תל אביב הופכת לטוקיו (או אוסקה) עם גל של אוכל יפני בעיר: גייג'ין האיזאקיה היוקרתית, Koko Neko הראמן בר, Saka-Ba האיזאקיה הפשוטה

צונאמי יפני קולינרי מבורך שוטף את תל אביב. העיר מנסה לגלות את האוכל היפני האמיתי והאותנטי. לא רק יפני-מערבי של סושי עם רולים אינסייד אאוט, מיונז טריאקי וגלייזים מתוקים. לא רק מקומות פאן אסייתיים או פרי-סטייל פיוז'ן. בעשור הקודם היו ניצנים עם ראמנים שפשטו בעיר אבל זה לא ממש תפס תאוצה ורק מנטנטן שרדה והצליחה. ניצני הטרנד היפני הנוכחי התחילו כבר לפני שנתיים-שלוש עם כל מיני שפים שמארחים אירוח ביתי ומגישים ארוחות קאייסקי מושקעות או ארוחות איזאקיה יותר קז'ואליות, שמנסות להיות יפניות כמו בארץ השמש העולה, או אחרים שמגישים ארוחות ראמן ביתי מושקע. ליין הטיסות הישירות לטוקיו (שגם אני הייתי על אחת מהן וחפרתי כאן המון בסוף מאי 2023) חיזק לדעתי את היפניזם. הרבה יותר אנשים גילו את יפן האמיתית. זה המשיך עם מקום כמו וואט סאנג שנפתח בסוף 2023 (היסטוריה עתיקה) ומשתדל להיות איכותי יותר מהסושי הממוצע התל אביבי (גם מצליח לטעמי). במאי 2024 נפתחה וואבי (Wabi) – ראמנייה מדוברת ומתוקשרת במיוחד של דין שושני, נסגרה ביולי, ונפתחה מחדש ממש בימים אלה (ינואר 2025). גייג'ין (Gaijin) – המושקעת והיוקרתית יותר נפתחה בספטמבר 2024. בתחילת ינואר 2025 לצד וואבי שנפתחה מחדש צצו להם עוד שני מקומות: ראמן בר פלורנטינאי בשם קוקו נקו (Koko Neko) ואיזאקיה חדשה, אחות קטנה למנטנטן הוותיקה, הנושאת את השם סאקא-בה (Saka-Ba). אציין גם בית קפה יפני שגם הוא מציע ראמנים מזדמנים בשוק הכרמל בשם Okasan/IKARI ומקום כמו אוניגירי-יה שמגיש אוניגירי (בפלורנטין). כמובן שפעם ב-X זמן יש פופ-אפ ראמנים של תום שמיר ו/או ראמינסטים אחרים (קהילה די מטורפת לדבר מסתובבת היום בארצנו). אחד כזה היה בסוף נובמבר בג'וז ולוז (הייתי בו) כשתום שמיר (TomTom Ramen – הראמניסט המוכר ביותר) התארח יחד עם שגיא דדוש התל אביבי (DownTownRamen) ויותם מ-Yamaji Ramen הגלילית (קיבוץ מורן).

בקיצור – לאוהבי יפן שכנראה מספרם הולך וגדל יש נכון לתחילת 2025 מגוון לא רע של מקומות תל אביביים יפניים שעושה רושם שהם מנסים להיות אותנטיים, עם כל הקושי שבדבר. חלקם עדיין בוסר, חלקם עדיין בהרצה, אבל המגמה הזו מבורכת. בפוסט הזה אפרט על 3 מקומות שביקרתי בהם בינואר – גייג'ין (ברוב הכתבות רשמו את זה גאיג'ין אבל אני הולך עם הרישום בתפריט שלהם עצמם אז גייג'ין) במוצ"ש ב-18 בינואר ושני החדשים שעדיין בהרצה – קוקו נקו וסאקה-בה שבהם ביקרתי בערב אחד ב-20 בינואר. לסאקה-בה חזרתי לגיחת צהרי שישי נוספת ב-31 בינואר.

Gaijin – איזאקיה מודרנית ויוקרתית בלילינבלום:

