתחלה. Spicy Daisy. עלה 55 ש"ח. וודקה צ'ילי וזעפרן, מיץ לימון, נקטר מנגו ואורז'ה (סירופ שקדים תוצרת בית). מוגדר כפירותי וחריף. המנגו כאן נכח אבל לא השתלט והייתה מספיק נוכחות של שאר המרכיבים שסיפקה חוזק וטעם שאני מחבב (קרי לא מתוק).

טונה נא עם רושטי ירושלמי. איולי זעתר, ויניגרט קארי, לימון ופלפל אורפלי. 65 ש"ח. מנת ספיישל. תווקולי מצטיין ברטבים. ויניגרטים, איולים, סלסות, תחמיצים. you name it. הכל טעים ביותר. חד מדויק ומלא פאנצ'ים. הדג הנא היה משובח ואיכותי כמו כל הדגים שאכלתי כאן (ואכלתי רבים). הרטבים מסביב נהדרים. הרושטי כבסיס – איכשהו שמר על קריספ ואח"כ שימש אותי לניגוב שאריות הרטבים. מה שנותר גרפתי בכף. ללקק את הצלחת.

סיגר טלה מרגז. איולי עמבה, צ'ילי וסלסת עגבניות. 69 ש"ח. במשך השנים היו באנימאר כל מיני גרסאות של סיגרים. זו הייתה הגרסה היותר שגורה כאן. אכלתי אותה ב-2021 באחת הארוחות עליהן גם כתבתי בבלוג. אז זה עלה 56 ש"ח. זה היה טעים מאד אז וזה היה טעים מאד גם כעת. מעטפת עשויה מצוין, טיגון כהלכה, מילוי עז טעם. והאיולי עמבה הוא פשוט נהדר. נשנוש כיפי במיוחד.

"צלעות" תירס אורגני. תירס מטוגן, ויניגרט שום, ג'ינג'ר ושאטה, קראמבל דגים מעושנים וכוסברה. 68 ש"ח. ספיישל שהופיע די בקביעות בתפריטים בחודשים האחרונים. נהדר. קודם כל זה תירס לא מתוק וזה כבר בונוס. שנית יש כאן חטיף עשוי נהדר וטעים ביותר. מעין רוטב צ'ילי מעושן-שומי נהדר שעוטף את התירס החרוך. יש מספיק ממנו גם לטבילה חוזרת. לתפוס ביד, להיזהר מהחום, לנעוץ שיניים ולאכול בהנאה. לא מנת פיין דיינינג אבל איזו מנה כיפית שמוציאה מתירס את המיטב.

כוס יין מול הים. דונה פוגאטה – סורסור. סיציליאני. 60 ש"ח. מחיר מבאס ומופקע? ודאי.

פורקטה טלה צרובה. פיתה סאג', איולי זעתר, ויניגרט קארי, סרירצ'ה ביתית וסבזי. 88 ש"ח. מנת בינייים בגודל יפה. פורקטה? לא ממש. לא בטן חזיר, לא מגולגלת וממולאת בתבלינים. יש כאן טייק אוף שדי רחוק מהמקור. אבל מה זה חשוב. זה טעים מאד. תכלס זו יותר פיתה שטוחה עם נתחי שווארמה טלה מעודנים. הבשר היה נהדר. אמנם נחתך לפיסות דקות אבל היה במרקם מצוין – מעט קריספי מבחוץ ועדיין רך ולא לעיס. התיבול של ויניגרט הקארי ושאר הרכיבים – נהדר. בועט, נוכח ומדויק. הרבה ירק ומעט ליים לרעננות. לחתוך פיסות, לאחוז ולאכול. כמו התירס – זה עסק מלכלך, מטפטף ומענג. בשני המקרים קיבלתי קערה קטנה עם מים ולימון לטבילת האצבעות אחרי.

קינוחים. נדמה לי שעם השנים תווקולי באנימאר שרוקח את הקינוחים בעצמו הלך השתפר והתחדד בקינוחיו. בתחילת הדרך העסק זכור לי כפחות מגובש ומדויק. למיטב ידיעתי פועלת איתו קונדיטורית בשם מאי ישורון (אולי פעלה בעבר) ואני חושב שהיד שלה עזרה מאד בתהליך הזה. יתכן והקרדיט בכלל מגיע לה. בכל הקינוחים של אנימאר יש שימוש מושכל ומקסים בתבלינים "אקזוטיים" שמספקים את הטוויסט והשימוש בהם הפך להיות מדויק יותר ויותר עם השנים. לטעמי אנימאר בגזרת הקינוחים הפכה להיות אחת ממסעדות הטופ של הטופ בישראל. קינוחים שהם שוברי שגרה וייחודיים וכאלה שמיישרים קו עם האוכל של הלל בצורה מיטבית.