מוצ"ש. 18 בינואר. קצת לפני 19:30. ניסיתי קודם לכן את סאקה-בה והיה מלא. קפצתי לראות אם יש מקום לסועד יחיד בגייג'ין. תחילה נאמר לי ע"י המארחת שיהיה מקום לשעה וקצת אבל אחרי מאמץ בדיקה נוסף של האחמ"שית (שאפו) נמצא לי מקום על הבר הנמוך שעל המטבח בלי לחצי זמן. גייג'ין – זר ביפנית – מוגדרת כאיזאקיה שבהגדרה היפנית היא בר יפני פשוט שלא אמור להיות יקר. גייג'ין הלילינבלומאית היא בר-מסעדה יפני יוקרתי, יומרני, טרנדי ומושקע. המקום נפתח בסוף אוגוסט 2024. הבעלים הוא עולה חדש ממוסקבה בשם אלכסנדר סחנובסקי שלפי כתבות היח"צ עם פתיחת המקום (והיו רבות כאלה) הוא מסעדן מנוסה שהחזיק מסעדות רבות ברחבי העולם. עכשיו הוא בישראל. העיצוב הבסיסי הוא יפני עם המון עץ בהיר, בטון ומינימליזם יחסי אבל האלמנטים מאד מושקעים ומשדרים שיק. לא חסכו כאן אבל עשו עבודה עיצובית בטוב טעם. על כיסאות הבר הכבדים מעץ יצוק מלא – בר צדדי עם כיסאות גבוהים ובר מטבח עם כיסאות נמוכים – נכתב לא מעט. הם אולי יפים אבל מאד לא פרקטיים ולמען האמת גם לא ממש נוחים לישיבה. על האוכל כאן אחראים שניים. הראשון – גיל-עד דאבוש, בחור מנוסה במטבחים יפניים כולל דיינינגס במלון נורמן ו-3 שנים במסעדות ביפן. הוא אחראי על הפן הקלאסי של התפריט. השני – גומא גלילי, אקס משחקי השף, שעבד בלא מעט מסעדות אסייתיות בתאילנד ובהודו והוא אחראי על הפן הלא קלאסי ויותר פיוז'ני של התפריט. בארוחה שלי דאבוש נכח וגלילי לא.

תפריט האוכל. חלוקה למטבח גייג'ין שהוא יותר פיוז'ני ומתחכם ולגייג'ין סטייל שכולל מנות שהן יותר יפן קלאסית עם לא מעט סשימי וניגירי. תודה לאל שאין כאן רולים ואינסייד אאוט. מנסים לכבד כאן את המסורות גם אם חלק מהתפריט יוצא מהקופסה, עם דגש על חומרי גלם משובחים ודגה טריה איכותית. מה שבטוח – המחירים כאן גבוהים. זו איזאקיה של הביוקר. אם אצל קובי שנאן בקימיקו בחיפה 2 יחידות ניגירי עולות פחות מ-50 ש"ח כאן המחיר הנמוך ביותר ל-2 יחידות הוא 48 ש"ח לניגירי סלמון וזה מגיע עד 72 ש"ח לטורו בלו-פין טונה.

תפריט האלכוהול. הלכתי דווקא על קוקטייל.

קצת מבטים למטבח. מצויד ומדוגם למשעי. ספרתי אם אני זוכר נכון לא פחות מ-9 טבחים.

את כלי ההגשה שאפשר לראות כאן עיצבה על פי הכתבות אמנית הקרמיקה עדי ניסני.

קוקטייל. Young Rice. מידורי, וודקה פנדן, ליצ'י, תפוח, לימון. 64 ש"ח לקוקטייל בסטנדרט המחירים המצער שרק הולך ותופח נכון לתחילת 2025. המלצר הצעיר והחביב אמר לי שמדובר בקוקטייל חזק יחסית לאחרים שם (כלומר אלכוהולי) ולא מתוק. משום מה חשבתי שבגלל שמו יש גם מרכיב שקשור לאורז אבל לא כך הוא. זה לא קוקטייל מהסוג שאני בדר"כ מזמין אבל חשבתי לתומי שמשהו וודקאי חזק עם אלמנטים פירותיים חמצמצים יהיה נחמד עם דגים נאים. מידורי זה ליקר מלונים יפני (20% אלכוהול) וודקה זו וודקה. ציפיתי לקוקטייל פירותי במקצת אבל עם פאנץ' אלכוהולי. מטעימה ראשונה הרגשתי שאני שותה מיץ ליצ'י. התבאסתי והחזרתי. בתחילת השנה הזו קיבלתי החלטה מושכלת וקרה: מי שגובה ממני 65 ש"ח פלוס מינוס על קוקטייל ומגיש לי מיץ פירות יקבל אותו בחזרה בלי להתבייש. עשיתי ניסיון עם קוקטייל אחר שלפחות מבחינת האלמנטים שבו אמור לקלוע יותר לטעם הרגיל שלי וזה הצליח. פירוט בהמשך.

מנה ראשונה. אוסוזוקורי דג עונתי, פונזו, צ'ילי ודייקון. 88 ש"ח. יקררר. אוסוזוקורי זה מעין סשימי בחיתוך דק שבדרך כלל מלווה בפונזו. משמח שעושים כאן שימוש גם בדגים מקומיים טריים ולא רק בסטנדרט הישראלי-יפני של סלמון, טונה, המאצ'י. הדג כאן היה מוסר פרא שהרגיש טרי ואיכותי. מנה טובה וטעימה, חפה ממניירות ומחנופה. קצת מליחות של סויה, קצת הדריות, קצת מרירות-חמצמצות של דייקון שיחד החמיאו לדג האיכותי (כן כן – גם מוסר ים או מוסר פרא יכול להיות איכותי). הצ'ילי פחות הורגש. מנה מוצלחת.