פנקוטה יוגורט משמש. קולי וג'לי פסיפלורה, פאף אורז מצופה שוקולד דולסה, סורבה משמש, קראמבל תבלינים ואבק לימון שחור. 61 ש"ח. איזה קינוח נהדר. קיצי, רענן, מלא טעמים, מלא מרקמים. הכל בו היה עשוי מצוין. ברובו הוא היה קליל מעודן וחמצמץ (הפנקוטה יוגורט וסורבה המשמש) אבל אז יש פאנצ'ים של הקראמבל תבלינים ושל הלימון השחור וקראנץ' של פאף האורז. שום אלמנט לא מתוק מדי. עסק נהדר. שאפו.

ארוחה קיצית נהדרת. עלתה לי סכום לא מבוטל של 466 ש"ח אבל זה כולל הרבה מזון והרבה שתייה. אני תמיד אומר שאני מעדיף לשלם כאלה סכומים במסעדות ולאכול אוכל טעים במיוחד ומיוחד בטעמיו מאשר לשלם במסעדה טובה אבל סטנדרטית על ארוחה של מנה ראשונה, עיקרית, יין וקינוח 300 ש"ח ולהשתעמם קמעה (גם אם מדובר על ארוחה טובה וראויה). באנימאר אף פעם לא היה לי משעמם. החך שלי תמיד חגג. אלה מנות שגם אם אנסה לשחזר בבית כנראה שאכשל. כאמור גם שפים מעולים ניסו ומנסים לחקות את תווקולי פה ושם והם עושים זאת בהצלחה חלקית בלבד או שנכשלים.

אני קופץ לארוחת המשפחתית האחרונה בהחלט באנימאר. 3 שבועות מאוחר יותר. דבר הסגירה כבר פורסם בכל מקום. אחותי שישבה בעבר פעם אחת ויחידה באנימאר וחזרה נלהבת החליטה שזו המסעדה הראויה לחגוג לילד רגילה ראשונה של אחרי טירונות. היא הזמינה כשבועיים לפני מקום ליום שישי בערב. לבנים זו הייתה פעם ראשונה במסעדה. מסעדה שנסגרת ועורכת חודש של ארוחות פרידה יכולה להיות עסק טריקי לעובדים ולסועדים. מצד אחד יש רצון לשמח את הסועדים ולתת להם חווית אירוח אחרונה מוצלחת מכל הבחינות אבל מצד שני זה גם עסק קצת מוזר. אני מניח שיש עצב וקצת דיכאון של הצוות מהסגירה הצפויה ואולי אפילו "אווירת סוף קורס" ולכן יש חשש שהעניין לא יתקתק כמו תמיד. ספוילר – גם הארוחה הזו שלנו באנימאר הייתה יוצאת מן הכלל. נכון שכדיברנו עם רפי המנהל ועם מנהל הפלור והמלצרים שמענו את הבאסה ואת העצב אבל זה לא גרע מאיכות השירות וודאי לא מאיכות המנות.

ארוחת פרידה משפחתית, שישי ערב, 19 ביולי:

המקום הוזמן לשעה מוקדמת יחסית. 18:30. איזה הבדל היה בתפוסה בהשוואה לארוחה שלי מסוף יוני. היה מלא לגמרי. מלא מפה לפה, כולל הבר. תפוסה כזו ראויה למסעדה כמו אנימאר בכל סרוויס שלה בכל יום. אני לא יודע אם אנימאר מלאה בכל סרוויס בשנה האחרונה הייתה גורמת להמשכיות גם כעת בעת המלחמה וענייני השכירות והנדל"ן וחידוש החוזה, אבל שיקולי רווחיות הם ודאי שיקולים מכריעים במו"מ עסקי שכזה ויתכן וכך היה. בכל מקרה שאלות של מה ואם כבר לא רלוונטיות. מה שבטוח זה שהיה משמח לראות מסעדה מלאה. הצוות בפלור לא היה קטן אבל הוא בהחלט נאלץ לעבוד קשה במיוחד כדי לתת שירות ראוי.