זה טייק 2 לקוקטייל. לא יפני בעליל. Spicy and Smoky. דון חוליו סילבר, מזקל, שארטרז ירוק, סירופ צ'ילי ירוק, אננס. כאן יש כבר על הנייר מרכיבים שאני הרבה יותר מחבב בקוקטייל. כנראה שאני לא צריך להתחכם ולנסות להתאים מרכיבים יפניים לקוקטייל כמו בניסיון למעלה. כאן אנחנו בעיקר במקסיקו וזה היה קוקטייל חזק, מעושן, פיקנטי ומוצלח. המחיר – 68 ש"ח. שערורייתי כמובן. אני חושש שלא ירחק היום ונתחיל לראות קוקטיילים ב-75-80 ש"ח בעיר. טירוף מוחלט. לפחות האלכוהול כאן – ממקורות שונים ואיכותיים – הורגש גם הורגש.

מבט צד לכיסאות הבר הנמוכים. השעה 19:50. המסעדה עצמה כולל המרפסת המקורה והבר הצדדי הייתה מלאה. המקומות לידי יאוישו קצת לפני 20:30. אני חייב לומר שברגע שישב זוג לצדי הרגשתי דחוק ודחוס קמעה. מזל שזה היה לקראת סיום הארוחה שלי. באשר לכיסאות – עץ בהיר מלא זה נעים לעין אבל אלה כיסאות כל כך כבדים והמשענת שלהם (סליחה, רבע משענת) כל כך לא נוחה שלא ברור לי מה חשבו לעצמם המתכננים. צריך לשבת ולנסות לא להישען. מה שבטוח שהמלצרים כאן שצריכים לעזור לסועדים להזיז את הכיסאות הללו עובדים יפה על שרירי הזרוע. לשאלתי נאמר לי שהם לא הופכים את הכיסאות בסוף משמרת כנהוג בהרבה מקומות. מזלם.

המשכתי בניגירי. זה הצמד הראשון. בלו פין טונה או-טורו. 72 ש"ח. מלא כסף ל-2 יחידות ניגירי. לפחות זה היה עשוי טוב ומקצועני. הטונה הייתה אכן איכותית וטובה מאד. משוישת יפה. מהחלק השומני יותר. משיחת הניקירי (זיגוג סויה) הייתה מעודנת ולא שתלטנית, כמו שצריך. הווסאבי (טרי) היה טוב. האורז היה עשוי היטב. ביצוע טוב מאד בסה"כ אבל מחיר גבוה מדי לטעמי עם כל הכבוד לטונה כחולת הסנפיר ולבטן השמנמנה שלה.

ניגירי נוסף. הפעם ספיישל משמח של דג מקומי (מה שמזכיר את המגמה של קימיקו וקובי שנאן). ניגירי ברקודה. 56 ש"ח. מגניב לפגוש ברקודה נאה בניגירי במסעדה יפנית תל אביבית יומרנית. גם כאן ההגשה מינמיליסטית ומדויקת – כזאת שנותנת לדג הטרי את מרחב הנשימה ואת מלוא הכבוד. לא נעים לי להודות אבל הצמד המקומי הזה היה מוצלח אף יותר מהטונה היוקרתית. זה אולי לא ניגירי יוצא מגדר הרגיל כמו אלה של קימיקו אבל זה ניגירי איכותי ומוקפד. ריספקט.

קצת אחרי 20:00. בדיוק התפנו להם כמה שולחנות בו"ז ותפסתי שוט של החלל הנעים.

עוד מנה. מנה שאוהבי עוף יזמינו כאן לבטח. כנפי עוף "גיוזה". רא-יו טארה. דאי דאי. 72 ש"ח ל-3 כנפיים. זאת מנה מהמתחכמות בתפריט. הנה הסבר מלא שנתן דאבוש בכתבה ב-ynet: "מנה של כנפי עוף 'גיוזה', מבוססת למעשה על טכניקת הפירוק בה אנו מרוקנים את הכנף מהעצם המרכזית ומותירים את העור לשמש בתור הכיסון או העטיפה למילוי, וזאת לאחר תהליך של אידוי, טיגון ואז צלייה על גבי גריל הרובטה היפני, שהחום הגבוה שלו, לצד עישון קליל ועדין, מביא לתוצאות נהדרות ומרקמים מדויקים". בקיצור כנפיים נקיות מהעצם שאמורות להיות מעוצבות בצורת גיוזה (נגיד שזה כך? שיהיה) כשהעצם מוזזת הצדה והיא למעשה ידית אחיזה. מנה סטיקית ומלכלכלת כמו שמצופה ממנת כנפי עוף. הצבע הבטיח הרבה. הביצוע היה ככה ככה. הטעמים היו לא רעים עם גלייז הדרי (דאי דאי זה מיץ תפוז מר) שלא היה מתוק מאד אלא רק מתקתק והיה טאץ' נחמד של קליפות לימון דקיקות כבושות, אבל לא אהבתי את המרקם. יש כאן בעצם כנף ממולאת בבשר הקצוץ של עצמה והעסק הרגיש מעט יבשושי. באורח פלא למרות השיזוף היפהפה העור לא היה מספיק קריספי. בעיניי זה לא מלהיב ולא נעים במיוחד לנגוס בעור עוף לא קריספי לגמרי. עישון קליל לא הרגשתי למרות מה שתואר ע"י השף בציטוט. מנה שהרגישה לי גימיקית ולא מספיק טובה.