תפריט ה-19 ביולי. רגיל וספיישלים. פתחנו עם מנות ראשונות לחלוקה לשולחן וכל אחד בחר מנה עיקרית או מעין עיקרית לעצמו. השארנו מקום לקינוחים כמובן.

קוקטיילים. נגרוני לבן למטה בשבילי (56 ש"ח). סבזי מיול מימין (52 ש"ח). Animar Rosato משמאל (54 ש"ח).

במקום פוקאצ'ה ומטבלים התחלנו עם ירוק. גבינת פטה על הסכין. חסות, שקדים מקורמלים, צנונית, ויניגרט שזיף סצ'ואן, אורז תפוח, ורדים וסומק. 68 ש"ח. הפטה הסתתרה למטה. הויניגרט הסתתר גם הוא למטה. אני לא הייתי מזמין את המנה הזו בארוחות סולו שלי באנימאר (גם לא עם שותף אחד) אבל בארוחה לארבעה זו מנה אידיאלית להתחלה ירוקה ורעננה. סלט פשוט נהדר. עם הטוויסטים והיצירתיות שאני מצפה ממנה כזו במסעדת שף. כל האלמנטים של טריות, תיבול, מרקמים ומשהו קראנצ'י הופיעו כאן. ההוט-סוס שזיף סצ'ואן הורוד העז (ראו למטה) היה פנטסטי. לבקבק ולשווק. התחלה מצוינת.

ממשיכים עם סלט. סלט שרימפס קלמרי חריף. סלרי, עגבניות שרי, פאקוס, שעועית ירוקה, ויניגרט ליים ג'ינג'ר פלפל חריף ועשבי תיבול. 72 ש"ח. סלט קצת יותר קטן מהפטה למעלה וקצת יותר יקר בגלל הקלמרי והשרימפס. זו מנה מצוינת שאכלתי כאן בעבר. השרימפס נחלטים. הקלמרי כנראה נצרבים קלות. השרצים טריים וטובים ומטופלים היטב. הירקות והעלים עוברים טיפול מיטבי, כל אחד למידתו הרצויה. החריף כאן הוא חריף. תווקולי לא ביישן בתיבול שלו. הוא מפגיז איפה שצריך ועושה את זה תמיד בדיוק. אחלה סלט. רענן, קיצי ופותח צ'אקרות.

סמבוסק טלה. איולי לימון שחור, ויניגרט ג'ינג'ר ליים ולמון גראס, פלפל חריף ועשבי תיבול. 118 ש"ח. 5 יחידות מאפה. מנה שגם לא יצא לי לאכול כאן בעבר משום מה. מאפה של דרך המשי. עיראק-אירן עם תיבול מזרח אסייתי. המכלול היה נהדר. הרטבים – כרגיל אושר. חדים, מלאי טעם ובועטים. אם יש לי מינוס אחד קטנטן לציין זה הקריספ של הסמבוסק שהיה יכול להיות מעט מעט יותר פריך. יתכן והמנה עמדה דקה-שתיים מיותרות על הפס. אבל זו באמת התקטננות. הבצק, המילוי של הטלה, הרטבים, הירקות (במיה קריספית נהדרת) – כולם עונג טעים ביותר.

"צלעות" התירס. כתבתי עליהן קודם. נהדר. ליקקנו את האצבעות.

זאת 'העיקרית' שאחותי אילת הזמינה. עיקרית שהיא ראשונה. ספייסי דג ים. בצל ירוק, סלרי, כוסברה, קריספי נודלס, קשיו, ויניגרט ליים, שאטה וסומק. 82 ש"ח. נדמה לי שהיו כאן טונה ואינטיאס. לא סגור. היא נהנתה. אני טעמתי בסוף רק כפית מהרוטב. ספייסי ומצוין.

פורקטה טלה שהחייל האמיץ יהל הזמין. לא נשאר פירור. הבחור נהנה מאד.