קינוח. אחד מהשלושה שכולם בהשראה יפנית אבל לא ממש יפניים ואולי טוב שכך (כי מוצ'י או קינוחי שעועית אזוקי זה לא זה). טארט שוקולד כוסמת, אנגלז הוג'יצ'ה (תה ירוק יפני), פאף כוסמת. 62 ש"ח. קינוח שאפילו הפתיע אותי לטובה. בסיס הטארט היה טוב והכוסמת האדמתית הורגשה דיה. האנגלז היה די טוב ולא אובר מתוק אם כי אפשר היה לחזק את נוכחות התה היפני לטעמי. השוקולד הרגיש איכותי ומפנק. קינוח טעים ומוצלח אבל לטעמי לא כזה ששווה 62 ש"ח.

החשבון. כמובן שלא חייבו אותי על הקוקטייל (סליחה. מיץ הפירות) שהחזרתי. 416 ש"ח לארוחה של מנת דג נא, 4 יחידות ניגירי, מנת כנפי עוף קטנה, קינוח וקוקטייל זה המון. זה מוגזם. נכון שהכל יקר ונראה שרק הולך ומתייקר אבל המחיר היחסי בגייג'ין גם ביחס לאחיותיה היפניות לז'אנר הוא גבוה מאד. גבוה מדי לטעמי. למעט מנת כנפי העוף המתחכמת והלא מוצלחת שאר המנות שאכלתי היו טובות, מבוססות על חומרי גלם טובים מאד ומבוצעות במקצועיות. אני חושב שהבחירות שלי של מנות סולידיות יחסית היו טובות (בלי אלמנטים מתוקים או מתחכמים, כבד אווז, מיסו מתוק, אגסים, סויה מתוקה או גבינה כחולה) ולכן השורה התחתונה למרות המחיר היא חיובית.

האם אחזור לגייג'ין? לא יודע. לא בטוח. אני מניח שאם יהיו חברים או קרובי משפחה שיקראו לי לבוא לא אביע התנגדות אבל ביוזמה שלי אני פחות רואה את עצמי חוזר. השילוב של המחירים, האווירה והאוכל לא מצדיק עבורי אישית ביקור חוזר, למרות שהארוחה הזו הייתה טובה ברובה.

נמשיך לראמן ולאיזאקיה עממית יותר. יומיים אחרי.. הייתי אחרי טיפול שיניים בצהריים שמנע ממני ארוחת צהריים ולכן ראמן היה נראה כמו פתרון טוב לרעב הלא קטן. באזור 16:00 קפצתי תחילה לוואבי שאמורה הייתה להיות פתוחה ברציפות, כך לפחות לפי כל המדיות שלהם. היו סועדים בודדים בחוץ ובפנים וכשנכנסתי נאמר לי שאין הזמנות כי הם נערכים מחדש. משהו שקשור לחידוש חומרי גלם. לא רציני. חשבתי שאחרי הסיבוב הראשון שהסתיים בסגירה לכמה חודשים התמקצעו שם, הפיקו לקחים ונערכו כמו שצריך לכמות הקהל הגדולה. אני מגיע מקרוב ולכן הבאסה היא קטנה מאד אבל מי שמגיע במיוחד ואומרים לו שהמקום סגור עד 17:00 ודאי יחוש עצבני. המשכתי לפלורנטין שם שוכנת הראמנייה החדשה והמדוברת קוקו נקו. בסביבות 16:25 עברתי לידה ושאלתי את אחד הנוכחים אם אני אגיע בדיוק בשעת פתיחת אחה"צ-ערב ב-17:00 יימצא לי מקום מהיר או שכבר יהיה תור. הבחור אמר לי שקשה לדעת. לקחתי סיכון והלכתי לשתות קפה אצל אחייני שגר 3 דקות משם. לא סתם שאלתי על זמן ההמתנה. המקום החדש הזה יצר כאלה הדים שבשעות מסוימות משתרך בו תור של עשרות אנשים שממתינים לתורם להיכנס ולהזמין ראמן. הנה שתי תמונות להמחשה מצהרי שבת של ה-11 בינואר אז ניסיתי את מזלי לראשונה איתם וכמובן שויתרתי. הראשונה צולמה באזור 12:20 והשנייה באזור 13:50.