ספיישל שאני לא זוכר שהיה כאן בארוחות קודמות שלי שגיסנו ערן הזמין. מולים וצ'וריסוס. מולים, צ'וריסוס, אריסה, שום, פטרוזיליה, יין לבן ופריקסה פולנטה קריספית. 96 ש"ח. מנה אדירה. טעמתי ממנה. פיצוץ של טעמים, אבל שוב כרגיל את תווקולי, זה נעשה בצורה מושכלת. זה חריף. זה שומי. זה עשיר. זה בועט. אבל זה גם מדויק ולא מוגזם. מולים נהדרים. הפריקסה פולנטה הזו היא נהדרת לכשעצמה. היא הייתה בסיס לכמה מנות לפנתיאון שאכלתי בשנה האחרונה באנימאר (פריקסה לשון ופריקסה שרימפס ותמנון – שתי מנות מהמענגות שאכלתי בכל ארוחותיי באנימאר). היא קריספית, מטוגנת נפלא וטעימה ביותר. תכלס הייתי מבסס רק עליה מקום של סטריט פוד. פריקסה במילויים שונים. להיט.

ספיישל בשבילי. גם מנה שאני רואה אותה לראשונה באנימאר ואיזה כיף שהיא הייתה כאן ל-closure כמנה העיקרית שלי. ראסקס מהג'וספר. ציר ים, פרחי צלפים, שום ופטרוזיליה. 124 ש"ח. היה גם אורגנו קריספי. ראסקס או רסקס זה דג ים שדי נדיר להיתקל בו במסעדות ישראל. אולי אכלתי כזה פעם באייבי ואולי בעוד מקום שכבר שכחתי את זהותו. שמו העברי הוא עקרבנון אדום לפי גוגל והוא אכן מוזהב/כתום עז בצבעו וגם די מכוער. הוא מרכיב חיוני במרקי בויאבז דרום צרפתיים שם הוא נמצא בשפע בים התיכון הדרום צרפתי. הוא ממשפחת הברבוניות והוא טעים. מאד טעים. באנימאר הוא נחצה לפרפר ונצלה על הג'וספר יפה יפה. הוגש עם העצמות (מידע שנמסר מראש) אבל אני נהניתי מההתעסקות. ויתרתי על סכין ומזלג ואת רובו בצעתי בידיי ואכלתי בהנאה. זאת בעיניי הדרך הראויה והנכונה לאכול דג על עצמותיו. הציר היה ימי, עמוק ושופע טעמים. נהדר. שמן הפטרוזיליה הוסיף ירקרקות ופרחי הצלפים והאורגנו הוסיפו עשבוניות. הדג היה נפלא. טעמי גריל חיצוניים. טעם עדין של דג טרי שבטריים. עסיסי. קשה להפתיע אותי בארץ עם מנות דג אבל מזאת הופתעתי. מנה נפלאה.

מבט מהצד. קצת אחרי שעה 19:45. מלא וגדוש. כיף.

קינוחים. היו 5 קינוחים רשמיים ועוד אחד שהוצע כספיישל ולא נרשם. אנחנו ארבעה אז ארבעה קינוחים? לא ולא. חמישה. גם קנקן תה אנימאר הוזמן (28 ש"ח) ואני ואחותי הזמנו אספרסו מרטיני (58 ש"ח. מצוין אבל יקר מאד) לסיום אלכוהולי וחזק לצד הקינוחים.

שוט אחרון לשולחן הזוגי שבדיוק פונה מסועדיו לשמי הערב היורדים על הנוף המוכר של חוף פרישמן (או שמא זה בוגרשוב?).

אספרסו מרטיני. חזק מאד. אלכוהולי. מר. ויקר. יקר מדי לטעמי.

פנקוטה יוגורט משמש. כתבתי למעלה. קינוח קיצי מושלם.

פרפה ליים. סירופ לבנדר, בצק עלים ביתי, גלידת הל וליים. 63 ש"ח. עוד קינוח קיצי מושלם. הפרפה, הגלידה והסירופ היו עשויים לשלמות. לימוניים, ארומטיים, טעימים להפליא. בצק העלים היה קריספי וטעים אבל אני לא בטוח שאיזשהו קראמבל מתובל לא היה עושה עבודה טובה יותר בסיפוק הפריכות. כך או כך מבחינת טעמים זה היה אחד מ-2 הקינוחים שכולנו בשולחן אהבנו ללא סייגים. תענוג.