חזרתי ב-16:55. לא מעט חבר'ה כבר ישבו בשולחנות שבחוץ אחרי שנרשמו ברישום מאולתר והמתינו ואני צורפתי לרשימה. בדיוק ב-17:00 התחילו להושיב את הנרשמים לפי סדר. רובם רצו לשבת בחוץ ולי נמצא מקום בפנים בשעה 17:03. תקתוק עניינים יפה ויעיל.

Koko Neko – ראמן בר חדש בפלורנטין:

ראמנייה שכונתית חדשה שנפתחה בתחילת ינואר בפלורנטין ע"י דודי אפריאט ומיסטאו בכר. הוא הבעלים של פיצריית לה טיגרה הלא רחוקה ומסתבר שהוא גם ייבואן של חומרי גלם יפניים וחובב גדול של אוכל יפני. היא יפנית שנשואה לישראלי. בקוקו נקו שחזרו מתכונים של אמא שלה יחד עם צוות שהוכשר – יפני ברובו. מי שסייע בייעוץ ובהידוק המתכונים הוא שחר מנדלוביץ' המכונה ׳one punch ramen׳, מבכירי הראמינסטים וחוקרי הראמן בקהילת הראמן המקומית המתחזקת. המקום קטן מאד. כמה שולחנות בחוץ. כמה שולחנות בפנים. מקום שנראה לגמרי כלקוח משכונה בטוקיו. בקוקו נקו מרכז העניינים זה ראמן (3 סוגים) ביניהם גם טונקוצו חזיר משמח (או טונקצו או טונקוטסו אם תרצו. באנגלית זה נכתב – Tonkotsu) ולצדו יש עוד כמה מנות וגם פנקייקים יפניים מתוקים שמהווים מוקד משיכה מרכזי למתלהבי האינסטגרם. בזמן הקצר שהם פתוחים (למעשה מיומם הראשון) נוצר כאמור באזז מטורף למדי, כאילו מדובר בראמן העברי הראשון. כתבות בתקשורת האוכל, שלל דיווחים בקבוצות האוכל בפייסבוק (כנראה שכל פוסט שני בקהילת ראמן ישראל שמונה מעל 19,000 חברים), אינספור סטוריז באינסטגרם. על מה ולמה הטרפת? לא ברור. מדובר במרק אטריות להזכירכם. נכון שכשראמן הוא מצוין (בעיקר אלה על בסיס ציר עצמות חזיר אבל גם כאלה שמערבים ציר חזיר עם ציר ימי), בעל ציר עשיר, גוף מלא, המון אומאמי, אטריות ראמן נגיסות תוצרת בית, צ'אשו חזיר טוב וביצת ראמן חצי רכה מושלמת, מדובר במנה שהיא חגיגה לחך. אבל ראמן, טוב ככל שיהיה בעולם, לא שווה המתנה בתור של שעה ויותר. גם לא חצי שעה. למזלי כאמור הגעתי בזמן טוב.

השם המלא – Koko Neko – Japanese Ramen & Pancakes. הפנקייקים היפניים הללו הם אחת הסיבות לפופולריות ולבאזז. צעירי העיר אוהבים מתוק וזו מנה יחסית חדשה במחוזותינו. אני ויתרתי מראש על פנקייק.

התפריט. יש גיוזות, יש כאמור 3 סוגי ראמן – צמחוני, פרגית וחזיר, מנת אטריות סובה ו-3 פנקייקים יפניים. המקום חדש. הם מדגישים שהם בהרצה וחשוב היה להם לשמוע פידבק כי הם מנסים להדק ולדייק את מה שדורש דיוק.

יפן בפלורנטין.

בצד השולחן יש מחית צ'ילי ומחית שום לחיזוק המרקים למי שרוצה.

התחלתי עם גיוזות. 3 יחידות של גיוזה בקר. רוטב קארי יפני בצד. 36 ש"ח. הגיוזות הוגשו כשהן דבוקות אחת לשנייה ואת קראסט הצריבה היה אפשר לראות בקלות. הצד השני הוא המאודה והוא רך ונעים. בצק גיוזה מוצלח, דק ואלסטי. עבודה יפה של צריבה. המילוי היה טעים אם כי טיפ-טיפה חסר לי מלח. את הרוטב פחות אהבתי. אני לא משתגע על תבשילי קארי יפני. עניין של טעם אישי. אני מעדיף מטבל פשוט על בסיס סויה עם מחית צ'ילי בצד. בטוקיו באחת הראמניות אכלתי גיוזות בקר דומות עם תיבול של עלי שיסו ומטבל סויה-שיסו-צ'ילי בצד.