בסיסה. מרק מלבי ומי ורדים, גרניטה של תמר לח, גלידת מסטיקה, טוויל גרניום וקראמבל בסיסה. 54 ש"ח. זה קינוח דגל עוד מימיה הראשונים של אנימאר. מאד מבושם. יש כאן נוכחות די חזקה של מי הורדים. אחותי פחות התחברה. גיסי ואני אהבנו יותר. אכלתי אותו באחת הארוחות הראשונות שלי באנימאר בסוף 2019. אז הוא לא היה מאוזן מספיק. זה של 2024 התבגר והתחדד והיה טוב יותר. קינוח מהנה, מיוחד ומעניין אבל ביחס לאחרים הוא אולי הפחות מוצלח.

קינוח הספיישל. דבלה. 58 ש"ח. תיאור של מתכון של הקונדיטורית מאי ישורון מאתר השולחן: "דבלה "מפורקת" עם קרם פטיסייר מי זהר: דבלה היא עוגיה טריפוליטאית מבצק דק–דק מטוגן בשמן עמוק וטבול בסירופ סוכר. כאן מגישים את העוגיות עם קרם פטיסייר, כמעין מילפיי מפורק". זה קינוח קיצי שהופיע כספיישל באנימאר בחלק משבועות הקיץ (לא תמיד). הפרי מתחלף. בקינוח הזה למרבה השמחה היו נקטרינות נהדרות. גם טריות וגם בקנל גלידה מושלם. הקינוח היה נפלא על כל חלקיו. תענוג מתוק של קיץ.

טירמיסו אנימאר. קציפת זביון, בישקוטי אספרסו, גלידת אמרטי, קרמל קפה, טוויל שוקולד, קאמבל אמרטי וקקאו 60%. טירמיסו למבוגרים. 58 ש"ח. לפני המלחמה (אבל ממש לפני המלחמה. ב-3 באוקטובר) ישבתי באנימאר בצהרי חול המועד סוכות ואכלתי את הטירמיסו שלהם לראשונה. זה היה נפלא. קרמל הקפה (לתת קפה) עשה אותו למשהו מיוחד. הוא היה קרמי ואוורירי והקפה היה מרכיז דומיננטי יותר. אחרי המלחמה הוא הוגש בגרסה הזו שהיא מאד דומה בניואנסים שלה אבל מעט יותר שוקולדית וקקאואית. טובה מאד אף היא אבל קצת פחות מלהיבה. גם כך זה עדיין טירמיסו מיוחד ויצירתי שלא תפגשו במסעדות איטלקיות.

עם החשבון שהסתכם ב-1348 ש"ח לארבעתנו השקנו צ'ייסרים לפרידה סופית. 337 ש"ח לסועד לארוחה כנ"ל עם אלכוהול, לא מעט אוכל מצוין והרבה קינוחים נהדרים זו תמורה טובה לכסף במחוזותינו בשנת 2024. אפילו תמורה טובה מאד. כשלוקחים בחשבון את האיכות הנדירה של המנות מקבלים ארוחת פרידה לפנתיאון.

זו הייתה אנימאר. נובמבר 2019-יולי 2024. מסעדה נפלאה. טופ 5 קל בין מסעדות ארצנו (אני חוזר ואומר את זה כבר כמה שנים). אני כבר מתגעגע.

את השורות האלה אני כותב ביום שבת, 27 ביולי. למיטב הבנתי יש עוד 3 ימי פעילות עד ה-31 לחודש. לא יודע אם הייתי מזמין מקום ל-3 הימים האחרונים (אני מעריך שגם כך הכל מוזמן כבר מראש) אבל מ-2 הארוחות האחרונות הנ"ל באנימאר התענגתי. זו מסעדה שאהבתי מארוחתי הראשונה בה אי שם בדצמבר 2019 עד ארוחתי האחרונה הזו בה ביולי 2024. אני מאחל לצוות הניהול שבינתיים יש לו את דריה הכשרה שימשיך הלאה ויפתח מקום לא כשר נוסף. להבנתי הלל תווקולי נפרד מהקבוצה וסביר שיפתח מקום חדש. אני אמשיך לעקוב אחריו ואמתין למסעדה החדשה שיפתח. אין לי ספק שגם היא תהיה אחת הטובות בארץ וכולי תקווה שזה יקרה במהרה. כדברי הלל תווקולי בפוסט הפרידה שלו: "זה הוא לא סוף הסיפור. To be continued some where here or in the Middle East animar 2.0 will be back".

אנימאר והלל תווקולי. תודה על האוכל. היית אחת, יחידה ומיוחדת. נעמת וטעמת לי מאד. אנשאללה ניפגש במהרה באנימאר 2.0.