הראמן בו בחרתי הוא כמובן ראמן החזיר. טונקוצו ראמן עם צ'אשו חזיר קריספי, במבו שוט, ביצה, בצל ירוק ואצה. 72 ש"ח. כמובן שאטריות ראמן שהם מייצרים בעצמם נכחו גם (מה שהופך מרק אטריות למרק לראמן). הטוב – הציר. עמוק למדי ועם גוף טוב. טעמי הבשר והאומאמי הנדרש הורגשו. הוא כן יכול לקבל עוד boost ועוצמה קלה. טונקוצו יכול להיות מאד שומני וכאן השומניות של החזיר הייתה יחסית מעודנת. זה לא ציר הטונקוצו הכי חד וטעים שאכלתי בישראל. תום שמיר החקרן הבלתי נלאה מגיש ציר עמוק וטעים יותר למשל, אבל זה בסיס ציר מוצלח שעם מעט דיוק וקצת יותר כיוונון יכול להיות מצוין. הוספת הצ'ילי פייסט בהחלט תרמה. האטריות אף הן טובות ומוצלחות. הן היו אלסטיות ושמרו על בייט. גם הביצה הייתה עשויה כהלכה. הרע – הצ'אשו. הם מכינים אותו בסו-וויד ואח"כ הוא עובר צריבת גריל לקריספיות. לטעמי צ'אשו חזיר חייב מינון מסוים של שומן גם להעמקת הטעמים וגם למרקם. כאן הוגשו נתחים רזים יחסית וצריבת הגריל ייבשה אותם לגמרי. גם הטעם העמוק ולעתים המעושן שיש בצ'אשו חזיר לא הורגש והוא היה מעט אנמי. חבל. אם הצ'אשו היה עשוי כמו שצריך זה יכול היה להיות מרק מצוין. נתתי פידבק לאחד המנהלים וציינתי את המינוסים במנה ובעיקר את העבודה הנדרשת על הצ'אשו גם בתיבול הבסיסי וגם בעשייה. אני מקווה שהם הפיקו לקחים.

חשבון לאדם שהגיע מורעב אחרי שלא אכל כמעט כלום מהבוקר.

קוקו נקו היא ראמנייה חמודה ומבורכת. מקום שבאמת משתדל להיות יפני שכונתי אותנטי (ככל האפשר) ומוקפד. הוא ודאי לא שווה המתנה של שעה על מדרכות פלורנטין (אין מקום ששווה את זה) אבל אם מגיעים בטיימינג הנכון וזוכים לשבת מהר, אז הוא לגמרי שווה קפיצה. הם בתחילת הדרך ונראה שמאד חשוב להם לקבל פידבקים ושיש שם שאיפה להשתפר ולחדד עניינים. אני אחזור בהזדמנות לנסות שוב ולראות אם אכן זה קרה. תל אביב חייבת ראמן טוב ויציב בטח כזה של חזיר.

ומראמן לאיזאקיה חדשה נוספת. הפעם באזור לוינסקי (תכלס גם שכונת פלורנטין). סאקה-בה. אחות קטנה למסעדת מנטנטן הוותיקה למדי שאולי גילתה לישראלים מהו ראמן איכותי אותנטי (2017 בשוק אלנבי-רוטשילד הכושל ואח"כ ב-2019 עם המעבר לנחלת בנימין שם הם פועלים בפופולריות עד היום). מיד אחרי קוקו נקו הרגשתי שיש לי מעט מקום בבטן. בדרך לתחנת רק"ל אלנבי קפצתי לראות מה קורה בסאקה-בה. זה היה קצת לפני 18:00 (הם נפתחים ב-17:00 בשעות הערב). נכנסתי וישבתי על הבר להשלים תפוסה בבטן. אבל אני אתחיל דווקא בארוחה השנייה שלי בסאקה-בה ב-31 בינואר. עברתי שם בשישי בצהריים בכלל בדרכי לאוזריה שלא הייתי בה שנים ורציתי לבדוק מה מצבה. ראיתי שפתוח בסאקה-בה אז נכנסתי בהחלטה של הרגע. בביקור הראשון ב-20 לחודש טעמתי מעט והחלטתי ספונטנית לנסות עוד מנות לטובת הדיווח הזה.

Saka-Ba – איזאקיה חדשה ברח' זבולון מבית מנטנטן – 2 גיחות:

סאקה-בה היא איזאקיה שכונתית ברח' זבולון בואכם שוק לוינסקי. הבעלים הוא אסף מנחם, הבעלים של מנטנטן. הוא פתח את המקום בהשראת איזאקיות באוסקה (בה התגורר 15 שנה). מקום קטן, בלייני, עתיר אלכוהול יפני ומנות יפניות קטנות ובינוניות בגודלן ופשוטות בהכנתן. המקום החדש והקטן הזה עונה בול להגדרה של איזאקיה יפנית שכונתית. בר-אוכל יפני פשוט וחמוד בעיצובו ובתפריטו. משהו הרבה יותר בסיסי ונטול כל יומרה או סממני יוקרה כמו גייג'ין. כמו קוקו נקו היא נפתחה בתחילת ינואר. יש אפילו תא עישון שקוף כמו שאפשר לראות במקומות כאלה ואחרים ביפן. רוב המקום הוא בר ויש מעט מושבים נמוכים שמפוזרים מסביב. יש גם כמה מקומות בחוץ. שני ביקוריי היו ספונטניים לגמרי.

בביקור השני פשוט עברתי וראיתי שפתוח. ישבתי על הבר הלא גדול בדיוק במקום בו ישבתי גם בביקור הראשון.

התפריט. מאד פשוט. קצת מנות אטריות ואורז, מנות איזאקיה קטנות, סושי וסשימי. כאן יש מאקי. לא מנסים להתפלצן ומבינים שהקהל השכונתי כאן הוא צעיר ברובו ולכן לא צריך להתחכם יתר על המידה. גם חומרי הגלם הם בסיסיים כמקובל בז'אנר היפני המקומי. טונה. סלמון. המאצ'י. הדגים הסטנדרטיים. אני מעריך שהטונה כאן היא לא בלו פין ושלא יגישו כאן טורו משוישת.

תפריט הסאקה והאלכוהול. יש גם שוצ'ו – כוהל יפני מזוקק שעשוי מבטטות, שזיפים או אורז. בדף הבא יש גם קוקטיילים בהשראה יפנית ומיני אלכוהול נוספים פחות יפניים. ברור ששמים כאן דגש על אלכוהול. זה מקום שבאים לנשנש וללגום בו דברי מאכל ומשקה ולהמשיך הלאה. בשני הביקורים יאיר המלצר/מנהל פלור אמר לי שאם אני אוהב סאקה אז אין שאלות. אז סאקה.

הזמנתי את איש השלג. סאקה לא מסונן שמותסס בטמפרטורה קרה, מעט קרמי ולבנבן. קצת יותר מתקתק מאלה שאני מעדיף אבל עדיין חמוד ונעים ומלווה היטב את המנות הקלילות כאן. הוא מגיע בפחית של 180 מ"ל בעלות 56 ש"ח.

מבט לבר. בשעה הזו שהגעתי בשישי בצהריים היה רגוע. מעריך שכ-10 סועדים בסה"כ. גם בשעה בה הגעתי לפני 18:00 בגיחה הראשונה היה רגוע באופן יחסי. כשיצא לי לעבור בשעות מאוחרות יותר (19:00 והלאה) במועדים אחרים המקום נראה הומה וגדוש, כולל חבר'ה שיושבים בחוץ או עומדים, לוגמים ומעשנים.

התחלה. מימין: מיני טומאטו – עגבניות שרי בתחמיץ יפני מסורתי. משמאל: ניקו סשימי – נתח בשר במרינדה יפנית עם עירית ושומשום.

מיני טומאטו. 34 ש"ח. כשחושבים על זה 34 ש"ח למנה קטנה של 7-8 עגבניות שרי בתחמיץ זה לא מעט אבל אלה מחירי ישראל היום. העגבניות עוברות כאן החמצה במשרה שמכיל מירין, יוזו, מיסו וסוכר. התחמיץ היה מוצלח ומדויק. הוא החמיא לשרי, ריכך אותן והפך אותן לנעימות מרקם ולטעימות יותר משרי טריות. מנה רעננה, טעימה ומוצלחת. בוואט סאנג יש מנה מוצלחת של קרם טופו משי עם עגבניות שרי בויניגרט כוסברה. משהו יותר מתוחכם ומורכב. זאת מנה פשוטה שבפשוטות אבל היא עושה את עבודתה נאמנה כמרעננת חך.

ניקו סשימי (בשר). 52 ש"ח. נתח פילה (שאני פחות מתלהב ממנו כי הוא נתח חסר אופי בשרי אמיתי בעיניי) צרוב קלות ופרוס דק כסשימי. מרינדה בסיסית על בסיס סויה עם אלמנטים מתקתקים ופיקנטיים (אולי מירין ומעט שמן צ'ילי). מנה חביבה. נשנוש נחמד וטעים למדי. לא יותר. מידת העשייה הייתה טובה אבל עם נתח בשר יותר בשרי ועז טעם זה כנראה היה מוצלח הרבה יותר.

אנחנו ביפן. יש כאן המון אלמנטים, קישוטים קטנים, בובות ושאר פיצ'פקעס שנותנים ליושבים תחושה שהם בארץ השמש העולה.

המנה הנוספת שהזמנתי בעת הגשתה. מגיעה מכוסה. זאת לא ממש מנה עיקרית כי גם היא מנה בינונית בגודלה. יש כאן אוכל של ברים. לא באים לכאן לארוחה מלאה במסעדה. זאת ארוחת נשנושים לצד אלכוהול.

גיודון (gyudon). רצועות בשר בקר דקות, אורז, חלמון ביצה, בצל ירוק, ג'ינג'ר כבוש וטוגראשי. 68 ש"ח. זאת מנה ממלאת יחסית. הטעם השולט כאן הוא מתקתק אבל לא כזה שמתחנף לחך ויש כאן מעט אומאמי מהטוגראשי. השילוב של הג'ינג'ר הכבוש הוא מוצלח והחלמון מאחד ומדביק את העסק. מנה חביבה. חסרה לי חריפות ואולי חמיצות מסוימת לדיוק הטעמים אבל זאת מנה מספקת, נעימה ומהנה לאכילה.

החשבון לארוחת שישי צהריים קלילה למדי לצד הסאקה. אוסקה יפן בע"מ זה שם החברה הרשמי של המסעדה. הולם כנראה (לא הייתי באוסקה. נורא רוצה להיות).

אני חוזר ל-20 בינואר. קצת לפני 18:00. אחרי הראמן והגיוזה בקוקו נקו. הביקור הראשון בסאקה-בה.

הבר בשעת ערב מוקדמת.

התפריט שהיה ב-20 לחודש. לא עשיתי השוואה אחד לאחד ל-31 בינואר.

קצת לפני 18:00. יש קצת אנשים.

הסאקה שהזמנתי. מוגש בכוונת מכוון יפנית בכוס מלאה עד כלות, כולל מעט סאקה שגולש לצלוחית עליה מונחת הכוס. סנג'ו 110 מ"ל. ג'ונמאי ג'ינג'ו, משויף ל-60%, יבש ומעודן, ארומה עדינה של אננס. 46 ש"ח. נכון ל-2025 אני מבין מעט יותר בסאקה לנאמר 2020 (אבל ממש מעט) ובערב האחרון שלי בטוקיו עשיתי אפילו התאמת סאקה לארוחת טעימות במסעדת מישלן שהייתה מרתקת ונפלאה. תכלס אני עדיין לא מבין כלום.

פיצ'פקעס יפניים. מקום באמת חמוד.

זה תא העישון שניצב במרכז המסעדונת מאחורי הבר.

הייתי אחרי ראמן בארוחה הזו אז הלכתי על מנות קלילות. סשימי סלדה. סלמון, טונה, המאצ'י, בצל לבן, חסה לאליק, אצות ווקאמה, אבוקדו, שומשום, טוביקו שחור, רוטב סלדה. 64 ש"ח. סלט סשימי. חביב. טעים. נוכחות טובה של האצות. ירקות טריים. דגים ראויים. לא מדהימים באיכותם אבל טובים. מנה שתהיה טובה לחלוקה כאן לזוג. סלט סשימי רענן וחביב. אין בו שום דבר מרגש או מלהיב אבל הוא עושה את העבודה ואחריו הרגשתי קצת יותר בריא…

ולכן בגלל פרץ הבריאות מהסלט הזמנתי מטוגן לסיום. קורוקא. למעשה מעין קרוקט יפני. תפו"א, פטריות, בצל לבן, בצל ירוק, בציפוי פנקו וטוגראשי. מוגש עם רוטב מיסו. 2 יחידות עלו 44 ש"ח. נשנוש ברים חביב ומוצלח. אישית הייתי רוצה יותר פיקנטיות וגם יותר דיוק ברוטב המיסו (עוד פיקנטיות). גם הפטריות יכולות היו להיות נוכחות יותר. אבל הטיגון היה טוב. הקראנץ' היה קראנצ'י והעסק היה טעים. ברור שזו תהיה מנה מהנה למבקרים הצעירים כאן.

יפניות מעשנות. אשכרה הבחורה עמדה בפנים ועישנה. אני לא הרחתי כלום אז כנראה שזה עובד היטב.

החשבון בגיחה הראשונה לסאקה-בה. ארוחת השלמה לראמן בקוקו נקו.

סאקה-בה. מקום חמוד מאד. איזאקיה קטנה, נעימה, קלילה וכיפית. האוכל לא יוצא דופן. הוא חביב וטעים. זה לא מקום שמיועד דווקא לפודיז. הוא בסיסי ופשוט. אין כאן מנות must שחייבים להגיע בשבילן. אולי יהיו בהמשך. אני מקווה שהם יכניסו לכאן קצת יותר מגוון של חומרי גלם כמו חזיר ופירות ים (שיש במנטנטן האחות הגדולה) ואז אשמח לחזור ולנשנש.

גייג'ין, קוקו נקו, סאקה-בה. שלושה מקומות יפניים שונים שמנסים להביא משהו אותנטי ממדינת האיים המטורפת והמטריפה הזו. עניין מבורך וחשוב. צונאמי? אולי עדיין לא. אבל כל מקום כזה שמנסה להציע אוכל יפני אמיתי, לא מערבי ולא מתחנף (כאמור – ככל הניתן ועם מגבלות המדינה שלנו) הוא ברכה.